דינה קפלנוביץ'

מאת נירית כהן, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

דינה קפלנוביץ' (2 בנובמבר 1897, ז' חשון תרנ"ח, אושמינה, ליטא — 8 בינואר 1967, כ"ו בטבת תשכ"ז, ישראל). הייתה האחות הראשית של בית החולים בילינסון בפתח תקווה, ומנהלת בית הספר לאחיות בו. כיהנה כמפקחת הראשית של שירותי האחיות בכל בתי החולים של קופת חולים כללית. מהאחיות הראשונות והמשפיעות בקופת חולים זו,1 העמידה דור של אחיות בארץ.2

ילדות ונעורים

נולדה ב-2 בנובמבר 1897 בעיירה אושמינה שבליטא, ליהושע קפלנוביץ' ולאמה שנפטרה בגיל צעיר, אחות בכורה לרעיה (רלה) גולמבו.3 אחרי פטירת אביהן המשיכו לקיים "בית למופת שהפך לסמל לטובי הצעירים והצעירות באושמינה".4. לא נישאה ולא ילדה ילדים.5

דרכה המקצועית בתחום הסיעוד

מצב הבריאות בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה התאפיין במחלות ומגפות,. תנאי המחייה והסניטציה הירודים והמחסור בשירותים רפואיים גרמו לתחלואה רבה. הסיוע הרפואי בכפרים ובמושבים התבסס על חלוצים וחלוצות, בהם אחיות וחובשות שעלו לארץ בתקופת העלייה הראשונה (1882–1903). עם פרוץ מלחמת העולם נותק הקשר לאירופה, ונעצרה העלייה.6

בשנת 1912 ביקרה בארץ הנרייטה סאלד, מחנכת, עובדת סוציאלית, סופרת, פעילה ציונית ומעורבת בבעיות של החברה בארץ, שהקימה ארגון נשים שיספק סיוע רפואי, הוא ארגון "הדסה". בשנת 1913 הגיעו לארץ שתי האחיות הראשונות מטעמו, ואחריהן צוות רפואי מלא.7 אחרי מלחמת העולם הגיעה לארץ משלחת רפואית בת 44 אנשים מטעם הדסה, שסייעו בהקמת שירותים, בתי חולים ובתי ספר לאחיות בירושלים ובצפת.8

היישוב אמנם היה זקוק נואשות לכל סיוע רפואי אפשרי, אך היו מבין רופאי הארץ שראו באנשי המשלחת חבורת מתנשאים. רוב אנשי היישוב אמנם התנכרו לחלוצים, אך כיוון שחלק מן האחיות והחובשות שבאו ארצה נקשרו לאנשי היישוב והצטרפו אליהם לעבודות השונות בהם עסקו, דוגמת סלילת כבישים, היו שאהבו והעריכו אותן. אחיות וחובשות אלו תוארו על ידי אנשי היישוב כ"דואגות לחבוש את פצעינו", וכ"מביאות עזרה ראשונה שעודדה וחיזקה את רוחנו".9 עם אחיות אלו נמנתה גם דינה קפלנוביץ' שאת לימודי הסיעוד שלה, החלה בבית ספר אקדמי ביקטרינוסלב, כיום העיר הרביעית בגודלה באוקראינה, בימי מלחמת העולם. לאחר מכן עברה לוילנה, שם למדה מיילדות ועבדה כאחות בחדר ניתוח.10

ב-2 בנובמבר 1933 הגיעה לארץ-ישראל,11 במהלך העלייה החמישית שנודעה כגל עלייה בו הונחו יסודות להרחבת גבולות היישוב ותרמה לעיצוב דמותו, על ידי קביעת דפוסי קווי אופי פוליטיים-ציבוריים, חברתיים וכלכליים. רוב העולים והעולות הגיעו מאירופה, רובם מפולין. גל ראשון של עלייה זו התאפיין בחלוציות עובדת, גל שני, במהלכו עלתה קפלנוביץ', התאפיין בעלייה רב-גונית, שכלל גם בעלי מקצועות החופשיים דוגמת מוסיקאים, בנקאים, רופאים ואחיות.12

היא עלתה לארץ כאשר ברשותה תעודות על הכשרתה, אך כפי שהראו דינה וייס ויהודית שטיינר-פרויד במחקרן עליה, מיומנותה המקצועית ניכרה בעבודתה וביכולת הניהול והארגון שלה, שעליהן עמדו עמיתותיה כבר באותם ימים. 13 כך בארץ במידה רבה התחילה את דרכה מחדש,14ורכשה את ניסיונה המקצועי כאחות חלוצה בהתיישבות גוש תל מונד, במושב עין ורד.15 משרתה כללה עבודה חלקית כחובשת במושב ותוספת שכר על ניקיון המרפאה. משם עברה לתקופה קצרה לבית החולים בעפולה, בו החלה בפועל את הקריירה המקצועית בקופת חולים. משם נשלחה לחיפה, ותקופה קצרה עבדה שם במרפאה הכירורגית.16

פועלה בבית החולים בילינסון

עם ייסודם של בית החולים בילינסון בפתח תקווה ובית הספר לסיעוד בו בשנת 1936, הצטרפה לצוות העובדים והעובדות.17 במקור, בית הספר לסיעוד הוקם בעפולה ובתוך כמה חודשים, לאחר פתיחת בית החולים בילינסון, הועבר לפתח תקווה. מדו"ח של קופת חולים עולה שבית הספר נפתח בשל מחסור באחיות, כיוון שבית הספר של הדסה דאג לצרכיו בלבד ובוגרותיו לא רצו לעבוד בבתי חולים של קופת חולים.18 בשנת 1939, משלא נמצאה מועמדת מארגון הדסה לניהול בית הספר, נתמנתה היא לתפקיד האחות הראשית ולמנהלת הראשונה של בית הספר לאחיות 19,  תפקידים שמילאה במשך 14 שנים.20 בשנת 1970 נחנך בית הספר המחודש לאחיות, שנשא את שמה כאות הוקרה על תרומתה והשפעתה המשמעותיות בתחום.21

לפי מחקרה של נירה ברטל, חוקרת בתחום ההיסטוריה של הסיעוד, לבתי הספר של הדסה ישנה חשיבות רבה בתרומה לעיצוב הוראת הסיעוד במדינת ישראל, מכיוון שהוראת הסיעוד והתפתחותה הייתה תלויה במידה רבה בבית ספר זה, שהוקם עוד בשנת 1918. היה זה בית הספר הראשון בארץ לסיעוד, ובכך היה למעצב הדרך בתחום זה בתקופת היישוב.22 היה זה גם בית הספר המקצועי העל תיכוני הראשון לנשים בארץ, וזאת מתוך הנחה שיש להבדיל בין הכשרת נשים בוגרות גימנסיה או בעלות השכלה דומה, לבין הכשרה שנועדה לנערות בבתי ספר עממיים או באלו המקבילים לגימנסיה.23

תהליך עיצוב בית הספר של הדסה הושפע במשך השנים מגורמים שונים, דוגמת התנאים המקומיים, ההכוונה והפיקוח של הממשל, התפתחות שירותי הבריאות והמקצוע בעולם ועוד.24 במשך יותר משנתיים כללה תכנית הלימודים בבית הספר בירושלים 30 שיעורי אנטומיה ופיזיולוגיה ורשימת 22 נושאים ברפואה פנימית, אך ניכר כי לא הייתה קיימת תכנית לימודים מגובשת בדומה לזו שהייתה קיימת בארצות הברית, וכי ישנם פערים בין תכניות הלימודים בירושלים, צפת וטבריה.25

בין השנים 1917–1937 פורסמו ארבע הצעות של תכניות לימודים, שכללו גם מדריך לניהול בית הספר. לפי ברטל, כל תכנית שיקפה תפיסה אקדמית שונה. ארבע תכניות אלו היוו בסיס לתכנית הלימוד שנבנתה בהמשך על ידי ברתה לנדסמן, רוז קלומברס-אלקזר ואנה קפלן,26 שהיו אחיות אמריקאיות ונציגות ארגון נשות הדסה הדומיננטיות בארץ. 27  תהליך בניית תכנית הלימוד העלה שתי שאלות מרכזיות. אחת, בדבר ההכשרה המעשית של התלמידות, ובדבר דמות האחות שבית הספר שואף לעצב. האם הוא מעדיף את האחות המנהלת או את האחות המטפלת?28  בתכנית הלימודים שעיצבה קפלנוביץ' והנהיגה כמורה וכמנהלת בית הספר בבילינסון, ניכר שהושם דגש על דמות האחות המטפלת, שכן היא ראתה בתפקידה שליחות לעיצוב פני הסיעוד ושקדה על החינוך מתוך ראייה של תפקיד האחות ליד מיטת החולה. שאלה שנייה נגעה לניגוד בין צורכי בתי החולים לבין הצורך של התלמידות להכשיר את עצמן למקצוע. בתי החולים היו זקוקים באופן תמידי ומיידי לאחיות, בעוד הן היו זקוקות לתהליך הכשרה ארוך טווח.29

מתכונת תכנית הלימודים ותכנית ההכשרה המעשית בבית הספר לאחיות בהדסה נקבעו בסופו של יום בהתאם לצורכי הארץ, וכך נבנתה תכנית שהקיפה את כלל התחומים הנדרשים דוגמת בריאות הציבור כמענה לצרכים, קורס מיילדות, קורסי שפות ועוד.30 למרות זאת, לא כל בתי הספר לסיעוד שהוקמו בארץ עם השנים החילו את תכנית ההכשרה כפי שהיא, ולעיתים אף ביקרו אותה. קפלנוביץ' גם היא ביקרה את תכנית זו ואת השקפת העולם העומדת בבסיסה. ביקורתה באה לידי ביטוי במכתב שכתבה לעטיה מרגלית קוכן, אז מנהלת בית הספר בהדסה: "קופת חולים משתדלת לחנך את התלמידה להיות חברה נאמנה לציבור העובדים. אחות קופת חולים אמורה להיות קרובה לחולים וגישתה שוויונית או חברית יותר מן הגישה המרוחקת שהייתה נהוגה אצל אחיות הדסה".31

כמנהלת בית ספר לאחיות

במאמר שכתבו אודותיה החוקרות דורית וייס ויהודית שטיינר-פרויד, לפי קפלנוביץ' "תפקיד האחות כרוך בכושר הבחנה דק למגוון של מצבים ועשתה כמיטב יכולתה לעצב את התלמידות ברוח זו. היו שתיארו אותה כנוקשה ומחמירה, אך בה בעת, כאישה מסורה ומשקיעה, שמכירה כל אחות ומעורבת בכל פרט, כמי שהייתה מעורבת בהקמת כל בתי הספר לסיעוד באותה תקופה".32וייס ושטיינר-פרויד ראיינו את תלמידותיה הראשונות של קפלנוביץ', תמר ברנשטטר ואידה גרינוולד, ששירטטו את דמותה כמיוחדת ובעלת ניגודים. הן סיפרו ש"הייתה אישה צנומה ונמוכת קומה, סמכותית ואסרטיבית, בעלת נוכחות ונמרצת. לא היה דבר שנסתר מעיניה שראו ובחנו כל פינה בבית החולים". היא הייתה לבושה תמיד בקפידה במדי האחות הלבנים, ועל ראשה השביס הידוע, שכונה "קאפ".33

עוד אמרו, כי לימדה אותן להיות יעילות בעבודתן, להכין מראש את כל הנחוץ להן לטיפול בחולה, ולא לעבור במסדרון ללא מטרה – תמיד לקחת איתן משהו בדרך. מהריאיונות שקיימו וייס ושטיינר-פרויד עולה כי הקפידה מאוד על גינוני נימוס, כמו הגשת כוס על תחתית ופרוסת לחם על צלחת, על נוחות החולה במיטה, ניקיון וסדר בחדרים ובמחלקות עד יישור פינות הסדינים והשמיכות. היא הקפידה על כך שתלמידותיה יגיעו לכל חדר במחלקה לפחות חמש פעמים ביום. גישה זו השפיעה על תלמידותיה למשך שנים והביאה גם אותן ליעילות וחסכנות במילים. למרות הנוקשות שבה ניהלה את בית הספר, הוסיפה אושרה הררי שהיתה גם היא תלמידתה, כי ידעה גם לגלות כלפיהן יחס רך ואימהי. היא תיארה אותה כאישה חמה ואמפתית, שחרגה מגבולות המקצוע במסירותה לתלמידותיה ובמיוחד לתלמידות ניצולות השואה ולאלו שהיו בודדות בארץ.34

בשנת 2009, בראיון שנערך עם יהודית שטיינר-פרויד,35 שהיתה מנהלת בית הספר לסיעוד בהדסה בשנים 1968–1982, אמרה כי כמנהלת קולה של קפלנוביץ' נשמע ברמה ולמרות שהייתה אשת עשייה ולא באה מתחום האקדמיה, היתה לה השפעה רבה על ההחלטות וכיווני הפעולה בקרב מנהלות בתי הספר באותם ימים. היא ידעה להילחם על עמדותיה ועקרונותיה בפורומים שונים בהם הייתה חברה, גם אם הדבר לא תאם את רוח התקופה.36

באפריל 1945 נרשמה בספר הזהב של קרן קיימת לישראל על ידי הבוגרות והאחיות של המוסד במלאת 25 שנה לעבודתה במקצועה.37 במקור, ספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל נועד לשמש אמצעי לשיתוף כלל שכבות העם במאמץ הכספי שהיה כרוך בקניית אדמות ארץ ישראל והפיכתן לקניין לאומי כבסיס להתיישבות העברית וכצעד ראשון להקמת הבית הלאומי לעם היהודי. ההרשמה בספר הזהב כרוכה בתרומה לקרן קיימת לישראל ומהווה מחווה לאדם שתרם והשפיע על אותם אנשים שבחרו לרשום אותו בספר זה. כל נרשם בספר הזהב מקבל תעודה שעוצבה עם ייסודה של הקרן, בשנת 1901. הכרכים של ספרי הזהב שוכנים באולם רחב ידיים בלשכה הראשית של הקרן בירושלים.  עד כה נרשמו בהם מאות אלפי אנשים, מוסדות וגופים – היסטוריה שלמה של העם היהודי בדורות האחרונים.38

שליחויות בחו"ל ותפקידים נוספים

במרץ 1947, כשכיהנה כמנהלת בית הספר לאחיות ליד בילינסון, יצאה לארצות הברית, כחברת המשלחת היישובית לקונגרס מועצת האחיות הבינלאומית הנערך שם. מטרת הנסיעה הייתה סיור בשורת בתי חולים ובתי ספר לאחיות לשם הסתכלות והשתלמות.39 לאחר הקונגרס המשיכה לסיור לימודי משום שחשוב היה לה להתעדכן בחידושים, להתפתח ולהתקדם במקצוע.40 עם שובה ארצה בתקופת מלחמת העצמאות הייתה פעילה בהקמת שירותי הרפואה של צבא הגנה לישראל.41 בתחילת שנות החמישים, סייעה בהקמת מלב"ן (המוסד המשותף לטיפול בעולים נחשלים)42, ובהכשרת צוות אחיות לבתי חולים שהוקמה אז על ידי המוסד, והפכה למנהלת שירותי האחיות שם 43 עד חזרתה של פרופסור רבקה ברגמן, שיועדה להיות האחות הראשית עם הקמת המוסד, אך שהתה בארצות הברית למטרת לימודים. עם שובה של ברגמן חזרה קפלנוביץ' לתפקידיה בקופת חולים וזכתה להערכה והוקרה.44

עד שנת 1950 ניהלה את בית הספר לסיעוד. לאחר מכן הוצע לה לעבור להנהלה הראשית של קופת חולים, כמפקחת הראשית על האחיות בבתי החולים של הקופה. היא בחרה לצאת להשתלמות פרטית בשוויץ, כדי להכין את עצמה לתפקיד. כשחזרה, הייתה שותפה במסגרת תפקידה כמפקחת לפתיחת חמישה בתי חולים נוספים, ובהם חמישה בתי ספר לאחיות.45

במסגרת תפקידה כמפקחת ארגנה קורסים לאחיות מן המגזר הערבי. במסגרת תפקידה היה עלייה לנסוע לכפרים עם אנשי המחלקה הערבית של ההסתדרות ולבחור מועמדות לקורס השני לאחיות הערביות, אחרי ששנים קודם ארגנו קבוצה ראשונה שהשתתפה בקורס משולב לאחיות יהודיות וערביות כאחד והתברר כי לאחרונות קשה להשתלב בקורס המשולב, ועל כן ההחלטה להדריכן בנפרד.46

בפברואר 1959, נענתה קופת חולים לבקשה שהועברה לממשלת ישראל מאת ממשלת בורמה, לשגר שתי אחיות בעלות ניסיון כדי להקים שם בית ספר לאחיות מטעם הצבא. שתי האחיות שיועדו לתפקיד היו דינה קפלנוביץ' וחדווה ראמי – אז מנהלת בית הספר לאחיות בבית החולים בילינסון. ד"ר יוסף שתקאי, המנהל הרפואי דאז של בית החולים בילינסון, אמר כי  "שתי האחיות האלה מתאימות ביותר לתפקיד זה, ולאן שלא יישלחו יהיו רק לתפארת מדינת ישראל […] דינה קפלנוביץ' היא בעלת הניסיון הגדול ביותר בשטח זה בארץ, ואין ספק שהיא תביא תועלת רבה לענייני הבריאות של בורמה".47 בשנת 1960 יצאו לבורמה והשתתפו בהקמת בית ספר לאחיות שם.48 בספר הזיכרונות של קהילת אושמינה כתבה רונית אחי, אחת מבנות הקהילה, כי "גם בארץ רחוקה זו היה על דינה לפעול ולהוכיח כי לעזור היא באה ועל ידי כך לנתץ עובדת היותה זרה שם ולעורר בהן אמון, והיא הצליחה במשימתה בזמן הקצר בו הייתה שם".49

מהראיונות שקיימו וייס ושטיינר-פרויד עם נשים שעבדו לצידה לאורך השנים, דוגמת מרים שמידט וסוניה טויטלר, ומהמסמכים אודותיה, עולה כי קפלנוביץ' שלא נישאה, גרה תחילה במגורי הסגל בבית החולים בילינסון, ואחר כך בדירה צנועה בתל אביב. מספר שנים לפני שחלתה פרשה לפנסיה וחזרה לעבודה תקופה קצרה אחר מכן. הסיבה לכך אינה ברורה. וייס ושטיינר-פרויד תולות את חזרתה זאת במצב הקשה בבית החולים בילינסון לאחר פרישתה.

הנצחתה

נפטרה ב-8 בינואר 1967, לאחר מחלה ממושכת 50, והיא קבורה בבית העלמין קריית שאול, לצד אחותה 51. שמה הונצח בבית הספר האקדמי לסיעוד ובציון "יום דינה" המתקיים בו מידי שנה, ובפרס שהוענק לזכרה על ידי אחותה מדי שנה, עד שכלתה הקרן.52

מרים שמידט, שהייתה המפקחת על חינוך האחיות בקופת חולים וחברה קרובה של קפלנוביץ', סיפרה כי ערב לפני פטירתה אמרה: "גמרתי להילחם. את תפקידי בחיים גמרתי, ואני מסתלקת לי בלי מרירות". אחותה 53. בידיעה בעיתון דבר שפורסמה יום לאחר מותה נכתב כי "הידיעה על מותה עוררה צער רב בקרב עובדי קופת חולים ובקרב האחיות בישראל".54

יום לאחר מותה הכריזו 17 חברי מועצת עובדי בית החולים בילינסון על שביתת רעב, כתגובה על החלטת הנהלת בית החולים לפטר עובדים ולצמצם את המנגנון. מנהל בית החולים פנה אל המועצה בבקשה לדחות צעד זה ביום אחד, בגלל האבל על מותה של קפלנוביץ', אחת האחיות הראשיות של קופת חולים, אך בקשתו נדחתה.55 ייתכן כי בקשתו זו של מנהל בית החולים מעידה על חשיבותה המשמעותית שהייתה לקפלנוביץ' בתחום, שכן אם לא הייתה דמות חשובה ותורמת, לא היו מבקשים לדחות את שביתת הרעב מיום האבל על מותה.

בדברים שנשא לזכרה אמר עליה משה סורוקה, אז יושב ראש מרכז קופת חולים של ההסתדרות:

Cquote2.svg

"היא הייתה דמות ידועה ומקובלת ומוכרת אצל הכל כאיש מקצוע, כאדם וכמחנכת. דינה קפלנוביץ' הייתה בת התקופה שאליה השתייכה. חלוצה במלוא מובן המילה שסימני ההיכר הם הסתפקות במעט, הגשמה עצמית, התמדה מסירות, נאמנות, אהבת המקצוע והאדם, כשהיא תרה ומחפשת את השלמות בעבודה ובין אדם לחברו. […] משמשת דוגמה ומופת לרבים מבני דורה ומקצועה. […] השאירה לנו דור של ממשיכים ועיצבה אב-טיפוס של אחות קופת חולים שעל אף תמורות הזמן והתקופה, עדיין חזקים שורשי תקופת בראשית שהמנוחה הטביעה חותמה עלייה. […] הייתה נטולת אשליות ומקבלת את החיים כמו שהם. […] הלכה לבלי שוב. נזכור אותה באהבה משותפת נאמנה. כאדם. כחברה, וכאשת רעים ושלום לעפרה".

Cquote3.svg
– משה סורוקה על דינה קפלנוביץ', ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 498–499.

"יום דינה"

בשנת 1969, שנתיים לאחר מותה, הקימה אחותה רעיה (רלה) גולמבו קרן מלגות להנצחת שמה בסך 10,000 לירות. מרכז קופת חולים התחייב להוסיף בכל שנה 400 לירות. על פי תקנות הקרן, כפי שקבעה אותן גולמבו, התקיים טקס מלגות בכל שנה בסמוך ליום השנה לפטירתה, והמלגות הוקצו לתלמידות ואחיות המשתלמות במקצוע הסיעוד.56 טקס המלגות התקיים בכל שנה במסגרת "יום דינה" שצוין בבית הספר לסיעוד לזכרה של דינה קפלנוביץ', החל משנת 1969. "יום דינה" כלל כינוס פתיחה, טקס הענקת מלגות ולאחריו הצגת מספר עבודות מחקר בתחום הסיעוד או הרצאה רלוונטית לתחום הסיעוד והאחיות.

בשנת 1991 לא נותר עוד כסף בקרן, וכיוון שלא הוקצבו מקורות מימון אחרים, הפסיקה לפעול. אי לכך, באותה שנה לא התקיים "יום דינה". ב-26 במאי 1991 כתבה מרים שמידט לניצה באומן, שהיתה אז סמנכ"לית חטיבת הסיעוד בקופת חולים:

"מאחר שלא קיבלתי השנה הזמנה ל'יום דינה' התעניינתי אצל החברה טובה הנדל מה הסיבה לכך. נדהמתי לשמוע שאירוע זה בוטל, וכי הסיבה היא תקציבית – אין כסף לממן את הפרסים לתלמידים המצטיינים. 'יום דינה' סימל דבר מה מיוחד בקופת חולים במשך 20 שנה: שמה של דינה קפלנוביץ' ז"ל, מייסדת הסיעוד בקופת חולים, הוזכר ולפחות הובא לידיעת הדור הצעיר בדרך זו. נוצר איזשהו קשר בין התלמידים של בתי הספר השונים של קופת חולים. […] מתן הפרסים היה מנהג יפה, אך אינו חייב להיות קשור במתן פרס כספי דווקא. אפשר לתת למצטיינים ספר ותעודה המעידה על הצטיינותם. אנא שקלו את החלטתכם מחדש. עוד לא מאוחר לארגן יום זה בשנת הלימודים הנוכחית כדי לא לשבור מסורת חיובית זו". 

Cquote3.svg
– שמידט לבאומן, ארכיון בית הספר לסיעוד "דינה", בית החולים בילינסון

ב-19 בספטמבר 1991 השיבה לה באומן:

"הוחלט באגף ותואם עם טובה הנדל, מנהלת בית הספר לסיעוד 'דינה' כי 'יום דינה' יימשך. במסגרתו יצוינו בכל שנה לומדים מצטיינים מבתי הספר לסיעוד של קופת חולים, אשר תגמולם יתבטא בבחירתם ובספר ו/או תעודה המעידה על הישגיים הייחודיים. הנהלת בית הספר 'דינה' תקבל על עצמה אחריות ליום זה, תיאומו, תכנונו וניהולו. […] לצערי הליכי ההחלטה בנושא התארכו ולכן, השנה כידוע לך, לא התקיים 'יום דינה'".

Cquote3.svg
– באומן לשמידט, ארכיון בית הספר לסיעוד "דינה"

 

החל משנת 1992 ממשיך "יום דינה" להתקיים בבית החולים לסיעוד על שמה, וכולל טקס והענקת מלגות. אמנם כל טקס נפתח בכמה משפטים קצרים וקבועים על קפלנוביץ', אך אין מייחסים חשיבות רבה לפועלה המקצועי ולתרומתה הרבה לתחום הסיעוד במדינת ישראל.

הן התכתבות זו בין שמידט לבאומן והן כרטיסיות ההנחייה הקבועות המלוות את "יום דינה" מאז שנת 1969 מעידים על השכחתה על קפלנוביץ'. כך, ברגע שנגמר הכסף בקרן ולא ניתן היה להעניק לתלמידות המצטיינות פרס כספי, האירוע לזכרה בוטל. כדי להמשיך את מסורת ההנצחה נדרש מכתב ושיחות רבות. בית הספר הנקרא על שמה ו"יום דינה", המצוין בו מידי שנה, הינם דרכי ההנצחה היחידים לאישה כה משמעותית שתרמה רבות לעיצוב ופיתוח מקצוע הסיעוד בארץ ישראל. חיפוש שמה בגוגל מביא לקישור לבית הספר הקרוי על שמה, שגם בו אין דבר המנציח אותה מלבד קלסר יחיד בו אמנם מתויקים מסמכים הנושאים את שמה, אך רובו כולל מכתבי המלצות לאחיות ואחים שהיו מועמדים לקבל מלגה במסגרת "יום דינה". גם בארכיונים שונים בארץ, בפרט בארכיוני בית הספר וקופת חולים כללית, לא ניתן למצוא מספיק מידע אודות האישה שעל שמה קרוי בית הספר לסיעוד בבית החולים בילינסון.

לקריאה נוספת

  • דורית וייס, יהודית שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה לזכר האחות דינה קפלנוביץ: סיפור של חזון וחלוציות", גוף וידע 8, 2011, עמ' 27–32.
  • מיכאל פלד, ראובן סולל, משה בקר, הושע סולץ, זלדה זיסקינד, ספר זכרונות לקהילת אושמינה, תל אביב: ארגון יוצאי אושמינה בישראל, 1969, עמ' 493–499.
  • נירה ברטל, חמלה וידע: ראשי מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918–1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2005.

קישורים חיצוניים

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. דורית וייס, יהודית שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה לזכר האחות דינה קפלנוביץ: סיפור של חזון וחלוציות", גוף וידע 8, 2011, עמ' 27–32.
  2. "דינה קפלנוביץ'", דבר, 9.1.1967, עמ' 5.
  3. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 29.
  4. מיכאל פלד, ראובן סולל, משה בקר, הושע סולץ, זלדה זיסקינד, ספר זכרונות לקהילת אושמינה, תל אביב: ארגון יוצאי אושמינה בישראל, 1969, עמ' 493–499.
  5. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 29.
  6. שם, עמ' 27.
  7. "נשות הדסה", אתר מרכז רפואי הדסה.
  8. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 27.
  9. שם, עמ' 27–28.
  10. שם, עמ' 29.
  11. ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 493.
  12. בצלצל עמיקם, נירים ראשונים: ההתיישבות בימי העלייה החמישית, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1980, עמ' 7–12.
  13. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 29.
  14. ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 493.
  15. "דינה קפלנוביץ'", דבר.
  16. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 29.
  17. ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 495.
  18. נירה ברטל, חמלה וידע: ראשי מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918-1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2005, עמ' 315.
  19. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 29.
  20. ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 495.
  21. מעריב, 6.5.1970, עמ' 5.
  22. ברטל, חמלה וידע: ראשי מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918-1948, עמ' 14.
  23. שם, עמ' 33.
  24. שם, עמ' 40.
  25. שם, עמ' 68.
  26. שם, עמ' 66–69.
  27. שם, עמ' 12.
  28. שם, עמ' 77.
  29. שם, עמ' 79.
  30. שם, עמ' 119.
  31. שם, 315.
  32. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 29.
  33. שם, עמ' 29.
  34. שם, עמ' 29–31.
  35. ראיון עם יהודית שטיינר־פרויד, ירושלים, 2009. מכתב מקפלנוביץ לעטיה מרגלית -קוכן, סגנית מנהלת בית הספר בהדסה, 1954. בתוך: ברטל, חמלה וידע: ראשי מקצוע הסיעוד בארץ ישראל 1918-1948, עמ' 315.
  36. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 30–31.
  37. "בספר הזהב", דבר, 26.4.1945, עמ' 4.
  38. "על ספרי הכבוד של קק"ל", אתר האינטרנט של הקרן הקיימת לישראל.
  39. הועד המפקח הארצי, "מן הנעשה בקופת חולים", דבר, 30.3.1947, עמ' 2.
  40. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 30.
  41. "דינה קפלנוביץ'", דבר.
  42. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 29.
  43. ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 496.
  44. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה", עמ' 30–31.
  45. שם, עמ' 31.
  46. ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 495.
  47. "שתי אחיות ראשיות של קופת חולים ייצאו לבורמה להקים בית ספר לאחיות", למרחב, 27.2.1959, עמ' 10.
  48. "דינה קפלנוביץ'", דבר.
  49. ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 495.
  50. "דינה קפלנוביץ'", דבר.
  51. "דינה קפלנוביץ'", אתר חברה קדישא
  52. וייס, שטיינר-פרויד, "בית הספר לסיעוד דינה ", עמ' 31.
  53. ספר זכרונות לקהילת אושמינה, עמ' 496–497.
  54. "דינה קפלנוביץ'", דבר.
  55. "דינה קפלנוביץ'", דבר.
  56. מסמך קרן מלגות על שם דינה קפלנוביץ', 8.1.1969, ארכיון בית הספר לסיעוד "דינה", בית החולים בילינסון, פתח תקווה.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.