האונס שלי – יומן

מאת: כותבת אורחת

קרה מה שקרה, ואני מרגישה שזה באשמתי. כן אני יודעת שהוא ניצל את המצב ואני יודעת שאמרתי לא. אבל יכולתי להיות יותר תקיפה, יותר לעמוד על שלי. אני מאלה שתמיד נלחמות.
אני יודעת שזה נשמע מטומטם, אבל חשבתי שלי – אונס לא יקרה.
והנה אני פה עכשיו במטוס, על טיסה שלא תכננתי. חוזרת לארץ אחרי שמישהו תקף אותי. אני מרגישה חלולה, כאילו מישהו זיהם אותי מבפנים, כאילו הוא לקח לי את הבתולים. לא לקח- גנב, קרע.
בעיקר מרגישה אשמה שהכנסתי את עצמי לסיטואציה (למרות שמה עשיתי? סה"כ באתי לישון אצל גבר ב-couchserfing, בניו יורק ועוד בחרתי בחור ישראלי כי חשבתי שארגיש בבית, שארגיש בטוחה).
והכי גרועה התחושה שאכזבתי את עצמי. כל הזמן מהדהד לי בראש המשפט: "זה לא אני להיאנס".
וואו אונס, מילה, שורש שכל כך קשה לי לכתוב.

אני לא זוכרת הרבה, אני זוכרת תמונות, זוכרת איך כל הלילה הוא נגע בי, שם את היד החזקה שלו עלי.
כל הגוף שלי רועד עכשיו.
אני מנסה להפריד בין כל הדברים, לנקות, לעשות סדר. לנסות לא להכניס לעצמי מחשבות ופחדים רק "כי ככה אמורים להרגיש" .- כי ככה מרגישות נפגעות תקיפה מינית. והופ – אני כבר חלק מהסטטיסטיקה: אחת משלוש.

אני זוכרת כשאבא נפטר אנשים אמרו לי שמעכשיו יהיה לי חור שחור שילווה אותי, ששום דבר לא יהיה שלם שוב, וברגע הזה שישבתי בשבעה לפני שנתיים, אז החלטתי – שלי זה לא יקרה. לי לא יהיה חור שחור, אותי שום דבר לא יבלע מבפנים.
ועכשיו אני שוב באותה סיטואציה: החברה, הכתבות, הפוסטים בפייסבוק, הסרטים מכינים אותי לאיך אני ארגיש – שאני אפחד מנוכחות של גברים, שסקס בחיים לא יהיה אותו הדבר, שזה יהרוס את מי שאני מבפנים.
והנה ממש עכשיו, בשעון 2:23 של שום מדינה, בשמיים בין מדינות זרות, אני מחליטה שלי זה לא יקרה. אין סיבה שהדביל הזה יהרוס את הדברים שאני אוהבת. אני לא אתן לזה לקרות, כי זה יהיה הניצחון הסופי והאולטימטיבי שלו עלי. זה יהיה אונס מתמשך.
אני צריכה להגיד לא, לצעוק את הלא, אבל לאו דווקא בזמן שאונסים אותי, במיוחד אחרי.

אני מחכה כבר לפגוש את חבר שלי בנתב"ג, מחכה לחיבוק שלו אבל גם מפחדת; מפחדת שהוא לא יראה אותי אותו הדבר. יראה אותי באור שונה, גם אם לא במודע. באור מלוכלך, מטונף. אני מחכה שיוכיח לי שלא כל הגברים כמו ההוא, ושאני זכיתי במשהו חד פעמי, שאני חלק מסטטיסטיקה שאף אחד לא ניסה לחשב – אני מאוהבת. אני נאחזת באהבה הזאת כמו גלגל הצלה. מקווה שהוא ישאיר אותי מעל פני המים ולא יתן לי לטבוע בתוך עצמי.
יש בי מלא סימני שאלה, המון חששות: לגבי עצמי, לגבי המשפחה ולגבי החברה. שאלות שאהיה חייבת לפתור בעצמי, אבל עכשיו אני אשים אותן בצד, כשאני מדפדפת ביומן שליווה אותי בטיול וחושבת לעצמי שאם זה לא היה קורה, היומן היה מסתיים אחרת.
מסתכלת על יד ימין, ואיפה שהיו אינספור צמידי מסיבות, הוסטלים וכו' נשאר רק צמיד אחד, בדיוק מאותו הסוג: מפלסטיק, עם חורים. אבל זה צמיד בית חולים מהיום.
אני הולכת לגזור אותו עכשיו, לא מוכנה לצאת ככה הביתה. את זה אני משאירה מאחורי – לא אתן לצמיד הזה, לסימן הטרי על היד לצבוע הכל.

עכשיו, כשמתכוננים לנחיתה ואני מהדקת חגורת בטיחות, חגורה שהלוואי שהיתה מגינה עלי גם בחוץ, אני נשארת בלב עם תחושה חמוצה, מאוכזבת מהעולם שבו אני חיה. מוזר, נכון?
פעם ראשונה שדבר חי פוגע בי, באופן אישי, מכוון אלי; לא איזו מחלה לא מוסברת, או מקרים שרירותיים אחרים. ממש בן אדם, חי ונושם, עם חיים מלאים – פגע בי.
אז מה נשאר? הקול העצוב בראש שואל אותי בזמן שמסביבי מוחאים כפיים תוך כדי נגיעת הגלגלים בקרקע. ואני פתאום מחייכת, באופן ממש לא נשלט ויודעת שאיכשהו הכל יהיה בסדר.