אסתר ציילנגולד

מאת עניה אסדו, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

אסתר ציילנגולד (29 ביוני 1925, לונדון – 29 במרץ 1948, ירושלים) חברת ארגון ההגנה, מורה לאנגלית בבית הספר אוולינה דה רוטשילד בירושלים, ופעילה פמיניסטית. נפלה במלחמת העצמאות בקרב ברובע היהודי בירושלים.

ילדות, נעורים ועלייה לארץ

נולדה ב-29 ביוני 1925 בלונדון לחנה ומשה ציילנגולד, אחות לאשר ומימי. הוריה דגלו בחינוך דתי ציוני. בשנת 1920 היגר אביה מוורשה ללונדון, ופתח חנות ספרים.  סבה מצד אביה סייע בהקמת תנועת המזרחי, היה חבר הוועד הפועל של הקרן הקיימת לישראל והשתתף בקביעות בכינוסים ציוניים. אביה השתתף בכנס יסוד של המזרחי הצעיר, וב-1920 היגר ללונדון. יעקב אליהו, אבי אימה, היה נשיא בית כנסת בלונדון.1 היא סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית ספר יסודי יהודי וקיבלה מלגה לבית הספר היוקרתי ביותר לבנות בלונדון, הקולג'יאט סקול (North London Collegiate School). לאחר מכן למדה לתואר בהוראה בגולדסמית', אוניברסיטת לונדון.2 במקביל ללימודיה התנדבה בבני עקיבא, במסגרת פרויקט הכשרה שנועד להכין צעירים וצעירות לחיי קיבוץ בארץ ישראל. אריה הנדלר, מייסד הארגון, סיפר עליה: "תמיד הייתה נעימה, תמיד שמחה לעזור, תמיד הדגישה את המשימה החינוכית של תנועת הנוער שלנו. היא הייתה מופת אמיתי לכולנו".3

אחרי מלחמת העולם השנייה התנדבה לסייע לילדים שהגיעו למרכז קליטה בווינדרמיר ביוזמת הקרן הבריטית המרכזית. היא טיפלה בילדים ובילדות ועזרה בשיקומם אחרי המלחמה. אלה יעקובוביץ, ניצולת טרזינשטט, סיפרה: "מין שלווה הייתה נסוכה עליה. היא אמרה מעט מאוד, אבל אנחנו הרגשנו שבאה לשם כדי לשמש ידידה ולהקשיב, אם נרצה לדבר."4 כשחזרה ללימודיה, לקחה על עצמה אחריות על קבוצה של ילדים ופתחה ביוזמתה מרכז קליטה ברחוב מנסל שבלונדון. ג'פרי פול, ידיד, סיפר על ההתנדבות במקלט ועל ההתמודדות עם קשייהם, והזכיר ש"היו בין הילדים כאלה שצרחו בלילות מתוך חלום או נאנחו בלי הרף בשעות החושך".5 ההתנדבות היתה קשה ביותר בעבורה. הילדים הפגועים, נפשית ופיזית, היו תוקפנים ואף אלימים. "עבודתה במקלט היא זו שכילתה את כוחותיה", סיפר אחיה. התנדבות זו השפיעה עליה רבות, חיזקה את אמונתה הדתית ואת הזדהותה עם האידיאולוגיה הציונית.6

בסוף קיץ 1946 התקבלה לעבודה כמורה בבית הספר ע"ש אוולינה דה רוטשילד בירושלים, שהיה מראשוני בתי הספר לבנות דתיות, והראשון שבו נערכו שיעורים בעברית. תפקיד זה היווה עבורה בעיקר כרטיס כניסה לארץ, בתקופה בה כמעט בלתי אפשרי ליהודים להשיג אשרות כניסה. ב-17 בנובמבר 1946, נפרדה ממשפחתה, ויחד עם אביה התחילה במסע לפלשתינה-א"י, שנמשך כעשרה ימים.7

מורה בבית הספר אוולינה דה רוטשילד

עם הגעתה באה לירושלים והחלה מיד בעבודה בבית הספר. היא היתה מוקסמת מהארץ ותיארה את הרגשותיה במכתבים למשפחתה וחבריה: "כנראה שקיבלתי מראש החלטה בלתי-מודעת לאהוב את הכל כבר מהרגע הראשון. […] אני מאושרת, כל כך, כל כך מאושרת, שאני מבינה שבעבר היו פרקים נדירים מאוד בחיי שבהם ידעתי אושר מה פירושו: וודאי שזה לא היה מצב רציף של נפש והוויה, כמו שקורה לי עכשיו".8 כשניסתה אמה לשכנע אותה לחזור ללונדון, כתבה: "אנגליה אינה ארצי, לונדון לא ביתי: ירושלים היא הבית שלי".9

אף על פי כן, תהליך ההתאקלמות היה רצוף קשיים. האנגלים הטילו עוצר על ירושלים. "זאת הפעם הראשונה שהתנסיתי ב-24 שעות רצופות של עוצר […] כבר נמאס לי נורא".10 למרות זאת, טיילה  וגילתה מחוזות חדשים, מנהגים ומאכלים שלא הכירה. היא יצרה לעצמה מכרים וחברים רבים בזמן קצר. סדר יומה כלל עבודת הוראה מאתגרת וחיי תרבות. במכתב לחברה סיפרה על עבודתה כמורה: "הילדים הארצישראלים — הצברים — פשוט מתפקעים מרוב מרץ וחוצפה… הבעיה האמיתית היא איך לגרום לכך שיסתמו סוף סוף את הפה וייתנו לך אפשרות ללמד אותם משהו!".11 אחרי שעות העבודה נהגה לבקר בתיאטרון ובקולנוע ואהבה קונצרטים. במקביל התנדבה בבית החולים "הדסה".

 פעילות חברתית וקהילתית

בירושלים כתבה מאמרים ושולחת אותם למערכת של "איגרת לגולה", שיצא לאור מטעם הסוכנות היהודית והיה מיועד לגולים דוברי השפה האנגלית. חברי המערכת התרשמו וביקשו שמים עמוקות מכתיבתה, ומבקשים ממנה לכתוב מאמרים נוספים. בעיתון זה פורסמו מספר מאמרים שכתבה בעקבות סיורים בערים בארץ, בהם היא תיארה את רשמיה ודיווחה על מצב היישובים לאור תוכנית החלוקה של וועדת אונסקו"פ בקיץ 1947. היא כתבה: "הרושם הראשון שהארץ עושה על העולה החדש/ה, הוא פשוט מרשים ביותר. אין דרך אחרת לתאר את השפעתה של החיוניות ושל האנרגיה המפגישה את האדם עם הרושם המכריע. הכל וכולם נראים כמו מוחדרים בזוהר והמולת עשייה חיה".12 היא כתבה מאמרים נוספים כגון "צבא ההולך על קיבתו", ו"צל ההר". במקביל, נרשמה ל"משמר העם", יחידת מתנדבים ומתנדבות שמטרתה היתה לשמור על הסדר בערים הגדולות.13

במלחמת העצמאות

במוצב צובה

למחרת הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ופרוץ מלחמת העצמאות הצטרפה להגנה. היא הוצבה בגדוד מוריה (61, בבסיס בבית הכרם, בו שירתה עם צעירות אחרות, ועברה סדרת אימונים ושמירות בת שבועיים. הן היו נשלחות לבסיסים ומוצבים בעיקר במטרה לתמוך בלוחמים ולהפוך את התנאים הקשים מנשוא לסבילים יותר, זאת אומרת לדאוג לבישולים.14 היא החלה את שירותה בארגון בתור טבחית במוצב צובה, קיבוץ צובה של היום, אך מהר מאוד השתעממה וחיפשה תפקיד שיהיה בעיניה משמעותי יותר. שולמית וליקובסקי קוגן, חברתה לגדוד, סיפרה שהיא "התלוננה שאין תפקידים חיוניים לבחורות". בין תורנויות המטבח, היא דרשה מן הבחורים הלוחמים ללמד אותה שימוש בנשק, והם נענו לבקשתה.15 

הנשים במוצב קיבלו בית בו גרו יחד. באחד הימים, המוצב הותקף באש כבדה והן קיבלו את ההוראה להישאר במגורים. היא סירבה בכל תוקף להסתתר, לקחה כלי נשק ויצאה להשיב אש יחד עם הלוחמים. המפקדת של אסתר באותם ימים, דינה שור, סיפרה במכתב שכתבה להוריה של אסתר: "אחד הבחורים סיפר לי שהיא הצטרפה אליהם בעמדה הקדמית שלהם, והשיבה אש לא פחות טוב מכל אחד מהם".16

Cquote2.svg

"היא מעולם לא אהבה את סוג התפקידים הזה, והבחורים שהיו שם מספרים שכשנוה יעקב הותקפה, לקחה רובה ויצאה גם היא לקרב. היא לא נשארה במטבח, כמו שיכולה הייתה לעשות, ואפילו – קשה להאמין! – ירתה והפילה כמה מהתוקפים".

Cquote3.svg
–  שולמית קוגן, חברתה לגדוד וחברתה הטובה

 

בזכות מורה מבית הספר אוולינה דה-רוטשילד, הכירה את אחד המנהלים של איגוד השידור של פלשתינה, שהיה הגוף המנדטורי של "קול ירושלים".17 שדרני רדיו רבים עבדו במקביל בשירות הרדיו המחתרתי של ההגנה. בזכות האנגלית שבפיה הצטרפה לקרייני ההגנה ושידרה מספר תשדירים ל"קול ההגנה" בזמן המלחמה. היא היתה עולה לשידור מדי יומיים. תפקידה היה לפתוח את השידורים, להציג את החדשות לפני הקריין, להסביר מה תהיה השיחה או הפרשנות שתבוא אחרי החדשות, ולבסוף לסיים את השידור.18

הקרבות בירושלים

מתאמנת בירי ברובה סטן

בתחילת חודש מרץ 1948 הגיעו פקודות חדשות, שמנעו מהנשים להשתתף באורח פעיל בלחימה. המגמה היתה העברת הנשים לחיל עזר לנשים, בו ישרתו בתפקידי שירות במטרה לשחרר גברים לתפקידים קרביים.19 היא זעמה על ההחלטה. מבחינתה, נשים אינן נופלות בדבר מגברים והן יכולות למלא תפקידי שמירה בשווה לגברים. על תגובתה להוראה זו כתבה דינה שור, המפקדת שלה: "אסתר נפגעה עמוקות. היא טענה שבנות יכולות לעשות תורנויות שמירה בעמדות לא פחות טוב מהבנים, ולפעמים אפילו טוב מהם, וכך להיות שותפות מלאות לאחריות".20 למרות שכעסה, המשיכה למלא אחרי ההוראות.21

ב-29 בדצמבר 1947 חסמו כוחות האויב את הכניסה לעיר העתיקה.22 הסוכנות היהודית דרשה מן הבריטים להושיט עזרה לתושבי הרובע היהודי, אך הסיוע היחיד שקיבלו היה עזרה בהכנסת שיירות מזון פעמיים בשבוע, והיתר כניסה אך ורק לתושבי ותושבות הרובע ובעלי תפקידים, כגון מורים ומורות, רופאים ואחרים. מבין המתנדבים והמתנדבות שנשאו אישורי מעבר, בחרו הבריטים אנשים שיתלוו לשיירות באופן אקראי. היא ארזה מזוודה, לקחה את אישור המעבר שקיבלה מתוקף עבודתה כמורה יחד עם עוד 19 מורים נוספים והתייצבה מדי יום בכניסה לעיר העתיקה, במטרה להילחם.23

Cquote2.svg

 "היו רק אחדים שניסו פעם שנייה או שלישית על הנסיון להצטרף לשיירה. לא אסתר. היא הייתה מגיעה לנקודת היציאה עם החבילות שלה, מחכה שעות, מקבלת תשובה שלילית, ומנסה שוב ברגע שהשיירה הבאה עמדה לצאת…"

Cquote3.svg
 – דינה שור, המפקדת של אסתר

 

בתקופה זו חשה מחויבות עמוקה להשתתף במערכה בירושלים. בחודשים מרץ ואפריל נהגה להגיע מדי יום לבתי חולים שונים בעיר לדאוג לפצועים, עבדה באיסוף מידע במחלקת מודיעין, שימשה קריינית-רצף ברדיו המחתרתי ואף שירתה במשטרה הצבאית בתפקיד זמני בעזרה בלכידת עריקים. במקביל התייצבה מספר פעמים בשבוע בנקודת היציאה של השיירה הבריטית כדי שתוכל להכנס לעיר העתיקה ולהלחם לצד מגיני הרובע. סמוך לחג הפסח הצטרפה לשיירה שנכנסה לעיר העתיקה יחד עם קבוצת מורים ומורות. הליגיון הערבי נכנס למלחמה, כבש את לטרון וכפר עציון והגיע לירושלים. מפקד מחוז ירושלים היה דוד שאלתיאל24 ומשה רוסנק, שהחליף את אברהם הלפרין כמפקד הרובע. אספקת הנשק היתה מזערית ביחס לכוח הליגיון. שאלתיאל שלח מברק ליגאל ידין: "מצב הנשק שלנו: אין לנו אף פגז אחד של שלושה אינץ ואף רימון יד" 25. הלוחמים והלוחמות ברובע, עליהם הוטל להגן על כ-1,400 התושבים והתושבות בו, מנו כ-150 איש ואישה, בכלל זה נערים ונערות.26 תפקידה היה של מקשרת קטע, במסגרתו הוטל עליה לעבור בין העמדות תחת אש הפגזים ולחלק תחמושת ואוכל. בזכות האימונים והניסיון שצברה היא בלטה מבין הלוחמים. עדינה ווליקובסקי, צעירה ממגינות הרובע, סיפרה כי "הייתה בה מן שלווה מיוחדת, והיא הייתה חומקת מן הפגזים והכדורים בלי שום סימן של פחד".27

ברובע היהודי

בבוקר יום חמישי, 13 במאי, הודיעו הבריטים על סיומו הרשמי של המנדט ופינוי הארץ.28 ברגע שהחלו בפינוי נפתח "מבצע קלשון", השתלטות על אזורי ביטחון חשובים במרכז העיר. ההתקפה על העיר העתיקה מתחילה בשעה 9:10 בבוקר יום ראשון, 16 במאי.29 כוחות האויב פתחו בפיצוץ בתים ומבנים. הקרב נמשך כשבועיים. לוחמים ולוחמות מועטים הגנו על התושבים, והקריאות הבלתי פוסקות של שאלתיאל לאוכל ונשק נותרו ללא מענה. "בית אחר בית פוצץ. לא יכולים להחזיק מעמד עוד רגע. לפחות אמרו לנו איך להכנע".30 שדר של ההגנה ברדיו 'צבר', שהיה רשת של מכשירי קשר תוצרת ה'הגנה'.31 

ב-16 במאי נקראה יחד עם שלמה כהן וחיים קצבורג ללחימה. היא נפגעה מאש הצלפים ונפלה ארצה. לבדה חבשה את פצעיה. כהן הצטרף אליה ואמר לה כי עליהם לחזור, מפני שהערבים הגיעו והם אינם לוקחים עימם שבויים. כשהיא פצועה התווכחה עמו וניסתה לשנות את דעתו, אך לבסוף התרצתה.32 אחרי הפציעה ניגשה לקבל לטיפול רפואי ומיד לאחריו חזרה לעמדתה. היא המשיכה לנוע ללא הפסקה בין העמדות תחת אש וחילקה מזון ותחמושת.33

Cquote2.svg

"אחרי ימים מועטים ברחה מבית-החולים אל העמדות כשהיא מהלכת בגב כפוף מכאב ופעלה קשה אף כמקלענית בשעת הצורך. בהתקפות רבות הייתה מבין הראשונים להתקדמות והאחרונים לנסיגה".

Cquote3.svg
 – אהרן לירון, מלוחמי הרובע

 

היו נסיונות לפתוח דרך ולהציל את יהודי הרובע שכשלו, אך עוזי נרקיס שלח שתי יחידות בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי, שכבשו את הר ציון. דוד אלעזר ("דדו") עמד בראש החטיבה. הם הניחו את חומר הנפץ למרגלות שער ציון וחיכו לפיצוץ. כאשר השער נפתח מעוצמת הפיצוץ התברר שהלוחמים היו כה תשושים ואפילו רעש הפיצוץ לא העיר אותם. הם נכנסו לעיר העתיקה. בין תושבי הרובע שחילקו חלב ללוחמים היתה גם היא.34 כוחות ירדניים חזרו ותקפו ונכנסו עם פלוגת לוחמים דרך שער האריות בבוקר ה-18 במאי.35

נפילתה

ב-20 במאי בשעה שבע בבוקר פתח הליגיון במתקפה של הרובע היהודי. התחמושת הלכה ואזלה והכוחות לא הצליחו לקבל סיוע. הגופות נערמו והרב יצחק אביגדור אורנשטיין הורה לכרות קבר אחים במרכז הרובע, מגרש בתי מחסה ליד בית רוטשילד.36 המחסור בלוחמים ותחמושת היה כה קשה, שלא נותר לה כל טעם להמשיך ולנוע בין העמדות. ריקה מנשה, מלוחמות הרובע, סיפרה: "צעקתי לה להזהר, שלא לטייל על הגגות כי יורים כל הזמן. אבל אסתר הייתה כאחוזת-דיבוק ולא הקשיבה לאף אחד".37

היא סופחה לצוות של אחיה השילוני, שוטר העיר העתיקה שהצטרף לכוחותיו של רוסנק ומפקד העמדות החיצוניות.38 אחת הנקודות החשובות בו ההגנה שלהם היה בניין אלוף, שחלש על כניסה למובלעת שבה שכנו בית החולים, עמדת הפיקוד ובניינים בהם נמצאו אזרחים. היא הוצבה בעמדה קדמית, ממנה הלוחמים הדפו את האויב. לפתע, מפקד העמדה שמע נקישות מתחת לבניין ויצא יחד עמה ועם לוחם נוסף. השילוני סיפר כיצד רצה לבניין והגיעה לפניו, ואז נשמע פיצוץ כבד והם נקברו תחת ערימה של בטון ומסמרים. היא נפצעה אנושות ופונתה לבית החולים משגב לדך.39

העיר העתיקה נפלה לידי הליגיון. ב-28 במאי בשעה 14:00, התיישבו עבדאללה א-טל, ומשלחת יהודית שכללה את משה רוסנק, ונחתם הסכם הכניעה. חלק מן תושבים והלוחמים של הרובע נפלו בשבי.40 עבדאללה א-טל הופתע מאוד כאשר גילה מה מצומצם הכוח שעמד מולו, ואמר: "לו ידעתי מול מי אני ניצב עם גדוד החיילים המאומנים שלי, הייתי בא מולכם במקלות, לא ברובים".41

יחד עמה פונו 118 פצועים. בליל שבת, ביקשה מחברתה שולמית וליקובסקי קוגן שתביא לה סידור, ויחד הן התפללו לקראת שבת. בבוקר שבת הפצועים ישבו בבית הספר הארמני וצפו בעיר שעלתה בלהבות, והחלו לשיר פיוטים, בשירתם העירו אותה והיא ביקשה משככים לכאביה. הציעו לה סיגריה במקום תרופה, והיא ענתה חלושות: "לא, לא. שבת היום". אלו היו מילותיה האחרונות.42 עדינה, אחת האחיות בבית הספר הארמני, סיפרה על שעותיה האחרונות. אחות-עמיתה אמרה לה להמנע מבכי, פן יראו זאת הערבים, וישמחו לאיד. "ראיתי את אחד הקצינים הערבים. הוא שאל מה קרה לבחורה הפצועה ששכבה שם. במנוד ראש עניתי לו שהיא מתה, והשתדלתי להסתיר את עיני האדומות. הוא הסתכל בי בדממה, ואני בטוחה שהשתתף בצערי".43

הדו"ח של משה רוסנק

מפקד הרובע היהודי משה רוסנק, כתב בדו"ח למפקד המחוז: "אסתר ז"ל מילאה את תפקידה למעלה מן המשוער. כלוחמת אמיצה וכחיילת ותיקה עמדה איתנה והדפה את האוייב עם כל נסיון של הסתערות. עמידתה הנאה הייתה דוגמא לשאר הלוחמים שמסביבה, והם עודדו על-ידה."44 רוסנק כותב בדו"ח למטה הכללי של צה"ל שהיא "ראויה באופן מיוחד לציון לשבח". למרות זאת, מעולם לא קיבלה ציון לשבח על פועלה.

היא כתבה מכתב אחרון, אותו העבירה לחווה לוירר, מורה שנשארה ברובע לסיוע על פי בקשת ההגנה. זו העבירה את המכתב להארי לוין, ששמר על המכתב עד אשר אביה של אסתר הגיע לירושלים. במכתבה האחרון ביקשה ממשפחתה לא להצטער על מותה, היא כתבה שהיא גאה על הקורבן שהיא מקריבה כדי לאפשר ליהודים לעלות ולגור בארץ ישראל, "שתזכרו שהיינו חיילים, ושנלחמנו עבור המטרה הגדולה והנאצלת מכל".45

Cquote2.svg

"חייתי חיים מלאים אם גם קצרים, ואני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר – קצרים ומתוקים, מאוד מתוקים הם היו, בארצנו שלנו".

Cquote3.svg
 – אסתר ציילנגולד, מכתב אחרון

 

הנצחתה

נקברה זמנית במחצבה במערב ירושלים, בבית העלמין שייח באדר שהפך לגבעת רם. כשנפתח בית הקברות הצבאי בהר הרצל, הועברה למנוחת עולם בו. שתיים מרשימותיה פורסמו ב"גווילי אש".46 בשנת 2003 פרסם אחיה, אשר ציילנגולד, את הספר מלונדון לירושלים, ובו סיפורה. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, חיבר את הקדמה לספר, בה כתב בין היתר: "קשה לתאר כיצד אדם אחד מספיק למצות מהחיים כה הרבה בתקופה כה קצרה. היא ידעה להנות מקונצרט טוב, מנוף הטבע ומהנוף האנושי. אנושית, אמיצה, אידיאליסטית, ציונית ודתייה. דמות מופת לאדם שנאה דורש נאה מקיים".47

ניטע יער לזכרה בקיבוץ לביא. במעונות ובתי ספר ישנן ספריות על שמה48 קרן מלגות בישיבת הכותל שברובע היהודי, מייסד הישיבה, הרב חיים ישעיהו הדרי, נישא לנעמי רקובר שהיתה תלמידתה. בימי זיכרון תפילות נאמרות בישיבה לעילוי נשמתה והספד מפי הרב הדרי.

שמה חקוק באתר ההנצחה ברחוב לוחמי תש"ח ברובע היהודי, באנדרטת הזיכרון לחיילי המח"ל בשער הגיא, בחדר ההגנה שבבית אגרון בירושלים, ועל קיר אתר הזיכרון של חיל השריון בלטרון.49 בלונדון ישנה קרן לנשות אמונה בבריטניה ע"ש אסתר קיילנגולד, במטרה לגייס כספים לילדים נצרכים בארץ.

בדצמבר 2017 אישרה ועדת השמות העירונית של עיריית ירושלים קריאת רחוב על שמה, שביל המוביל לתיכון אוולינה דה רוטשילד, בו לימדה. טקס חנוכת הרחוב יתקיים ב-16 במאי.50

שם המשפחה

שם  משפחתה של אסתר הוא ציילנגולד. פירוש השם הוא טור- זהב. כאשר סבה היגר לבריטניה, האנגלים התקשו לבטא את שם המשפחה ולכן השתנה לקיילנגולד. כאשר אחיה, אשר, עלה ארצה, פקיד שינה את שם המשפחה על דעת עצמו לקיילנגולד. אחייניה של אסתר עברתו את שם משפחתם מקיילנגולד לטור-פז.51 

לקריאה נוספת

  • אשר קיילנגולד, מלונדון לירושלים: סיפורה של לוחמת בהגנה, ירושלים: כרמל, 2003.
  • אהרון לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, ישראל: משרד הביטחון, 1985.
  • חיה עירוני-אברהמי, בהגנה ובחן, ישראל: משרד הביטחון, 2003.
  • רחל קרן, השמיעני את קולך, ירושלים: הוצאת ראובן, 2009.
  • מרדכי נאור (עורך), ירושלים בתש"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי.
  • Martin Gilbert, Israel: A History, UK: Black Swan Press, 2008.

קישורים חיצוניים

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. אשר קיילנגולד, מלונדון לירושלים, ירושלים: כרמל, 2003, עמ' 17–22.
  2. שם, עמ' 47.
  3. שם, עמ' 49.
  4. שם, עמ' 55.
  5. שם.
  6. שם, עמ' 54.
  7. שם, עמ' 61.
  8. שם, עמ' 67.
  9. רשימה מאת אביה אחרי נפילתה, "אסתר ציילינגולד הי"ד", הצופה, 29.5.1949.
  10. שם, עמ' 90.
  11. מכתב מאסתר לחנה גולדשמידט, ארכיון פרטי 964, חטיבה 80, תיק 1.
  12. למקור: The first impression the land makes on the new-comer, is simply that of its “impressiveness.” There is no" other way of expressing the effect of great vitality and energy that meets one with an almost overwhelming impact. Everything and everybody seem to be infused with the glow and bustle of lively activity." תרגום המאמר "רשמים ראשונים" מתוך העיתון איגרת לגולה, ארכיון ההגנה 964, חטיבה 80, תיק 2.
  13. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 131.
  14. שם, עמ' 160.
  15. עניה אסדו בשיחה עם אשר קיילנגולד, במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 14.3.2018, ירושלים.
  16. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 171.
  17. הרדיו הירושלמי , Andrea Stanton, "Jerusalem Calling: The Birth of the Palestine Broadcasting Service." Jerusalem Quarterly, no. 50, 2012. מאוחר יותר הפך לרדיו המחתרתי של ההגנה.
  18. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 192.
  19. איריס ג'רבי, המחיר הכפול: מעמד האישה בחברה הישראלית ושירות הנשים בצה"ל, תל אביב: רמות, 1996, עמ' 69.
  20. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 179.
  21. שם, עמ' 181.
  22. מרדכי נאור (עורך), ירושלים בתש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1988, עמ' 82.
  23. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 196.
  24. נאור, ירושלים בתש"ח, עמ' 185.
  25. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 224.
  26. שאול תובל, הגדנ"ע ברובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, ירושלים: הספרייה הציונית, 2003, עמ' 14.
  27. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 221.
  28. נאור, ירושלים בתש"ח, עמ' 188.
  29. שם, עמ' 189.
  30. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 228.
  31. אלימלך טל צבי, עד בוא השמש, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2010, עמ' 66.
  32. אהרן לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, ישראל: משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1985, עמ' 217.
  33. שם, עמ' 406.
  34. רמי יזרעאל, הרובע היהודי במלחמת העצמאות, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1991, עמ' 62.
  35. נאור, ירושלים בתש"ח, עמ' 190.
  36. לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, עמ' 360.
  37. ציילינגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 239.
  38. שם, עמ'  219.
  39. שם, עמ' 243–244.
  40. נאור, ירושלים בתש"ח, עמ' 193.
  41. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 250.
  42. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 248–205.
  43. אסתר ציילנגולד, דוד תדהר (עורך), האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו 11, 1961, עמ' 3775.
  44. מכתב ממשה רוסנק ליוסף נבו, חטיבה 80, ארכיון ההגנה.
  45. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 252.
  46. אסתר ציילינגולד, גווילי אש, נזכור את כולם.
  47. קיילנגולד, מלונדון לירושלים, עמ' 9.
  48. ספריות לזכר חברת ההגנה שנפלה בעיר העתיקה, הצופה, 25.6.1965. ספריה מקצועית ע"ש חברת ההגנה שנפלה בעיר העתיקה, הצופה, 16.5.1966.
  49. אסתר (אסתי) ציילינגולד, נזכור את כולם.
  50. "שמותיהן של נשים – דמויות מובילות – יונצחו ברחובות העיר", כל העיר, 24.12.2017.
  51. עניה אסדו בשיחה עם אשר קיילנגולד, במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה.

השאירו תגובה