הנסיכה והעדשה המגדרית
דיסני מהווה הזדמנות מצוינת לשיקוף חברתי, היא ראי הן להתפתחויות והן לקיפאון של החברה האנושית. גיל מרקוביץ כותבת לנו על הבניות חברתיות - ועל שבירתן

מאת: גיל מרקוביץ

דיסני היא אחת החברות המצליחות בעולם. היאכל כך רווחית, שהיא הפכה לאימפריה שאחראית לא רק לסרטים מצולמים ומצוירים – שבשניהם היא מצטיינת, אלא גם לפיג'מות, ערוץ טלוויזיה, פארקים לבילוי ונופש, בובות וחפצים של הדמויות שהיא בוראת, מוזיקה מבריקה, וגם לחברת ABC, ערוץ ESPN, PIXAR, Marvel, Lucas Film ומחודש מרץ: FOX Movies. כן, דיסני רכשה את 21st Century Fox ב-71 מיליארד דולר.

ההצלחה הזאת מלמדת אותנו דבר או שניים על עצמנו – הקהל שהופך את דיסני לחברת ענק כבר יותר מתשעים שנים. דיסני מהווה הזדמנות מצוינת לשיקוף חברתי, היא ראי הן להתפתחויות והן לקיפאון של החברה האנושית. יש הרבה מה לכתוב על כל אחד מהסרטים שדיסני הוציאה לאקרנים, ויש הרבה ידע ממחקרים אקדמיים שכדאי להביא בחשבון: תיאוריות בסוציולוגיה, ניתוחים בפסיכולוגיה חברתית, תקשורת ומגדר, ויחד עם זאת, קשה להספיק הכל, אז נתמקד בסרט "היפה והחיה", שמלמד אותנו על הסטריאוטיפים המגדריים שמשפיעים על המחשבה והבחירות שלנו, שבונים בנו ציפיות מעצמנו ומאחרים בהתאמה למגדר שאנו שייכים ושייכות אליו, ומקשים עלינו לצאת ממסגרות חשיבה והרגלי התנהגות, כי הם משמרים את המחשבה הדיכוטומית לגבי גברים ונשים.

גיל מרקוביץ

בשנת 1989 יצא הסרט "בת הים הקטנה" לאוויר העולם ובישר את תחילתה של תקופת יצירה חדשה, שמכונה בספרות "הרנסנס של דיסני". שנתיים לאחר מכן דיסני שחררה לאקרנים את "היפה והחיה". הנסיכות בתקופת הרנסנס לא רק יפות, דקיקות, מדברות עם בעלי חיים ושרות נפלא. בשנות התשעים, כך לפי דיסני, לנסיכות יש שאיפות, למשל "חיים של טעם, מלאי עניין והרפתקה" ואף תחביבים: בל קוראת בכל דקה פנויה ועוזרת לאביה לבנות מכונות מעניינות בשאר הזמן. שלושים שנים אחרי הגל השני של הפמיניזם, דיסני מתארת לנו אישה שאיננה רק מייחלת לאהבה באופן פסיבי כי אם אישה מעשית. למשל, כשסוסו של אביה חוזר בלעדיו, בל מתמלאת דאגה ויוצאת לחפש את אביה. דיסני מספקת לנו תמונה קצת יותר מורכבת משסיפקה בסרטים "שלגיה ושבעת הגמדים", "סינדרלה" ו"היפיפייה הנרדמת".

למרות זאת, קל להבחין בסדר העדיפויות החד משמעי שהעלילה יוצרת: חוכמה זה nice to have, ומה שבאמת חשוב הוא הדבר שיקרב אותך אל גבר חלומותייך ומושא תשוקותייך החבויות: הכלה, דאגה, נימוסים והליכות. אלה תכונות שלא היה צורך לספר לנו שיש לבל, כפי שסיפרו לנו על חוכמתה, משום שברור שהן טמונות בה, הרי היא אישה. הסרט מסתיים בנשף מפואר שחוגג את אהבתם של היפה והחיה. שאיפותיה של בל לחיים של טעם נעלמו. לא נדע מה עשתה בל בחריפות שכלה, חדות הלשון ואהבת המילה הכתובה. אך אנו יודעת שהיא התחתנה עם גבר עשיר – הסתדרה.

הסיפור של בל משנות התשעים מזכיר תופעה שאבחנה בטי פרידן כבר בשנות החמישים: רוב הנשים המשכילות בחרו להיות רעיות ואימהות ולהשקיע את שעות היממה בניקיונות, סידורים וטיפול במשפחה גדולה. הן בחרו במצבן ולמרות זאת סבלו מדיכאון. דיסני בעצם ממשיכה ומשמרת את אירועי ההיסטוריה בכך שהיא מבטלת חלקים מהאופי של בל ואת רצונותיה. בל המציאותית, מלמדים אותנו מחקרים, היתה סובלת, במשך הזמן, מחוסר סיפוק עצמי.

גם לגברים בסרט מוקצה טווח התנהגויות צר וסטריאוטיפי: גסטון הוא אדם אלים, גס רוח ורכושני. הוא שרירי, מגודל ושעיר. למעשה, הוא והחיה חולקים את אותו סט תכונות. בל לא מחבבת את גסטון, ולא נענית להצעת הנישואין שלו, אבל היא החריגה בעיירה, מלבדה כולם אוהבים אותו, ויש תור של נשים שמצפות להצעת נישואין כשיתייאש מבל. נחמד לדמיין שדיסני עוקצת את הסטריאוטיפ הגברי המצ'ואיסטי, אבל קשה להתעלם מכך שבמשך העלילה מי שנתפשת כמוזרה היא דווקא בל, ומי שנערץ על הסביבה הוא גסטון.

החיה, הגבר המשמעותי הנוסף בסרט, מתנהג גם הוא באלימות. הוא מגושם, חסר לב וילדותי. בל כלואה אתו בדירה והשניים מתקרבים; היא מלמדת אותו כיצד להתנהג בחברה ולהביע את רגשותיו. אפשר להגיד שזו הפעם הראשונה שהאישה מצילה את הגבר, אבל קשה להתעלם מכך שהיא מצילה אותו בעזרת אותן תכונות ש"מובן מאליו" שיש לה – נימוסין, רוך ואמפתיה, וממה היא מצילה אותו? מהיותו הצרה של עצמו, ולא, כמו בסרטי דיסני אחרים, מהתעללות של גורם מרושע, או ממצב עגום אליו נקלע.

התבניות הללו מלמדות אותנו על החברה שבה כולנו גדלות וגדלים. הן מספרות, למשל, אילו תכונות ותפקידים חברתיים מתאימים לגברים ואילו לנשים. הן גם מבטיחות לנו שאם נמלא אחר הציפיות החברתיות נשיג את המטרה הברורה: זוגיות וחיים באושר ועושר.

לנורמות כה מושרשות שכרוכות בסטריאוטיפים יש מחיר, והוא מחיר ההסללה, או במילים אחרות: הבנייה חברתית, מצב שבו החברה יוצרת באופן מודע ובלתי מודע בו זמנית מסלול התקדמות "נכון" אחד עבור הפרט. המסלול הזה, במקרה המגדרי, נגזר מהיות הפרט זכר או נקבה. האיברים הביולוגיים שאיתם נולדנו יכתיבו עבורנו, בעוצמות משתנות, את צורת הלבוש, מקצועות הלימוד המוגברים, הנטייה המינית, המשחקים שנשחק בהפסקות, התפלגות ההוצאות שלנו, הקריירה שבה נבחר, גיל היציאה לגמלאות ועוד.

"עד החתונה זה יעבור", "כשיהיו לך ילדים תבין/י", "תמצאי לך גבר עשיר", "מה אתה ילדה?" ומשפטים שגורים נוספים הם דוגמה לאופן שבו כולנו משמרים את הציפיות החברתיות המגדריות, וגם הדתיות, האתניות, הגילניות וציפיות שקשורות במוגבלויות פיזיות ונפשיות.

החרמתם של הסרטים לא תייצר סביבה מוגנת, נטולת סטריאוטיפים עבור הילד והילדה שסביבנו. ההחרמה היא עצימת עיניים למול החברה האנושית השמרנית, שכולנו חלק ממנה, והילדים והילדות יפגשו אותה בבית הספר, בסדרות הטלוויזיה, בפרסומות, בשירות הצבאי ובשוק העבודה.

 

אם תרצו, כמוני, לראות על המסך גם ייצוגי אהבה חד מיניים, וגברים ונשים בגדלים וצבעים שונים, בעלי תכונות מגוונות, כדאי שנתחיל להיות בעצמנו מה שאנו רוצים שהחברה תהיה – לשפוט פחות, ובעיקר לחגוג מגוון. רק אז נפגוש ייצוגים מגוונים ונאמנים למציאות במוצרים, בשירותים ובתוכן שתאגידים וחברות פרסום יוצרים עבורנו.

גיל מרקוביץ היא עורכת תוכן ושדרנית התוכנית היומית "המעבדה" ברשת "כאן תרבות". יוצרת ההרצאה המוזיקלית "הנסיכה והעדשה המגדרית", זמרת, רקדנית ושחקנית בתיאטרון המחול רנה שינפלד ובאנסמבל הצעיריםות "זגופ" של תיאטרון הסמטה.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.