מאיה פרץ, תושבת יפו, נשואה לעידן, אמא של גבריאל ונינה. מאיה אחראית על ממשל משותף בתנועת ״עומדים ביחד״.
איך היית מגדירה את האקטיביזם שלך?
״אני מאמינה בכוח של אנשים, ובשיתוף של אנשים. שאם נעשה פוליטיקה משתפת ורחבה אנחנו נחייה בעולם טוב יותר. המטרה היא להצליח לנצל את הפוטנציאל של תנועת אנשים ונבחרי ציבור להשפיע על המציאות".
חווית חיים מכוננת פוליטית:
"ניהול משא ומתן להסכם קיבוצי ביחד עם ועד העובדים של אחת מחברות האוטובוסים הגדולות בישראל. הייתי אחת משתי הנשים היחידות בחדר (עורכת דין ואני). זו הייתה חוויה שתוך כדי הבנתי שאני, אישה צעירה, בעלת הכוח בחדר. זה ״הרג״ את מי שהיו מולי. ממש. היה להם קשה להתמודד עם זה שעומדת מולם אישה צעירה עם כוח. מבחינתם הם לא הבינו למה יש לי זכות דיבור בכלל. מה שהיה מדהים הוא שהכוח שהיה לי נבע מסולידריות עם גברים אחרים שהייתי שותפה שלהם במובן הכי עמוק, והם נתנו בי אמון למרות היותי אישה צעירה. זה בעצם היווה את היכולת שלנו לנצח במאבק".
מה מניע אותך?
״האמונה שיש לי בבני אדם. אני באמת חושבת שרוב האנשים פשוט רוצים שהחיים שלהם יהיו טובים יותר. אני מאמינה שיש פוטנציאל אדיר במימוש של כוח של אזרחים ואזרחיות, תושבים ותושבות, עובדים שמצליחים להתחבר לאינטרס האמיתי שלהם. בסוף, האינטרס הזה, הוא טוב עבור כולנו. ברגע שמתנתקים ממנו ומשכנעים אותנו להתעסק באינטרסים "גדולים" יותר, קורה שאנחנו פועלים כנגד האינטרס האמיתי שלנו.
לדוגמא: העובדה שכיום אנחנו לא מזדהים כ״עובדים״, וכשמתעוררר מאבק לשיפור תנאים של עובדים, אנחנו לא רואים את האינטרס המשותף שלנו עם מי שנאבקים. אין את ההבנה שכשיהיו תנאים טובים יותר למורות, נהגי אוטובוס, רופאים, זה בעצם יעזור לכולנו לקבל תנאי שכר טובים יותר ויעשה את המקום הזה ליותר טוב לחיות בו.
עוד דבר שממש קיים בהתארגנויות עובדים הוא שיש שם מלא דמויות נשיות חזקות שבעיני חייבות להיות חלק ממי שמנהל את המדינה הזו. נשים כמו ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדות הסוציאליות, יפה בן דוד, יו"ר הסתדרות המורים וגילה אדרעי שהובילה את ועד העובדים של רכבת ישראל. אלו נשים, שיודעת באופן הכי עמוק מה חשוב באמת, נשים עם חזון".
הטוב:
"אנשים. גם אלה שאני עובדת איתם ביום יום וגם כאלה שאני פוגשת ונאבקת לצדם במהלך בדרך".
הרע:
"תחושה סיזיפית מאוד. אנחנו חיות במציאות מטורללת. לנסות להיאבק בשביל שיהיה פה טוב יותר זה מאוד קשה, לעיתים מתיש ומייאש. נראה לי זה כוח העל שיש לאקטיביסטיות ואנשים שעובדים בתחום של ארגון אנשים. אנחנו בסוף לא נופלים לייאוש".
השכר:
"האמת שלאחרונה היו לי הרבה מחשבות על שכר. זה לא ממש קשור לשאלה, אבל ההורים שלי סיפרו שהקופאיות בסופר בבית שמש בו הם קונים, הן עובדות מהודו. זה פשוט מפוצץ לי את המוח שנראה לאנשים הגיוני להביא אנשים מהצד השני של העולם לעבוד פה בסופר, והעיקר רק לא להעלות את שכר העבודה, ככה שיהיה קרוב לפחות למשהו שאפשר לחיות ממנו. אנחנו חייבות להתעורר על החיים שלנו ולהבין שהמשוואה חייבת להשתנות. במקום לשים במקום הראשון רווח של חברות גדולות צריך לשים במקום הראשון את החיים שלנו, ומה באמת יאפשר לנו לחיות חיים הגונים. כולנו צריכים להיאבק כדי שהשכר שלנו יהיה כזה, בכל מקום שבו אנחנו עובדים".
מה החלום שלך?
"בחלום שלי אני רואה מלא מועצות אזרחים, בכל הערים סביב מלא נושאים וככה מדיניות מוחלטת במקום הזה".
מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?
"לאחרונה הצטרפתי לקבוצת כדורסל נשים ביפו. כרגע אני מאוד נהנת מזה שיש לי מקום שאני יכולה להיות לא כל כך טובה בכדורסל ולהנות מזה :)"
מה ה״אסקפיזם שלך״?
"הילדים שלי. יש להם יכולת לנתק אותי מהכל. כשאני איתם זה כל מה שקיים".
על המדור
המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.
צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו-סייף
