יעניין
אותך
כתבת אורחת
24 דצמבר 2023 | משך הקריאה: 8 דקות
מחשבות על תפקיד של תקשורת פמיניסטית בעת מלחמה

מאת: א.י

בימים האחרונים התעורר שיח מרתק במערכת של פוליטקלי קוראת, שהעלה שאלות מוסריות וערכיות או אתיות לגבי תפקידן כעיתונאיות פמיניסטיות בעת המלחמה (אני לא כותבת 'תפקידנו' כי אני לא תופסת את עצמי כעיתונאית, אלא כאמנית פמיניסטית).

כמי  שמאז השבעה באוקטובר צפתה בכל התכנים הקשים, אני חווה בעיקר שיתוק מצמית בכל הנוגע להשתתפות בשיח המורכב שמתחולל, חשה התכווצות למשמע הפאתוס המשודר 24/7 בערוצים המרכזיים ונמנעת מלקרוא או להקשיב לפרשנויות ודעות (לעומת מידע 'יבש'), כאילו חיי היו תלויים בזה. אני מוצאת שרק המידע לבדו עצום מלהכיל, מכאיב ובלתי נתפס לכל יצור חי.

מורכבות בעתות של מלחמה

ציינתי בפניהן בקבוצת הוואטסאפ שלנו (ששם אני סוג של זבוב על קיר), שבעיני זהו שיח מרתק וחשוב שמראה כיצד מורכבות יכולה להיות מוכלת בעיתות של שחור ולבן, ושמעל לכל מראה לי (שוב) מדוע נשים יכולות וצריכות להנהיג את העולם הזה, להוביל אותו לאפשרות אחרת.

השיח החל בעקבות פרסום של תמונה ברשת – תמרוקים שקיבלה אשת חייל לוחם בעזה, 'שלל' מלחמה שהביא לאהובתו מבית נטוש בעזה, שם היא שאלה אחרות אם הן היו משתמשות בתמרוקים האקזוטיים (שעוד סגורים כחדשים) אם היו בנעליה. בקבוצת הכותבות תהו החברות בתחילה מדוע הדימוי הזה מטריד, ומייד הבינו שמדובר בביזה! ודאי, מדובר בביזה המנוגדת לערכי צה"ל ולחוקיו, זה שמתהדר בסלוגן "הצבא הכי מוסרי בעולם" (ואינני הולכת לטעון אם נכונה האמירה הזו או לא, קטונתי, אלא רק לשקף מעט את המורכבות סביב אותה שאלה). צבא זה מכיל בתוכו גם חיילים שפועלים מתוך רגש של נקמה.

לא יוצא לי מהזיכרון גם וידאו של ילדה עזתית שמשפחתה נהרגה בהפצצות, בוכייה, כואבת וכעוסה על גורלה, יצר הנקמה מתעורר ודאי ברגע כזה של שבירה. אני תוהה אם הרשות הייתה דואגת לבנות מקלט למשפחתה, ואז ודאי כל זה היה נמנע.

לצד זה ציינו גם פוסטים שמתעדים מעשים של חיילים וחיילות שמטפלים ומאמצים חיות מחמד (וגם אריה אחד כחוש), שננטשו על ידי אזרחים עזתיים שנהרגו או נאלצו לברוח לדרום הרצועה וגם פעולה זו נוגדת את התקנים של צה"ל, אבל כביכול יש איזה קונצנזוס לקבל פעולה כזו כי בעלי חיים ניצלו בזכות חיילים שפועלים מתוך רגש של חמלה.

לא יוצא לי מהראש הווידאו של כלבה האסקית יפיפייה שנחטפה מהעוטף לעזה ובצילום זיהיתי את המתח והבלבול שלה, מוקפת קקופוניה בעזה בתוך בליל של שפה זרה וניתוק מהסביבה הביתית והמוכרת שלה. האם אותו גנב חשב לעצמו שהוא מציל אותה מבית שבעליה נרצחו ואין מי שידאג לה? אני גם תוהה אם היא תזכה לאמפטיה ולחיים טובים בידיו של זה שבזז אותה.

וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים

אז כן, אני מרגישה שאני רוויה בהמון שאלות, אין לי ממש תשובות לרובן, כי בגדול החיים מראים לי שוב ושוב שהידיעה מוטלת בספק לעד. הידיעה היחידה של החיים היא מוות, ובזמן שעודני חיה אין מטרה לכלום, לא כשאין אהבה, כמושג, כיסוד, כשיח, כאמת מידה.

בקוראי את שלל הדעות מימין ומשמאל, מהערוצים המרכזיים ומערוצי הטלגרם (גם של העזתים), אני שואלת את עצמי שוב ושוב באמת ובתמים – במה אנו שונים מהם (אין לי תשובה לזה, זו רק שאלה שאני שואלת את עצמי בכל פעם שאני נחשפת לניסוחים או פעולות מוטי רגש של אנשים מכל צד או מתרס)? אני גם שואלת אם בסוף כל מה שמגדיר אותנו אחרת, כשונים, שמבדיל בינינו בכל רמה, בין אם רוחנית, ערכית, מוסרית וכו', האם בסוף בסוף, אנחנו באמת כאלה שונים, הרי לכולנו דם בצבע אדום, וכמה כאב נהיה מוכנים לשלם למען השוני?

זו שאלה שאני מאמינה שעלינו לנסח ולענות עליה אחת ולתמיד, כאומה שחותרת (בתקווה) לחיים של חיוביות, צמיחה וביטחון, חיים שאינם נגועים ב'קרמה שלילית' או רמיסה של מי שהחיים חילקו להם קלפים גרועים. שאלה כזו שתישאל תהיה התחלה טובה.

על מנהיגות שמסתכלת אחורה

עבודה עיתונאית היא כזאת המאתגרת את הקונצנזוס

המציאות מאז אותה שבת ארורה שברה אצל הרבה מאתנו אמיתות חיים וקונספציות שעל כנפיהן התהדרנו במשך שנים, כי יכולנו, כי חיי היום-יום של רובנו אפשרו לנו להאמין שהחיים מתנהלים על מי מנוחות (והכול יחסי). נדמה שמאותה שבת החיים נחלקו בצורה חד משמעית לשחור ולבן, לבני אור ובני מוות, לטוב ורע, לצודק.ת וטועה, לחמלה או נקמה, כי עכשיו ההישרדות שלנו כאומה תלויה בהחלטות קשות ומכאיבות שאין מהן חזור.

בנקודה המורכבת הזו עלו בקבוצה שאלות מעניינות לגבי עבודת העיתונות בכלל והעבודה הפמיניסטית בפרט. 

האם שיקוף של הקורבן בצד האויב מאתגר את הסולידריות בתוכנו בגלל השטחת השיח?

האם השמעת קולם של הקורבנות החפים מפשע בצד השני מעידה על בוגדות או טרחנות שמרפה את ידינו מצדקת דרכנו?

האם בכלל נכון לדברר את מה שבוודאי יהיה קשה לשמיעה באוזני הקונצנזוס?

האם עלינו לתת לקונצנזוס להכתיב, להפחיד, או להזין את העבודה העיתונאית שלנו?

ומה תפקידה של עיתונות פמיניסטית בימים כאלה? זו שחרטה על דגלה שוויון כערך אנושי, שוויון בהשמעת המורכבות, הקולות השונים, סיטואציות החיים השונות, והכלה כאידיאל, של הגוונים הרבים והמורכבים שהם האנושות והאנושיות. ואיך עושות את זה כשניכר שסף החמלה לצד השני ירד וסרגל הערכים עורער בצורה מטלטלת?

באופן אבסורדי נדמה ששאלנו את עצמנו שאלה שמופנית אלינו הנשים מאז ומתמיד – למה את לא זורמת? או, זורמת? (עם הקונצנזוס יעני). 

אלה החיים?

ובקושי הזה לזרום, בעצירה המודעת הזו לעמוד ולתהות רגע על קנקנו של תפקיד הכתיבה העיתונאית, בעיניי, בנקודה הזו בדיוק טמונים היופי, הכוח והעוצמה ששיח נשי יודע לעשות. למרות שעלו רגשות קשים, למרות שהשקפות העולם שונות, מורכבות ונוגדות, למרות כל זה, נשים כנשים כנשים, יודעות להאזין לאחר, להכיל ולענות באופן שלא מבטל את הצד השונה ואת רגשותיו, יודעות להתנסח באופן דיפלומטי ומכבד, יודעות כברירת מחדל שכל חפץ חיים ראוי לחיים, לביטחון, למזון ולקורת גג. יודעות שנבחר אלף ואחת פעמים שיח מקיים על פני שיח מבטל, ממית, אדנותי וכוחני (וכן, אני מודעת להכללה שאני עושה פה ויש לנו לא מעט הידועות לנו שגרועות לא פחות מהפטריארך הגרוע ביותר, אבל אני מדברת רגע על הדיפולט הביולוגי כפילוסופיה ומשתמשת בדוגמה של קבוצת הכותבות בפוליטקלי קוראת).

כבר כילדה חשבתי שכשנשים ינהלו את העולם תהיה אוטופיה.

למרות, על אף ובעיקר אחרי כל מה שאנו עוברות ועוברים מאז אותה שבת וההיסטוריה שהובילה אליה, עודני מאמינה ללא עוררין, שנשים יכולות לפתור את כל מכאובי העולם בשיחה על קפה ועוגה (ראו דוגמת רחל מאופקים שפעלה מאינטואיציה אימהית, ובעצם היותה הבטיחה חיים והישרדות).

העידן הפסיכופטי

הומניטריות העוצמה הנשית

זה מוביל אותי לחשוב על הומניטריות כמונח נשי, ואתם.ן ודאי רוצים לשאול אותי למה? אז אני אענה בפשטות: אישה שיוצרת חיים ויודעת את כאבי הלידה ויודעת את המשמעות העוצמתית של יצירת חיים, לא תסכים ליטול אותם בכזו קלות, אם בכלל. הומניטריות זה מושג נשי כי נקודת המוצא שלנו כנשים היא הזנה, הכלה, קיום חיים והגנה על חסרי אונים. באופן הכי אינטימי שמתבקש מהגוף ומהנשמה, הילוד יוצא מבין רגלינו, מאותו איבר שהפטריארכיה לימדה אותנו להחביא ולהתבייש בו, וממשיך משם להזנה באמצעות האיבר שהפטריארכיה החפיצה לכדי אובייקט מיני. ובין הבושה וההחפצה, הכוח המניע של אותה ביולוגיה הוא הכוח ליצור חיים, ליצור יש מאין, ועם כל העוצמה והזכות הזו, למה לנו ליטול מהיש עד לכדי האין? הברירה הטבעית היא לקיים ולעולם איננה ליטול. זו ההישרדות ושרידותו של המין האנושי. כשנשים תוכלנה באמת ובאופן מלא וטבעי לשבת לשולחן קבלת ההחלטות, אז ורק אז נתחיל לאפשר לפוטנציאל האנושי לקבל את מקומו הראוי.

מלחמה, כפי שציינה אחת הכותבות בשיח, היא ההפך הגמור מהומניות, ואני שואלת את עצמי עד מתי תוכתב ההיסטוריה האנושית שלנו על ידי גברים שמוליכים אותנו ללחימה? לנטילה מודעת ומכוונת של החיים בצד האויב, השונה, האחר? לקיום הנרטיב הדיכוטומי, הגברי, ההיררכי שלפיו העולם מחולק לטוב ולרע, לעליונות מול נחיתות, לצודק מול זה שאיננו רואה את האור (ואל תטעו, אינני שונאת גברים, אהבה יקרה לי לטובים בהם, ההכללה שלי מתייחסת לכל אלו שהכתיבו וטיפחו את הפטריארכיה)?

"נעשה לכם מה שעשינו לילדים בעזה"

האם חמלה לאחר בהכרח מבטלת את הישרדותנו?

האם אפשר להאמין לכל מידע שמוגש וזמין לנו?

האם אפשר להיות צודקים וגם הומניים?

האם אפשר להכיר בסבל של הצד השני ולהזדהות עמו ולהסתפק בזה? או שהזדהות בהכרח אמורה להוביל לפעולה אקטיבית של שינוי מצבו?

האם רגש פרטי של עיתונאי.ת מקצועי.ת אמור להשפיע על שיקוף המציאות שאותה אמורים לתווך?

האם התעלמות מודעת מחוויה סובייקטיבית של מי שנתפס כאויב תאפשר לנו בעתיד לשנות את הנרטיב, או שמא תגרום לו לחזור על עצמו שוב ושוב?

האם המציאות היא נתון אבסולוטי או שמא שיקוף של זה או זו המתארים אותה?

האם היחשפות לאמיתות חיים שונות באמצעות עבודה עיתונאית ישרה או מוטה חשובה יותר או פחות מ'חוסן' ויישור קו לדעה רווחת בשם הסולידריות?

מה חשוב יותר, האמת לאמיתה או נרטיב שעשוי להוביל לתוצאה הרצויה של הקונצנזוס?

ואז אני ממשיכה לתהות האם אמות המידה האנושיות יוכלו להמשיך להימדד על סרגל של קצוות? או שאפשר להתחיל לחשוב על אנושיות כמעגל בלי התחלה וסוף, בלי גבוה ונמוך, בלי טוב ורע, אלא כמעגל מכיל ומחבק את כל הפרטים בו ומאפשר ליהנות משוויון זכויות.

דמיינו לכן.ם עולם שמספק באופן שוויוני קורת גג, ביטחון תזונתי, ביטחון בריאותי וחופש למימוש עצמי, ואז תשאלו את עצמכם לאן אותה אנרגיה הישרדותית, ברגע שתרד מהפרק, תוכל להיות מנותבת כדי לברוא עולם טוב יותר, אולי אוטופי, כזה שמסיר כל איום קיומי ומשנה ומבטל את הנרטיב שלפיו משהו אחד צריך לבוא על חשבון האחר. ובמקום זה, משהו אחד יכול לחיות בדו קיום לצד האחר, ולשניהם יש מקום שווה להיות, ולשניהם יש מקום להוליד מציאות שבה אין צבע עור, אין לאום, אין מגדר, אין גבולות, אין איום, שום דבר אינו עליון מלבד הקדושה כלפי החיים, והבנה יסודית שלכולנו מגיע להיות.

באוטופיה שאני מדמיינת אין דת כאידיאל, אין ימין ושמאל, אין גבולות בין מדינות, אין לאומים ומושג הזהות מתקיים כדבר אינדיבידואלי, כשהערך העליון הוא חיה ותן לחיות.

אנחנו חייבים לעצמנו כבני אנוש לחשוב מה יהיה כשכל זה ייגמר, כי אם לא נתחייב לאמות מידה מוסריות טובות יותר, נהיה קורבנות של היסטוריה כואבת שמשחזרת את עצמה שוב ושוב, בלי פתרון, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

״ובביזה שלחו את ידם״

מצמצום להרחבה

בעת של משבר עמוק היצר ההישרדותי יוצר אצלנו ראייה של שחור ולבן ומטשטשת את היכולת האנושית לחמול, להבין ולהזדהות עם הצד שמזוהה עם האיום על ההישרדות, בין אם בגלל לאום או בגלל דעה. מה יקרה כשנבטל את אותו איום? האם יש רק דרך אחת לבטל איום? דמיינו לכם עולם שבו מושקעים כספים רבים לחינוך של הילדים העזתים, השקעה ארוכת טווח בפיתוח יכולתם לממש את הפוטנציאל האנושי שלהם, ללא הטיה דתית, ללא סגידה לשום רעיון מלבד השכלה רחבה, ללא עוני, כאב או פחד. האם ילדים אלה יגדלו לשנוא יהודים, או שישקיעו את האנרגיה שלהם בפיתוח רעיונות מיטיבים לעולם שסביבם? האם ילדים ישראלים, שגדלים על תורה של אלוהים אחד, על מושגים כמו 'העם הנבחר' ושאר פרשנויות של גברים עתיקים שתקועים בעידן פטריארכלי, יוכלו לגדול להיות אנשים מיטיבים לחברה? נראה לי שאפשר לראות לאן אני מנסה להוביל את קו המחשבה הזה. פנאטיות דתית לא תוביל לשום דבר מועיל לחברה שחפצה בשגשוג, והנה כל האסון שנפל עלינו ממומש על ידי גברים בשם פנאטיות דתית. ילדים מכל צד, שהוריהם נרצחו משנאה, יגדלו להיות מבוגרים עם יצר נקמה או קורבנות. כל איום הישרדותי, בין אם של השכל, של הנשמה או של אופק החיים, יוביל למעשה קיצוני שיערער בצורה חד משמעית את הנחת היסוד של שוויון בין בני אדם, כבני אדם, לכל צד.

ואני יודעת שהעליתי פה כל מיני שאלות פילוסופיות ורעיונות לא נוחים בהכרח, בוודאי עם הטיה לתוצאה שהייתי מייחלת לה. אני מנחשת שיקראו את זה כאלה שיחושו התנגדות עזה שמתעוררת בגופם.ן וכאלו שיחושו שמדובר פה בבגידה או התשה, ובכל אופן לפני שתכתבו בתגובה למה אני טועה או תמימה או טיפשה, תעצרו לכמה שניות לנשום עמוק ולתהות – מה תוסיף או תגרע תגובה לדעה שונה, והאם זה בסדר להכיל לרגע את השוני האנושי ולחשוב במונחים של חגיגה, של עושר אנושי, של תקווה, לפני האוטומט המובנה של ביטול הדעה השונה?

מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשבור את האוטומטים האלה שטבועים בנו על מנת להכתיב עתיד משוכלל, מורכב וחומל יותר? למען עצמנו ולמען העתיד האנושי. במה אני שונה? מה אני יכול.ה לעשות אחרת? איך הייחוד של כל אחת ואחד מאיתנו יכול להרכיב פאזל גדול יותר, שבתמונת הזום אאוט שלו יראה לב אחד גדול, מורכב ממיליארדי חתיכות, מעין שולחן עגול ערוך עם קפה ועוגה לכל.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *