העידן הפסיכופטי

עריכה: קלי רוזן

ההוגה הפמיניסטית הנפלאה קרול גיליגן, שהתראיינה לאחרונה ל״הארץ״ הקדישה קריירה שלמה ליצירת מקום לתפיסות מוסריות וחברתיות של נשים. היא טוענת שהתפיסות הללו, על פי המחקרים שלה, נטועות בתוך מערכות יחסים והבנה עמוקה של התלות ההדדית העומדת בבסיסן של כל המערכות האנושיות והטבעיות.

נשים (לא רק, אבל בעיקר) צברו ידע רב בעשורים האחרונים בנוגע למערכות יחסים רעילות. ״גזלייטינג״ – מילת השנה של מילון מרים ובסטר לשנת 2022 – הוא מושג שנכנס לשיח בזכות חוקרות שבדקו דינמיקות של תלות הרסנית וכוח במערכות היחסים הפרטיות שלנו – בקשרים ההוריים, הרומנטיים, במערכות היחסים בעבודה – התחלנו לזהות מניפולציות, אלימות רגשית, דינמיקות ששואבות, מקטינות ומאיימות על השלמות הנפשית שלנו. למדנו שאי אפשר לטפל במערכת יחסים כזו כאילו היא נורמטיבית – כאילו שני הצדדים הנמצאים בה הם בעלי יכולת מלאה לחוות את האדם השני כבעל אוטונומיה, זכויות וצרכים.

את הפגם הזה בתפיסה של האחר מיקמו פסיכולוגים ופסיכולוגיות על ״הקשת הנרקיסיסטית״, בקצה האחד נמצא הנרקיסיזם הבריא שיש לכל ילד, בקצה השני – נרקיסיזם מליגני ופסיכופתיה.״זה כאילו יש רק אדם אחד בחדר הטיפולים״ הן מתארות – אין קשר, אין אחר, רק אותו, והשימוש באחרים הוא לצרכיו שלו בלבד. במקרים הקיצוניים של פסיכופתיה, המחקר מתאר כשל פיזיולוגי במערכת נוירוני המראה במוח, זו שאחראית על אמפתיה, זו שבזכותה אנו חשים וחשות, לעיתים פיזית ממש, את סבלו וגם שמחתו של האחר.

גיליגן מצאה במחקריה כי נשים מבססות את תפיסות המוסר שלהן על מערכות יחסים, בעוד גברים על אוטונומיה ונפרדות. אני מציעה הסתכלות נוספת – התבוננות על תפיסות מוסר של הפרעות אישיות – נרקיסיזם ופסיכופתיה אינם רק מופעים פסיכולוגיים הקשורים לתפיסת העצמי והאחר  – הם מייצגים גם תפיסות מוסריות של כיצד נהוג וראוי לפעול בעולם.

כמי שחוותה קשר מתעלל (לשמחתי לתקופה קצרה בלבד)  – אני חווה עכשיו את החוויה המשתקת והמתעתעת ההיא ברמה הגלובלית, ובוודאי בתוך הדינמיקה של המלחמה הנוכחית שמתנהלת כזירת קרב בינלאומית של פסיכופתים מכל הדתות וממדינות רבות, שסוחפים אחר הטירוף שלהם חברות שלמות. סינוואר מנצל את המצוקה הפלסטינית ליצירה של מכונות הרג סדיסטיות מגובות באידיאולוגיה פנאטית, ואילו נתניהו מנצל את הטראומה היהודית העמוקה והבין הדורית של השמדה וגירוש ומייצר מבוך מראות אינסופי של ״אחרים״ שיש לשנוא ולגנות – בפנים ומחוץ ישראל כאשר היחיד שלעולם אינו דובק בו רבב בכל סיטואציה שהיא הוא הוא עצמו. הדבר שעומד בבסיס קשר בריא הוא היכולת להודות בטעות, להתנצל, לקחת אחריות – אלו דברים שנעלמו מן המפה הפוליטית בישראל, וגם בהדרגה בעולם כולו. לפסיכופתים אין יכולת של רפלקציה עצמית  – בתוך עצמם יש ריק גדול – והאחר מטרתו הוא אחת – למלא את החלל הפנימי החסר. 

לצערי, הערכים הפסיכופטים של ניצול ושימוש האחר לתועלת אישית ורווח, תוך שקרים, מניפולציה וסילוף המציאות, הפכו להיות מקובלים בעולם התאגידי – ולא רק מקובלים אלא גם נחגגים בתרבות שלנו. כשראיתי את הסרט ״הזאב מוול סטריט״ בכיתי, אבל הסרט הוא בכלל קומדיה – ואחריו באו סרטים רבים נוספים שממתגים פסיכופטים כגיבורי תרבות.  איך אנחנו יכולים לצאת נגד נתניהו, אם התרבות התאגידית שכולנו יונקים ממנה חושבת ופועלת בדיוק כמוהו? אם אחד מסממני ההצלחה הכי גדולים בחברה שלנו הוא לפעול לפי ערכים כאלה? אם קיימים בני אדם בעולם שיש להם הון גדול יותר ממדינות שלמות? אם ניצול מערכתי וכוחני עומד בבסיס המערכות החברתיות שלנו בניגוד מוחלט לכינונם של קשרים שיוויוניים ואנחנו ממשיכים לסגוד לכח על חשבון בריאות הקשר?

ומתוך התרבות התאגידית – כמובן לפוליטיקה. אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה (ואולי זו תמיד הייתה הבעיה) – היא שפסיכופתים מולכים עלינו – ובכשרונם הרב להקסים, למגנט ולתעתע – גרמו לכל הלא-פסיכופתים הרבים מאוד להאמין שזו הדרך היחידה לחיות בה. אבל אילו אינם חיים, כפי שיודע או יודעת כל מי שחוותה מערכת יחסים מתעללת, להיפך – זוהי מיתה איטית – שאיבה מתמדת של משאבי חיים עבור קיומו של הטפיל שמשתלט עליה.

 בדיוק כפי שהאחוז האחד מחזיק במרבית המשאבים הכלכליים של העולם, כך אחוזון הפסיכופתים ששולטים כרגע על מדינות רבות מנהלים יותר ויתר מהמשאבים הרגשיים, המנטאליים, וחולשים על אחוזים הולכים וגוברים מתפיסת המציאות שלנו. וכפי שהשבועות האחרונים מראים באופן מובהק ומראה גם ההיסטוריה – השליטה על הפחד הוא זירת המאבק המרכזי – מי שמגדיר ממי וממה שמפחדים האזרחים (או המשאבים, לפי תפיסתו של הפסיכופת), הוא השליט.                                      

כדי להתמודד עם הפסיכופתיה וערכי המוסר הפסיכופתים השולטים בחברה שלנו, ששוב גורמים לנו להאמין שהם היחידים האפשריים, במופע מתעתע ואכזרי במיוחד שיש לתחזק אותו ללא הרף, כפי שמזהה המונח המדויק״ מכונת הרעל״ – א.נשים ממשיכים לחזק, לקדם ולהצביע לפסיכופתים. זה סוג של ביצה ותרנגולת – ערכים פסיכופטים ממליכים מנהיגים פסיכופטים, שפועלים כדי לשמר בחוק ובמשפט, בתקשורת ובכלכלה את אותם ערכים וחוזר חלילה. 

אבל אם חוזרות לגיליגן – יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם מערכות יחסים כאלה – ובגדול זה להתרחק מהן. ללמוד לזהות היטב את הסימנים, להרגיש מה קורה לנו, לבקש מחברה לעזור לנו, לפנות לטיפול מיודע דינמיקה פוגענית. אבל וזה אבל חשוב – כאשר לא ניתן לנתק מגע בצורה מוחלטת כמו בקשרי עבודה או הורות משותפת – ישנו מנגנון התמודדות שנקרא ״אבן אפורה״ – להפוך את עצמנו ללא מעניינים ממש כמו אבן מדרכה – לא להשקיע בקשר, לא להזין את הדינמיקה הרעילה, להוריד את התגובות למינימום האפשרי. זה מסביר איך גם תשומת לב שלילית מחזקת את הפסיכופט, שהוא סוג של אלכימאי אכזרי – יודע להפוך כל דבר – כל אנרגיה, לחומר שיעבוד לטובתו. הדרך היחידה היא להרעיב אותו מאנרגיה בכלל, כל אנרגיה, חיובית או שלילית

אי אפשר להמשיך להתייחס למנהיגים כאלה כאל מנהיגים נורמטיבים. יש לסמן את השונות שלהם ולהוקיע אותה. יש לגייס את כל האנרגיה שעוד נותרה לנו כדי להיפרד – ולא רק מהמנהיגים האלו, אלא מכל מה מה שהם מייצגים – ניצול, כוחנות, שקרנות, חוסר אמפתיה, והכחשה מוחלטת של התלות ההדדית העמוקה שבה חיים וחיות כל יושבי ויושבות הארץ הזו. אם לא נבין עבור אלו ערכים אנחנו חיים, נלחמות ונלחמים עבורו, מה חשוב לנו לחיות למענו ולא רק למות למענו, מה ומי יכול או יכולה לבנות פה חברה אחרת – במקום נתניהו יבוא נרקסיסט או פסיכופת אחר, ואנחנו נמשיך למות למען שלום ילדיו של אחר. במקום סינוואר יצמח מנהיג עוד יותר מטורף ורצחני.

וכך גם במיקרו ובמקרו – במערכות הקטנות שלנו, במשפחה או בעבודה, לחפש ולחזק  מנהיגים ומנהיגות שהן דוגמא ומופת לאמפתיה וראיית האחר. זה לא צריך לבוא על חשבון גבולות, הגנה ובטחון- להיפך – אמפתיה וחיבור לרגש היא הדרך היחידה לביטחון אמיתי כי היא מחברת אותו למה שבאמת חי ונוכח במציאות שלנו ולא לפבריקציה ולסיפורים שנועדו לשלוט ולהתל בנו.

אלה החיים?

אני חושבת שאם יש סיכוי לאנושות לא להשמיד את עצמה בעשורים הקרובים, התפיסה הזו חייבת להיות מוטמעת ברמה התאית, העצבית בכל מי שנמצא בעמדה ניהולית וארגונית, בוודאי של מערכות מורכבות כמו מדינות. זה כן אומר להכניס עוד נשים לעמדות מפתח, ניהול וקבלת החלטות – אבל לא רק. זה בעיקר אומר לשנות מן היסוד את התפיסה הבסיסית של מה חשוב ומה לא חשוב כדי לאפשר אנושית מתפקדת ומשגשגת, שלמרבה הצער – בני אדם לומדים לרוב בדרך הקשה בעיקר דרך משברים, דרך המפגש עם אובדן וסבל – אבל יכולים להלמד גם דרך מפגש עם מציאות מיטיבה – בדיוק כפי שקשר בריא יכול ללמד אותנו מציאות אפשרית אחרת וטובה יותר, גם אם סבלנו מהקשרים המוקדמים שעיצבו אותנו.

אנחנו סובלים כעת, כי אנחנו יצורים מרגישים, יצורות מרגישות. תעבדו אצל, תחיו עם, תצביעו ל- יצורים מרגישים אחרים, שמסוגלים לחוש את הסבל שלכם.ן.

הוקיעו את הערכים הפסיכופתים והמוות הפנימי שהם נושאים עימם מכל מערכות החיים, אחרת לא יוותר שום דבר מלבדם.