מאז השבעה באוקטובר, בעוד הלחימה נמשכת וצה"ל כובש חלקים נרחבים מרצועת עזה, נחשפנו לתופעה חדשה: ברחבי הרשת צצים סרטונים של חיילי צה"ל מציגים לראווה את השלל העזתי שהם לוקחים מן הבתים ההרוסים. שטיח מעוטר, שרשרת כסף, גיטרה, חולצות כדורגל, מוצרי איפור וסכומי כסף גדולים. בשבוע האחרון, בסרטון מבחיל במיוחד, נראה חייל אחד מחטט במגירת התחתונים של אישה עזתית, כינה אותה 'שרמוטה' והציג לראווה את בגדיה התחתונים.
View this post on Instagram
הסרטונים האלה עשו לי בחילה. מה להתרברבות הזו ולביטחון ישראל והגנה על תושבי העוטף? מה לגניבת רכוש ולמלחמה בחמאס? מה להשפלת נשים ולביצוע משימות צבאיות בשטח הרצועה? האם אלו הן אמות המוסר של 'הצבא המוסרי בעולם'? איך מגיעים חיילים למצב שבו הם מרגישים בנוח לבזוז, להרוס, לחטט ואף לצלם ולהעלות לרשת את כל זה?
מלחמת השבעה באוקטובר מייצרת מוות והרס רב שאי אפשר להתחמק או להתעלם ממנו. אחרי 1,400 הרוגים ישראלים, מעל למאתיים חטופות וחטופים, אלפי פצועים, חללים שנהרגו מאז הכניסה הקרקעית ומדינה שלמה מדממת, הגיעו עשרים אלף ההרוגים וההרוגות הפלסטינים בעזה ומאות אלפי האזרחים והאזרחיות שעזבו את בתיהם והשאירו את רכושם להיקבר תחת ההריסות. מדוע אני צריכה לצפות בסרטון של חייל ישראלי המתגאה בשרשרת שמצא בהריסות בית עזתי ואותה הוא מתכוון להעניק לחברתו כשלל מלחמה? שרשרת שקרוב לוודאי שייכת לאישה או לנערה שהתגוררו בבית הזה, חלמו בבית הזה, קיוו לחיים אחרים. האם הלב נאטם לעדות החיים שהיו שם לפני כן? מה הגאווה בענידת שרשרת שהיא סמל לעדות מצמררת כזו?
"הופעה בחוף נובה בעזה"
סרטון נוסף שנתקלתי בו הוא של חייל המנגן בגיטרה על רקע הריסות בניין רב קומות. הגיטרה הזו שייכת למוזיקאי עזתי בשם חמאדה. הוא קיבל אותה מאביו לפני שנים וכעת, עם המלחמה, נאלץ לברוח ולהשאיר אותה מאחור. החייל מנגן עליה ועל פניו חיוך. הסרטון התפרסם עם הכיתוב: ״הופעה על חוף נובה בעזה שבת שלום חחחח״.
חמאדה, המוזיקאי העזתי, פרסם פוסט באינסטגרם בתגובה לסרטון. הוא סיפר שאת הגיטרה קיבל מאביו, שנפטר לפני כמעט עשור ושאל אם לא מספיק שנלקחו החיים, הבתים, המשפחות, שכעת חיילי צה"ל חייבים לקחת גם את הרכוש שננטש, את הזיכרונות?
View this post on Instagram
נכון. גם העזתים שנכנסו מבעד לגדר בשבעה באוקטובר בזזו רכוש מתושבי הדרום בחיוך, בעוד גופות נערמות לצידם ובעוד אנשים חפים מפשע נטבחים לנגד עיניהם ונחטפים לעזה. אך האם בשל תירוץ ה'עין תחת עין' אני אמורה להצדיק מעשים דומים מצד חיילים ישראלים?
המחשבה שכך נראית המלחמה בחמאס, מייאשת ומעציבה אותי. כחרדית לשעבר, החלטתי לפנות למקורות היהודיים שעליהם גדלתי, נקודת הייחוס התמידית שלי, ולמצוא בהם תשובות לשאלות שמטרידות אותי. חזרתי לשיעורי 'תורה ומפרשים', לכלים שרכשתי שם בהבנה לעומק של הסיפורים שכולנו מכירות בצורה שטחית יחסית, ולהתנצחויות האינסופיות בכיתה: על הפירושים השונים, הסותרים, המשלימים והמרחיבים. כך נולד הטור הזה, מסיפורי התנ"ך על כיבוש יריחו ומסיפור הביזה במגילת אסתר.
יהושע בן נון
"ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ" (דברים ל״א, כ״ג)
בתחילתם של סיפורי הנביאים אנו פוגשות את יהושע בן נון. רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, ומייד לאחר מות משה רבינו, מצווה אלוהים על יהושע בן נון להחליף את משה כמנהיג העם ולהוביל את כניסתם לארץ ישראל דרך כיבוש העיר יריחו. יהושע מקבל את התפקיד בניגוד לרצונו, ואלוהים מבטיח לו אומץ והשגחה במלחמה הקרובה.
אולם, חרף הבטחותיו של אלוהים, כיבוש יריחו נכשל ומשימתו הראשונה של יהושע כמנהיג לא צלחה. למה בעצם? מהו האינטרס האלוהי לרפות את ידיו של המנהיג החדש כבר במשימתו הראשונה? כיצד הוא מצפה שבני ישראל יסמכו עליו ויקבלו את מנהיגותו, אם הוא מכשיל אותו במשימה שבה הבטיח לעמוד לצידו?
ובכן, טרם היציאה למלחמה, מצווה יהושע על העם שלא יקחו שום שלל, במצוות אלוהים. אזהרת יהושע ברורה ומפורשת ואף חוזרת על עצמה בפסוק חמש פעמים:
"ורק אתם שמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם ועכרתם אותו" (יהושע ו', יח').
View this post on Instagram
המפרשים טוענים כי אלוהים ושליחיו מזהירים את עם ישראל מספר פעמים, על מנת שאם יחטאו, יבינו למה נענשו. כפי שאמרו חז"ל: "אין עונשין לפני שמזהירין". ואכן, כמה פסוקים לאחר מכן מתואר הכישלון הגדול של חיילי צבא יהושע בכיבוש העיר יריחו: חיילי העיר הרגו בהם והדפו אותם אל מחוץ לחומות. כישלונם נחתם במילים:
"וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי למטה יהודה מן החרם ויחר אף אלוהים בבני ישראל" (יהושע ז’, א’)
על פי פרשנות הרד"ק לפסוק, יהושע באזהרתו ציווה שישמרו איש על אחיו מפני חטא לקיחת השלל במלחמה. לכן הפסוק מכליל את כל בני ישראל ("וימעלו") בחטא שבפועל ביצע רק אדם אחד. לא משום שכולם לקחו מהשלל, אלא משום שאחד לקח והשאר לא עצרו בעדו. על פי פרשנות המלבי"ם, עם ישראל משול לגוף אחד: "כל ישראל קשורים זה בזה", ואם יש באיבר אחד מום, או מחלה, אזי כל הגוף מרגיש חולה. ואם אחד מבני העם חטא, אזי כאילו העם כולו חטא, והעם כולו נענש.
חטא ישראל
בייאושו, קורע יהושע את שמלתו, שם אפר על ראשו ושואל את אלוהים בתחינה: מדוע ביקשת מאיתנו להילחם על הארץ, אם נתת לאויבנו להביס אותנו ונאלצנו לסגת בבושה? היה עדיף לו נשארנו מעברו השני של הירדן, מחוץ לארץ המובטחת. תגובת אלוהים פשוטה:
"חטא ישראל וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם" (יהושע ז’, י״א)
אחר כך הוא מוסר ליהושע סימנים שיסייעו לו לגלות את החוטא שהכשיל את העם. עכן בן כרמי, משבט יהודה, נתפס בגניבה. יהושע דורש מעכן להראות את אשר לקח ועכן מודה שלקח מהעיר אדרת שנער מאתיים שקלי כסף ולשון זהב אחת. אנשי יהושע מוצאים את השלל באוהלו. עכן נענש בסקילה ובשריפה. העמק בו נענש עכן נקרא "עמק עכור", על כך שהעכירו ישראל את שמו של אלוהים ועברו על מצוותו.
על פי הרד"ק, עונשו המקורי של עכן היה מוות בשריפה, אך במקום, הוא נרגם באבנים בדרך למקום ביצוע העונש, בידי בני ישראל הזועמים. עוד מוסיף הרד"ק, שהשלל שעכן בזז נשרף גם הוא, כחלק מהעונש, על מנת להעביר מסר: מטרת כיבוש הארץ אינה התעשרות.
סיפור תבוסת המלחמה כעונש קולקטיבי, עבור העם, מתכתב עם סרטוני הביזה המבישים שבהם צפיתי. בסרטון אחר חייל מציג בגאווה את ה'שלל' שלו: חולצות כדורגל. ברקע נשמעים קולותיהם של חבריו המעודדים אותו 'להעמיס'. לא בלבד שלא מתגלה שמירה מוסרית איש על חברו, אלא שהם שותפים נלהבים במסע הביזה בחסות המלחמה. אפילו אני כצופה לא יכולתי שלא להרגיש משתתפת בעל כורחי במעשים שמהם אני סולדת.
View this post on Instagram
מגילת אסתר
מגילת אסתר נכתבה מאוחר יותר מספרי הנביאים ומובאת בה דוגמה מעניינת בנושא ביזה. כשהמן הרשע מקבל אישור מהמלך אחשוורוש להשמיד את היהודים בתחילת הסיפור, הוא לא מסתפק בהשמדתם בלבד, אלא קורא להמון הפרסי לבזוז גם את רכושם.
"להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (אסתר ג’, י”ג)
בסוף המגילה, כשהגלגל מתהפך, המלך אחשוורוש מצווה על אסתר ומרדכי היהודי לשלוח איגרות חדשות, בהם נכתב:
"נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להִקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים, ושללם לבוז" (אסתר ח’, י”א).
נוסח זה זהה לנוסח שבאיגרות המן, המאשר ליהודים לבזוז את שללם של אלה הבאים לפגוע בהם. אך בפועל, כשנקהלו היהודים ללחום את מלחמת ההגנה ולהרוג את מבקשי רעתם, נכתב פעמיים כך:
"ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, י; ט, טז).
בכך הכתוב מבקש להוכיח כי מטרתם של היהודים הייתה במלחמת מגן, כך שעל אף שהותרה להם הביזה, לא ניצלו את הזכות הזו. כלשון רש"י: "והם בביזה לא שלחו את ידם, שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון". כלומר, גם ללא עונש אלוהי, בוחרים היהודים להימנע מביזה, על מנת להראות לכולם שהמלחמה היא לא לשם ממון, כסף או עושר, אלא לשם הגנה.
View this post on Instagram
מלחמות המלכים
ראינו כי מסיפורים מסוימים בתנ"ך אנו למדות על עמדה מוסרית, הולכת ומתקבעת, בדבר איסור לקיחת שלל. אך במלחמות רבות אחרות כמו: מלחמת העי, מלחמות שאול ודוד ומלחמת מדיין, הכתוב עוסק רבות בהיתר חלוקת השלל בצורה מוסדרת בין הלוחמים ובין העם כולו. מטרת החלוקה הזו היא כדי למנוע את הפקרות הביזה. שלל המלחמה לפי הנורמות המוסריות המקודמות בתנ"ך שייך לעם ישראל כולו או מוקדש כולו לאלוהים. המפרשים מסבירים שמי שגוזל מהשלל באופן פרטי גוזל מהעם. הוא הופך למעשה את המלחמה לפרטית ואינטרסנטית, על מנת למלא את כיסיו ולגזור רווח אישי. כך, גם כשהיה מותר ליטול שלל בזמנים המוקדמים בתנ"ך, היו חוקים ברורים ומובנים לחלוקה.
מעניין כי את הנורמה המוסרית הגבוהה של התנ"ך לגבי שלל המלחמה אנחנו למדים ממנהיגי ישראל גם במלחמות שבהם חלוקת השלל הייתה לגיטימית. כמו מידתו של אברהם אבינו שיצא למלחמה שאליה גייס את נעריו ובני ביתו. אברהם סירב לקחת מן השלל לעצמו:
״אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם״ (בראשית י״ד, כ״ג).
יחד עם זאת, הוא עמד על זכותם של "האנשים אשר הלכו אִתי, עָנֵר אֶשְכֹּל ומַמְרֵא" (שם, כ"ד) לקחת את 'חלקם' לפי הכללים ממלחמת מדיין וממלחמת העי.
בחזרה לימינו
כשהסדיר המחוקק הישראלי את הדינים החלים בצבא, נקבע כי חייל שבז ביזה או שפרץ לבית או למקום אחר על מנת לבזוז, דינו מאסר של עשר שנים. זהו עונש חמור יותר מעונש על עבירת גניבה 'רגילה' במהלך השירות הצבאי (שנתיים מאסר).
מטרתה של המלחמה הנוכחית בעזה איננה כיבוש הרצועה. מטרת המלחמה, לפחות על פי ההצהרות הרשמיות, היא למגר את חמאס, להשיב את החטופות והחטופים ולהבטיח את בטחונם של תושבי העוטף בשנים הבאות. אך הסרטונים שנתקלתי בהם מספרים סיפור אחר: הם מספרים סיפור על חיילים שמתנהגים ככובשים לכל דבר, מסמנים טריטוריה, בוזזים מרכושם של האזרחים העזתים תוך קריאות בוז. אלה סרטונים שלא רק מזיקים לנו תדמיתית, אלא גם מעמידים בפנינו שאלות מוסריות לגבי עצמנו.
אם נשוב למקורות התנ"כיים, אלה שמקנים לנו לכאורה אחיזה ושורשים בפיסת האדמה הזו, נגלה שאלוהים מסיר את השגחתו ומכשיל את עם ישראל אפילו אם רק אדם אחד בוזז ולוקח שלל מלחמה. בני ישראל נענשו קולקטיבית על כך שלא שמרו איש את רעהו ומתוכם צמחה הרעה שהובילה לכישלונם. ממקורות אלו אנו למדות כי מטרות המלחמה איננה התעשרות אישית וכי סוגיית הביזה היא סבוכה ושנויה במחלוקת. את אמות המוסר הגבוהות על פיהן אנחנו פועלים היום, לקחנו דווקא מסיפורים שבהם סירבנו להשתתף במעשי ביזה משולחי רסן. כעת רבים מאתנו צופים וצופות בחגיגת הביזה הזו, בגניבת הרכוש של אנשים שעזבו בחופזה את ביתם כדי למצוא מחסה מפני הפצצות.
הסכמנו בשתיקה עם המעשים המצולמים. מה המשמעות של השתיקה הזו? כישלון. התדרדרות מוסרית. השחתת הנפש. אך היכן שקשה להציב את הביקורת, שם מקומה.
