מאת: ד"ר טל ניצן
עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג
ב-2006 המשפטנית הפמיניסטית קתרין מקינון פרסמה אוסף מאמרים תחת הכותרת הפרובוקטיבית: "האם נשים הן בנות אדם? ודיאלוגים בינלאומיים נוספים" ושאלה: האם יותר מחצי מאה אחרי כינון ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, נשים כבר זכו להתקבל לקהילת בני האדם וליהנות מזכויות אלו?
ממבט על שאלה זו נתפסת כמגוחכת ולא רלוונטית. נשים משתתפות בשוק העבודה, באקדמיה ובכוחות הביטחון, נוכחות בדיונים פוליטיים ובחיים התרבותיים בישראל. אם נפנה אותה לנשים רבות, נשמע שהן לא מרגישות מדוכאות או מופלות. להיפך, נשמע שהן מרגישות חזקות, כשירות ויכולות לעשות כל מה שהן רוצות.
בו בזמן, ערך השוויון (שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות) אינו מעוגן בחקיקה הישראלית. את הזכויות וההזדמנויות שחלקנו מקבלות כמובנות מאליהן, אנו חבות למערכת המשפט הישראלית, ובעיקר לבית המשפט העליון כבית הדין הגבוה לצדק, המוסמך להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות של הרשויות ועל פעולותיהן. בזכות מערכת המשפט נקבעה גם זכותן של נשים לכהן בוועדה לבחירת רב עיר, זכותן לייצוג הולם בחברות הממשלתיות, אפילו זכותן להגיש מועמדות לקורס טיס (ותפקידים צבאיים נוספים) בעקבות עתירת אליס מילר – והרשימה עוד ארוכה.
גם זכויות אחרות, כמו השתתפות מלאה במרחב הציבורי, עוגנו בעזרת פסיקות משפטיות. כאן אפשר לציין את התובענה הייצוגית נגד תחנת הרדיו החרדית רדיו קול ברמה, על רקע אפליית נשים בעקבות מדיניותה המוצהרת של התחנה שלא להשמיע נשים בשידוריה, ואת מימוש זכותן של נשים חרדיות להיכלל ברשימות המפלגות ש"ס ויהדות התורה לכנסת בעקבות עתירת עו"ד תמר בן פורת, יחד עם ארגונים נוספים, נגד רשם המפלגות ומפלגת אגודת ישראל.
מעבר לשאלות של ייצוג והשתתפות, בג"ץ פעל להבטיח את זכותן של נשים (וקבוצות מוחלשות נוספות) לקיום בכבוד בסיסי, למשל, כשביטל פסקה בחוק הבטחת הכנסה המביאה לשלילת גמלת הבטחת הכנסה מאדם המחזיק או משתמש ברכב בעקבות עתירה של מירב בן נון, אם יחידנית בעלת מוגבלות שמיעה, או כשקבע שהזכות לחשמל היא זכות חוקתית וחלק מהזכות לקיום מינימלי בכבוד בעקבות עתירה של סיגלית מויסה, אם יחידנית מאלעד, שנותקה מחשמל.
במילים אחרות, זכויותינו הבסיסיות כיום, הכוללות ייצוג במערכות השלטון, השתתפות בשוק העבודה ובשירות הביטחון, כמו גם הזכות לקיום בכבוד בסיסי, לא מעוגנות אוטומטית בהיותנו בנות אדם (ואזרחיות), אלא בזכות התערבות בתי המשפט בישראל.
מבחינה חוקית אפשר לומר שאנחנו גֶרות בארץ (זכויות) האדם, והתנהלות היומיום שלנו נשענת על "אשרות זמניות". יתר על כן, לא כולנו מקבלות את אותן ה"אשרות" והן לא תמיד כוללות את אותן הזכויות ואת אותו התוקף. חשוב להבין שלעיתים אנחנו נזקקות מראש ל"אשרות" מסוגים שונים (לאה שקדיאל לעומת אליס מילר), ושלחלקינו – בגלל המגבלות שמטילה עלינו קהילת האם (למשל, ייצוג נשים חרדיות במפלגות חרדיות) או המציאות הכלכלית (סיגלית מויסה, מירב בן נון) – אין את היכולת לבקש בעצמנו "אשרות" כאלה או אחרות. במקרים כאלו הדרך "להנפיק אשרות" לייצוג הולם או לקיום אנושי מכבד תלויה בעבודתם של ארגוני חברה אזרחית, שיכלו להוביל עתירות מתוקף זכות העמידה הציבורית ולעמוד על זכויותיהן של נשים בעזרת עילת הסבירות.
עליית קואליציה, שרבים מחבריה לא תופסים את ערך השוויון כמהותי (או מתנגדים לו), ושינוי מעמדה של מערכת המשפט, בייחוד צמצום זכות העמידה, ביטול עילת הסבירות, הכפפת הוועדה לבחירת שופטים לקואליציה וצמצום מספר הנשים בה לשלוש (מתוך תשעה חברים), חקיקת פסקת ההתגברות ברוב של 61 והגבלת בית המשפט לערוך ביקורת חוקתית על חוק יסוד, כל אלו יובילו לפגיעה משמעותית בזכויות הנשים במדינה.
השינויים במערכת הפוליטית והמשפטית לא רק ימנעו את האפשרות להרחבת וביסוס זכויות נשים בישראל, הם גם יובילו לצמצום ושלילת זכויות קיימות. כך, נשים מכלל קבוצות האוכלוסייה יאבדו את מקומן הארעי בארץ (זכויות) האדם ויחזרו להיות תלויות בגברים קרובי משפחתן. אובדן כזה ישפיע לא רק על מציאות חיינו כנשים, אלא יסית את כלל החברה הישראלית לאחור.
ד"ר טל ניצן היא הרכזת האקדמית של "פורום סופי דייוויס לחקר מגדר סכסוכים ויישובם" ומרצה בתוכנית המוסמך ללימודי מגדר ומגוון באוניברסיטה העברית.
