מאת: מיכל צ'רנוביצקי
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…. הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים"
את הטקסט הזה אני כותבת בערב נר חמישי של חנוכה. יום ההולדת שלי. כנראה הזמן לכתוב את המילים שאני רוצה לכתוב כבר הרבה זמן, ולא מצליחה לנסח. תוהה, האם זה נכון לכתוב? האם זה יועיל למישהו או למשהו מלבד לנפש שלי? אני כותבת את הטקסט הזה הזה כשאני חושבת על החטופים ועל המשפחות שלהם, על תושבי העוטף, על החיילים, על הילדים שלי, על כל האמהות והאבות משמאל ומימין שאמרו לי בשבועות האחרונים שהם שוקלים לעזוב כי מי רוצה לחיות במדינה שהאופציות היחידות שלך בה הן להיהרג או להרוג או גם וגם, על החברים והשותפים שלי, הערבים אזרחי ישראל ואלה שמעבר לגדר – אלה שיש להם בני משפחה בעזה או שזה "רק" בני העם שלהם, על כל הילדים והמבוגרים אחוזי האימה, הכאב והאובדן בין הים לנהר.
בשבועות הראשונים אחרי השבעה באוקטובר ישנתי בלילות שינה נטולת חלומות וכל בוקר הייתי מתעוררת מחדש לתוך הסיוט. השקעתי את עצמי בהתנדבות מסביב לשעון, בכיתי בנסיעות ובהפסקות בכי שהייתי לוקחת לעצמי. הרגשתי כאילו לקחו אותנו ושמו אותנו בעולם אחר, כאילו אנחנו בתוך סרט אימה שלא היה צריך לקרות. עכשיו אני חולמת בלילה חלומות שממשיכים את היום, מה שמראה שהחטופים, המלחמה, הרעש של מטוסי הקרב, המפונים מהדרום ומהצפון, המתים, הפצועים – הכל הפך במהירות לשגרה ולחיים האמיתיים שלנו. אני עם הילדים, אני עובדת, אני מתנדבת, אני נפגשת עם חברות, לוקחת זמן לעצמי, מחייכת. אבל מרגישה כל הזמן כמו בשיר של שלמה ארצי: "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב".
נתחיל בכמה תזכורות: אני לא פציפיסטית (הבא להורגך השכם להורגו). אין שום דבר בעולם שיכול להצדיק או להפחית מחומרת הזוועות שנעשו בשבעה באוקטובר. חמאס והרעיונות הפונדמנטליסטיים שעומדים מאחוריו הם אסון לא רק לנו אלא גם לבני עמם. והדבר הבסיסי ביותר שמדינת ישראל כמו כל מדינה מחויבת אליו, הוא לספק ביטחון לאזרחים שלה.רוב הישראלים ומנהיגי העולם חושבים כרגע שהמלחמה, או מיטוט חמאס או הריגת סינוואר יחזירו את הביטחון. אבל האם זה נכון?
המחדל
ראשית, מי המדינאים שמנהלים את המלחמה הזו? כל אלו שעשו את כל הטעויות עד עכשיו, שניהלו את כל המערכות שהובילו אותנו לנקודה הזו, ושהמחדל של השבעה באוקטובר רשום על שמם. אנשים שלא שמו את ביטחון העם היהודי במקום הראשון, וכשהם שמו – הם נכשלו. אנשים שהפקירו את הצפון והדרום, העמיקו את המלחמה והיו שבויים בתפיסת העולם ששום דבר נורא לא יקרה. אני יודעת שזה כמעט בלתי אפשרי להצליח לעמוד מול המערכה הפסיכולוגית שביבי מנהל נגד אזרחי מדינת ישראל כבר שלושים שנה.
גם אלו (ואני ביניהם) שאמרו ששלום עם מדינות ערב בלי הפלסטינים זה טעות, חשבו רגע לפני השבעה באוקטובר, כשהיה נדמה שהנה הנה, יש לנו שלום עם הסעודים, והפלסטינים לא מעניינים יותר אף אחד – שאולי המזל משחק לביבי עוד פעם, שאולי הדרך שלו מצליחה (גם אם היא רעה בעיני אלה שחושבים שגם לפלסטינים מגיעה מדינה משלהם וזכויות אדם). ואז, הכל התפוצץ לנו על הראש, בשבעה באוקטובר. איך עוד פעם אנחנו נופלים בפח הזה וחושבים שמשהו טוב יכול לצאת מהבן אדם הזה וממלחמה, כשהוא מנהל אותה?
שנית, הצורה שהמלחמה הזו מתנהלת: היקפי ההרג האזרחי והרס המבנים והתשתיות. וכאן ראוי לציין את התחקיר של יובל אברהם בשיחה מקומית, על התנהלות צה"ל מבחינת פגיעה בבלתי מעורבים ועל המוטיבציות מאחורי זה.
בעזה יש כשלושים אלף לוחמים בתוך אוכלוסיה של מעל לשני מיליון איש. מספרי ההרוגים מתקרבים לעשרים אלף, לא כולל את המתים הקבורים מתחת להריסות. גם לפי הישראלים, רק כשליש מהם הם לוחמים והשאר קורבנות אזרחיים, ביניהם אלפי ילדים מתחת לגיל עשר. מעבר להרוגים, הרס כמעט טוטלי של רוב מבני המגורים בעזה והתשתיות. מרביתם של 2.3 מיליון התושבים בעזה נותרו בלא קורת גג, והם מצטופפים באזור מוכה אסון, כמעט בלא גישה למזון, שתייה, שירותים רפואיים, דלק או מחסה כשלרובם אין בתים לחזור אליהם אחרי שהמלחמה תיגמר. גם עם הכסף של קטאר והאמירויות שאמור לבנות את עזה בחזרה אחרי המלחמה, ייקח שנים לפנות את ההרס ולבנות את הערים מחדש. כך שאנחנו ככל הנראה הולכים לכמה שנים לפחות של ערי אוהלים למעל מליון איש בסגנון של מה שאנחנו רואים במחנות הפליטים מסביב לסודן. איך בדיוק אמור לצמוח משהו טוב מהדבר הזה?
גם אם איך שהוא נצליח לחסל את כל לוחמי החמאס והמנהיגים הפוליטיים שלהם, ולהביא לכך שחמאס לא ישלוט בעזה ביום שאחרי, האופן שבו אנחנו עושים את זה, עם "הנזק האגבי" הנרחב רק מחזק בקרב הפלסטינים את השנאה לישראל, ואת הייאוש הפלסטיני (והישראלי) מפתרונות מדיניים, ומייצר את המחבלים הבאים ואת הארגונים האלימים הבאים. גם אם שמים בצד עניינים של רגשות ומוסר, מדובר בהפסד אסטרטגי מוחלט.
שלישית, שאלה: מה האופק המדיני של המלחמה הזו? במקביל למשלוחי הנשק והגיבוי הצבאי של האמריקאים, הם מדברים על זה שהם מצפים שבסיום המלחמה תנהל את עזה הרשות הפלסטינית, בשילוב עם כוחות בינלאומיים. הרשות הביעה נכונות מסויימת לכך, אולם ראש הממשלה שלנו אומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים – שלא יקום ולא יהיה. אתמול הוא אמר בוועדת החוץ והביטחון: "ההבדל בין חמאס לרשות הפלסטינית זה רק שחמאס רוצה להשמיד אותנו כאן ועכשיו והרשות רוצה לעשות את זה בשלבים".
בקיצור, מה שביבי מתכנן זה להמשיך את מה שהוא עשה עד עכשיו – לסמן את כל הפלסטינים כחמאסניקים בפוטנציה, לעשות הכל כדי שהנבואה הזו תתגשם, ולהמשיך לנהל את הסכסוך. אלפי הרוגים ישראלים, פינוי של מאות אלפי אחרים מהבית לתקופות ארוכות, וחיים אינסופיים על החרב – זה החזון שלו בשבילנו. תוך כדי שהוא מבטיח לנו שהפעם זה יהיה המחיר הרציני האחרון שנשלם, ואנחנו עוד פעם כמעט מאמינים.
מימין לו הסמוטריצים והבן גבירים מתכננים נכבה שניה, כי הראשונה עבדה לנו ממש טוב. גנץ מדבר קצת אחרת, אבל איכשהו, אני לא רואה אותו מוכן לסכן את המיצוב הפוליטי המצוין שהוא נכנס אליו בכך שיתחיל לעשות משהו לכיוון של הסדר מדיני עם הפלסטינים, והלוואי שאתבדה. בכל מקרה, האופן שבו המלחמה הזו מתנהלת כפי שתיארתי בסעיף הקודם, מחזקת את הסיכוי שאנחנו הולכים לקראת התוכנית של ביבי או של סמוטריץ, ולא לקראת הסדרים מדיניים אמיתיים וברי קיימא.
החטופים
ולבסוף, מה שהיה אמור להופיע בהתחלה: החטופים. המשך המלחמה מסכן באופן מיידי את חיי החטופים שלנו ואת נפשם – חטופים שלא מקבלים טיפול רפואי, התעללות, סיכון בהוצאה להורג. וגרוע מכך – חטופים שההפגזות שלנו יכולות לפגוע בהם, וחטופים שעלולים להיפגע תוך כדי שאנחנו מנסים לחלץ אותם בכוח צבאי. ואם על כל מה שכתבתי קודם יש ויכוח, אני חושבת שלגבי הסעיף הזה, יש הסכמה כמעט מקיר לקיר בחברה הישראלית (מלבד במגזרים מסוימים שלה) שחיי החטופים וההחזרה של כולם לביתם קודמים למיטוט החמאס, למותו של סינוואר, לנקמה או לכל מטרה אחרת רשמית ולא רשמית של המלחמה הזו.
לסיכום: לצערי, והלוואי שאני טועה, נראה שממשלת ישראל החליטה להקריב בשביל הביטחון שלנו את חיי החטופים, את החיים ואת בריאות נפשם של החיילים הנלחמים ואת המעגלים שסביבם – דור שלם שלא משנה כמה ננצח במלחמה הזו, הוא כבר הפסיד וממשיך להפסיד כל יום שהמלחמה הזו נמשכת. רק שביטחון לא יצמח מהמלחמה הזו – לא בצורה שמנהלים אותה, ולא עם האנשים שמנהלים אותה. אנחנו גם משלמים את המחיר, וגם לא נקבל את מה שאנחנו מנסים להשיג.
אז מה אני כן חושבת שצריך לעשות עכשיו? עסקת חטופים כוללת, הפסקת המלחמה, כניסה לחדר המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ומי שהיא תרצה לצרף כנציגי העם הפלסטיני, בליווי המצרים הסעודים והאמריקאים. ולא לצאת משם בלי הסכם מדיני שיבטיח חיים הוגנים שלום וביטחון לשני העמים שחיים בין הים לנהר.
זה יום ההולדת שלי היום ואני מבקשת מאלוהים, מתחננת אליו: אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים – רחם עלינו, רחם על כל הילדים שלא חטאו שחיים בין הים לנהר, ותעשה שהחטופים יחזרו, שהמלחמה תסתיים ושיהיה שלום.
וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלזוּ. וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ. וְעולָתָה תִּקְפָּץ פִּיהָ. וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה. כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון (ממשלתו של השטן – הסיטרא אחרא) מִן הָאָרֶץ:
