אישה לאישה זאב?
רוני כהן הייתה בהצגה הפמיניסטית "זאבות" ויצאה נפעמת

הסדרן הצביע לצד השני של הבמה. "בעיקרון נשים יושבות שם וגברים כאן, אבל שבו איפה שבא לכם". וואו. עוד לא התחיל המופע ״זאבות״ וכבר הספיקו לעמת אותי עם שאלה אישית ופוליטית. חשבתי לרגע, אמרתי לבן הזוג שלי שנתראה אחר כך והלכתי לשבת ליד נשים זרות. התיישבתי במקרה ליד שתי נשים מעניינות. ניצן, שמסתבר שמנהלת את הסניף התל אביבי של ארגון בו אני מתנדבת בב"ש, ועשינו מינגלינג חברותי-עבודתי. מהצד השני שלי התיישבה אישה נוספת שהכרתי, לי. היינו שכנות בחיפה ונסענו בהסעה לחטיבה יחד. היא סיפרה לי שהיא בוגרת בצלאל ועכשיו לומדת אוצרות. המפגש הוביל למחשבה לא מגובשת על מועדוני גברים של פעם (ועכשיו), מרחבים של החלפת כוח פוליטי, חברתי ותעסוקתי, והחלטתי שאני שמחה על הבחירה לשבת בצד הזה של הבמה.

רוצות עוד תוכן פמיניסטי מעולה? תרמו לנו, כדי שנוכל להרחיב את הפעילות

״זאבות״, אם כן, הייתה מכוונת לנשים ולגברים בנפרד, בחירה עוצמתית ששמה את שני הצדדים זה מול זה (כל קבוצה הייתה התפאורה של הקבוצה השנייה) והשפיעה על ההצגה. השחקניות פנו לעיתים לאחת הקבוצות, מציגות פער בהתנהלות של נשים מול נשים אחרות, מול האימהות שלנו, ומולנו עצמנו, לעומת ההתנהלות שלנו מול גברים. מנקודת המבט שלי, הגברים שהיו ברקע של ההצגה הזאת היו אימבודימנט (embodiment, התגלמות) של הזכר בראש. ההפרדה אפשרה לשתי קבוצת השתייכות להביט בשנייה, לאו דווקא בצורה של עימות. היא נתנה ביטוי לאמת הפשוטה שיש כאן שתי קבוצות שיחוו את ההצגה באופן שונה בתכלית, ולכך שהורגשה אנרגיה ייחודית מכל צד של החדר.

נטע חצרוני מביאה את סיפור חייה של אישה המתעצבת תחת לחצי החברה המערבית. על הבמה חמש שחקניות שהפונקציה שלהן אינה קבועה. הן לחץ חברתי, הן חברת קוסמטיקה, הן יד נעלמה, הן נשים גשמיות. לפעמים הן קולקטיב (להקת זאבות), לפעמים הן יחידות (זאבה בודדה), והן הרבה כולן כנגד אחת (טורפות ונטרפת) .הזאבות חונכות זו את זו בטקסי מעבר שבטיים לתוך ה"עולם האמיתי", בו התנאים הם פשוטים: תהיי משהו מסויים וחייך יהיו קלים להפליא, תהיי משהו אחר ותחיי חיים בודדים וחסרי מנוחה. ההצגה חושפת כמה הדימויים של המשהו המסויים הזה נצרבים בנו בכל שלבי החיים שלנו, כמה הדבר הזה הולך נגד הגוף שלנו, כמה אותו הדבר בלתי מושג ורחוק מאיתנו. כמה האהבה והאישור שנקבל מהעולם ומגברים תלויים ובלתי נפרדים מהיותנו הדבר ההוא. מהרגע בו "את כבר לא תינוקת" מתחיל המאבק שלנו בהזדקנות.

לפי נעמי וולף, ש"זאבות" מתכתבת בצורה מדהימה עם ספרה "מיתוס היופי", המסרים שאנחנו מקבלות הם חד משמעיים – על כל אישה להשקיע זמן וכסף רב במאבק נגד הנטיות הטבעיות של הגוף שלה. רק כך אפשר להרגיש שהיית בסדר, שלפחות ניסית. המאבק הזה הוא כזה שאין בו ניצחון והוא בלתי נגמר. אלימות מינית פרוסה כשמיכה על חייה של הזאבה מילדות עד בכלל והיא התוצאה הבלתי נמנעת של אותם המנגנונים הלוחצים על נשים להתאים עצמן למודל היופי, מנגנונים אשר מנתקים אישה מגופה, ומשסים אותה נגדו. האוטונומיה הנפשית נלקחת מהאישה ולבסוף לא ניתן להתפלא שנלקחת ממנה האוטונומיה הפיזית עליו. אחת הזאבות מספרת שהייתה מקבלת התקפי חרדה בעקבות פגיעה מינית שעברה. "איבדתי שליטה על גופי", היא מתארת את הניתוק מהגוף, הניכור שיש בינה לבינה. מהו גבול במצב הזה? איך ניתן להגן על משהו שנלקח ממך מילדות, שהאוטונומיה עליו נלקחה ממך טיפין-טיפין?

במחזה שזור מוטיב של קילוף שכבות מהגוף ותהליך שמתחיל בלובן ריק ומסתיים בצבעוניות. אלו מציגים מעבר מחוסר עצמיות לעצמיות (ואולי מנשיות לזאבוּת). נקודת ההתחלה היא עטיית בגד גוף בצבע אחיד, "צבע גוף" לבן, המשמש כעור על עור, מסכה כלל-גופנית שמסתירה את ה-אני ומכניסה את הנשים לתבנית. כמו לומר "אישה טובה היא גוף (לבן) חסר ייחוד". הזאבות מקלפות שכבות בגדים לבנים שנושרות מתמונה לתמונה. כי צריך "להתפרק כמו שצריך כדי להתחבר מחדש" עד לרגע רווי של פריקת כל עול ממש מול עינינו ואז, אחת אחת, הן מורידות את החזייה. הגרסה של חצרוני לשריפת החזיות הזועמת של שנות ה60. ההסרה היא שחרור מפריטי לבוש מדכאים, המכניסים אותנו לתבניות, מלבושים המפשיטים אותנו מעצמיותנו. את ההקלה הזאבה מוצאת בעירום חופשי ולא מיני. היא נחשפת ראשית אל הנשים, מחפשת ומוצאת הבנה בעינינו, ורק אז כלפיי הגברים. הזאבות מכסות את אותו עירום חופשי בצבע. הן מתענגות על הרשות להרגיש מחוברות לגופן. שלא כמו עם האיפור או העקבים, הן צובעות את עצמן בשביל עצמן ואחת בשביל השנייה, מערבבות את הגוונים בחיבוקים, מעבירות עוד צבע, כוח, חוכמה זו לזו. חופשיות מעיניים חיצוניות, הזאבות בוחנות ושוהות ברגע המיוחל שכולו חוסר מודעות עצמית ומשחקיות.

הסצנה הזו נראית כלקוחה מוודסטוק או הברנינגמן. חצרוני מייצרת לשחקניות שלה מרחב שפועל לפי עקרונות ה-TAZ – Temporary Autonomous Zone, בעברית אזור אוטונומי ארעי. מושג שטבע פיטר למבורן וילסון (חכים ביי) בשנת 1991, המתאר מרחב שמתקיים בו חופש מוחלט לזמן מוגבל. לפי וילסון מהפכה אינה שינוי של רגע אחד, אלא הווה מתמשך של התקוממות ומרד. בעוד שמהפכה תיצור בהכרח סטגנציה מסוג חדש, ה TAZ מנסה ליצור זרימה אינסופית, מרחב משתנה תדיר, מתחיל ונגמר, נאסף ומתפזר, שעצם קיומו (ופירוקו) הוא מרד. מודל זה, העומד ברקע פילוסופיית הברנינגמן (וגם האינטרנט), מוצג לעינינו על הבמה. הזאבות מייצרות להן מרחב שלהן בו הן חופשיות להיות הן עצמן, מרחב שהוא אלטרנטיבה ל"מציאות של חייך", אוטופיה זמנית.

הסצנה השמחה הזו הביאה אותי לדמעות, גם של שמחה וגם של עצב. שמחה, כי הן היו יפות כל כך, אוהבות כל כך, לא הייתה בהן שמץ של מודעות עצמית או תחרות. רק אהבה. לעצמן וזו לזו, ועצב, כי היא פערה פער עצום בין המציאות היומיומית של חיינו לחופש המוחלט הזה. כל הכבוד ליוצרת ולשחקניות על התעוזה למרד אישי-פוליטי מרגש וחשוף שבעצם יצירתו כבר מסמן מציאות אפשרית אחרת. לכו לראות!

השאירו תגובה

2 תגובות

  1. שפילמן מירה on

    חג שמח אבקש לדעת איפה ומתי אפשר לראות את המופע. אני מתגוררת בקרית ביאליק האם מתקיים המופע בצפון .באם לא האם אפשר לעזור על מנת שהמופע יהיה בצפון . אשמח לעזור . יישר כוח
    שמי מירה שפילמן 0508765353 או 04 8763744