מאת אלון מלר, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה
הנרִיֶיטה סאלְד (קרי: "סוֹלד"; בכתיב לועזי: Henrietta Szold; 21 בדצמבר 1860, בולטימור – 13 בפברואר 1945, ירושלים), פעילת ציבור ומחנכת שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני ולעם היהודי. פעלה רבות בתחומים שונים ומגוונים כגון סיוע לפליטים ולפליטות יהודים בארצות הברית, בשדות החינוך וההוראה, העבודה הסוציאלית והבריאות, בהקמת ארגון "הדסה" ובהובלת "עליית הנוער". ייסדה, מימנה וניהלה מוסדות וגופים שונים למען הילד והנוער בארץ ישראל. אחת הדמויות המרכזיות המזוהות עם פועלן הציבורי של נשים במאה ה-20.
ילדות ונעורים
הנרייטה סאלד נולדה בח' בטבת תרכ"א 21 בדצמבר 1860 בעיר בולטימור שבמרילנד, ארצות הברית. היא בתם הבכורה של סופיה שאאר והרב בנימין סאלד אשר נחשב לתלמיד חכם מאד בהונגריה והוסמך לרב בגיל צעיר. לאחר נישואי הוריה, הרב בנימין הוזמן לכהן כרב הקהילה של יהודי בולטימור והזוג החליט לקבל את ההצעה ולהגר לארה"ב גם בשל יחסה של ממשלת הונגריה אל היהודים באותה התקופה. בדיוק לאחר כשנה מאז היגרו בנימין וסופיה לארה"ב נולדה ביתם הנרייטה. לזוג נולדו סה"כ שמונה בנות ושלוש מהן נפטרו בגיל צעיר. משפחתה היגרה לארה"ב בטרם גל הגירה יהודית גדול מאירופה, דבר שאפשר להם להתמקם ולהתבסס בצורה נוחה יחסית. [1]
דמותו של אביה, הרב בנימין סאלד, הייתה דומיננטית ומשמעותית מאד בחייה של הנרייטה והיחסים הקרובים ביניהם, הלימוד המשותף, הגיית כתביו והשיחות האינטלקטואליות בנושאים השונים היו הגורם המשמעותי לעיצוב עמדותיה, דעותיה העצמאיות ומערכת הערכים אשר לאחר מכן, באה לידי ביטוי רב דרך עשייתה המפוארת בתחנות השונות בחייה.
בצעירותה עזרה לאמה במטלות הבית ובחינוך אחיותיה הצעירות והיא זאת שנשארה לטפל ולסעוד אותן במיטתן כאשר חלו. כאשר אחותה הקטנה אדל, חלתה ומתה, חלתה הנרייטה עצמה ועד סוף חייה ליווה אסון האובדן את הנרייטה ללא נחמה . הנרייטה לקחה את אחיותיה הצעירות לסיורים רבים בטבע להכרת צמחי הסביבה, וגם בתחום זה צברה הנרייטה ידע רב בשעות הפנאי לאורך חייה והייתה מעוררת השתוממות בלב מכריה בגלותה ידיעה רבה בתורת הצמחים- בזניהם, משפחותיהם וסגולותיהם. [2]
הנרייטה הצעירה אהבה מאד את תחום ההיסטוריה ולמדה באופן עצמאי נושא זה מספרים רבים אשר תמיד נראו בסביבתה גם כאשר ישבה בגינה הקטנה מחוץ לביתה לאחר סיום יום הלימודים בבית הספר היהודי בו למדה. בעידודה של אביה היא עברה ללמוד בתיכון מקומי כללי (לא רק יהודי )בשם Western Female High School, אותו היא סיימה בהצטיינות והייתה לנערה היהודייה היחידה והראשונה מבין חברי הקהילה שלה ללמוד במוסד שכזה. במשך שנות נעוריה במקביל ללימודיה לימדה הנרייטה בבית האולפנה הדתי אשר היה בתוך בית הכנסת של אביה, מקרא, עברית והיסטוריה יהודית.
לאחר סיום לימודיה בשנת 1877 לאחר שלא התאפשר לנשים להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה, הפכה הנרייטה בהיותה רק בת שש עשרה שנה למורה לשפות ומתמטיקה ב"בית ספר הפרטי לנשים של האחיות אדמס" , שם לימדה במשך חמש עשרה שנים רצופות. [3]
זיקה לציונות
בשנת 1881 החלה לחקור את מקורותיה של משפחתה ונחשפה לקהילות יהודיות רבות באירופה ולקשייהם במהלך מסע של אביה בעיר הולדתו מסע שעבר דרך מרכז אירופה אליו התלוותה. "הסופות בנגב" היה הכינוי בעיתונות העברית ברוסיה, לפוגרומים שנערכו החל מחודש אפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו).
פליטי הפוגרומים הגיעו בהמוניהם אל חופי אמריקה והביאו עימם את סיפורי הרדיפה בעם היהודי ואת התחושות שיש למצוא פתרון בנושא זה. היא, אשר הייתה כבר בת 20, ואביה, נהגו ללכת לנמל כדי לקבל את פני הבאים. הרב בנימין סאלד, היה מדובב את המהגרים החדשים ואף הזמינם לביתו. שם שמעה לראשונה, על חוברת שכתב יהודה לייב פינסקר "אוטואמנציפציה" ועל תהיות באשר לגורל היהודי שהיו עולים בשיחות אל תוך הלילה עם המהגרים בביתם.
"נעשיתי לציונית מרגע שחשתי כי הציונות מספקת לעמי הפצוע, קרוע וזב דם, זה עמי השנוא על הכל, אידיאל שבכחו לחבוק את הכל, בלי שים לב לגישות השונות והמפולגות לגבי שאלות יהודיות אחרות" (הכוונה לדת, רפורמה, סוציאליזם וכד'). [4]
לאחר שעות העבודה שלה כמורה בבית ספר, ייסדה הנרייטה בעליית הגג של ביתם, בית ספר למהגרים שנקרא "אגודת משכילים יהודיים" בו היא לימדה אותם אנגלית ועזרה להם להתערות בחברה האמריקאית והיהודית באותה התקופה ולהכיר את החיים ביבשת החדשה תוך תחושת גאווה שלה במדינתה אשר מאפשרת לקלוט כל אחד הבא אל חופיה ולקבל את הזדמנות לפתוח בחיים חדשים. במכתב אותו כתבה באותה התקופה לאחותה תיארה: "בסעודתי כבשנתי אני נתונה כולי למהגרים. 'העניין הרוסי' בולע את מחשבותיי". [5]
נהגה לכתוב באופן קבוע לעיתון 'ג'ואיש מסנג'ר' (השליח היהודי) – היא חתמה בשם הספרותי: שולמית. במכתביה לעיתון שנקראו "איגרת מבולטימור", היא כתבה על בעיות היהודים באמריקה כפי שלמדה מהחיים בקהילתה ומהמהגרים אשר פגשה שנתקשו להשיג פרנסה ונאלצו לעיתים לוותר על שמירת השבת ומנהגים יהודיים נוספים על מנת להתקיים. מתוך כך גם החל בקהילת המהגרים תהליך של התבוללות וגם על כך כתבה וקראה ליהודי אמריקה הוותיקים למצוא פתרון במהרה. בעיתון גם כתבה הנרייטה, על הצורך להחיות את השפה העברית ועל כך שהיהודים צריכים להיאחז בקרקע משלהם. [6]
ראשית פעילותה הציונית
לצד השינויים שעברה החברה היהודית בארצות הברית, החלה בקרב יהודי אמריקה תהליך של חיזוק הזהות היהודית וכך בשנת 1888 הוקמה "החברה היהודית לפרסום" (Jewish Publication Society of America). החברה פרסמה תרגומים באנגלית לספרי יסוד בהיסטוריה ובהגות היהודית. גם הנרייטה הצטרפה למפעל זה אשר פעל ברובו על בסיס התנדבות.
בשנת 1893, והיא בת 33, בשל השכלתה הרחבה ועבודה היסודית הציעו לה המארגנים את תפקיד מזכירת המערכת וחברת ההנהלה הראשית של '"החברה היהודית לפרסום". היא הפסיקה את עבודת ההוראה שלה בבקרים ועברה ללמד בערבים ב"סמינר היהודי" תלמוד ועברית. בעבודתה עסקה לא רק בכל העבודות האדמיניסטרטיביות אלא תרגמה בעצמה וערכה ספרים וקבצים שונים, ביניהם "ספר השנה ליהודי אמריקה".[7] בשנה זו הצטרפה לאגודה הציונית המאורגנת באמריקה – "חברת ציון" שהוקמה על ידי המהגרים.
לאחר נישואי אחיותיה של הנרייטה, גם היא עזבה את בית הוריה לראשונה בחייה והתמסרה כולה לעבודה ב"חברת ציון", שם עבדה במשך 25 שנה. לאחר 7 שנים של מחלה קשה, במהלכה נסעה הנרייטה פעמים רבות לבית הוריה, כדי לעזור ולסעוד אותו בחוליו, נפטר אביה, הרב בנימין סאלד בשנת 1902.
אמה, סופיה, עזבה את בולטימור ועברה לגור שוב במשותף עם בתה בניו יורק – קרוב למקום עבודתה של הנרייטה בתה. ביתן החדש הפך למרכז לנשים יהודיות משכילות אשר עסקו בדרכים שונות בקידום הציונות וענייני ארץ-ישראל קבוצה זו נקראה "בנות ציון".
הנרייטה סאלד החלה ללמוד באותה התקופה, תורה ב"בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים", שהסכים לקבלה בתנאי שתצהיר שאין בכוונתה לבקש תואר רבני בגמר הלימודים. היא הייתה לאישה הראשונה שלמדה במוסד זה.
בבית המדרש לרבנים הכירה הנרייטה את פרופ' לואיס לוי גינצברג, אשר היה צעיר ממנה ב-13 שנה. הם עבדו רבות יחד על מחקרו "אגדות היהודים" ונהגו לשוחח רבות תוך כדי טיול בשבילי "בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים". למרות תחושותיה של הנרייטה שזוגיות זו תוביל לחתונה, חוותה מפח נפש ושברון לב כאשר, לאחר שחזר גינצברג מביקור באירופה, הוא בישר לה כי הוא עומד להתחתן עם בחירת ליבו אותה הכיר במהלך המסע .
ביומנה כתבה:
"הוא חסר לי מאד באדינבורג. אני עדיין שבורה ורצוצה. אין לי אדם שאוכל לדבר עמו כמו שדיברתי אתו- וכך המצב גם אצלו ביחס אלי – בזאת אאמין עד סוף ימי. מדוע איפוא עשה מה שעשה? כל הזמן זה מהדהד באוזני: את תתגברי על זה" – כאילו רצה להוסיף "ותזדרזי, כי לא נוח לי במצב הזה". אצלי זה גרוע יותר, אני הרוסה ואומללה." [8]
ביקור בארץ ישראל
אמה שכנעה אותה לצאת לחופשה באירופה לביקור קרוביה על מנת להקל על כאבה ובטרם נסעו, בשנת 1909, קיבלה פרס כספי גדול מ"החברה היהודית לפרסום", על עבודתה המסורה. הנרייטה החליטה לנצל את הכסף שנוסף לנסיעתה ולהגשים את חלומה לבקר בארץ ישראל. במכתב התודה לחברה היא כתבה: "נאמן, נבון מצפוני ויעיל – כך אתם מגדירים את אופי שירותי לחברה לפרסום אשר אות הוקרתם לו ינעים חופשה אנוסה לרגל נסיבות מצערות". [9]
בשנה זו, 1909 הגיעה עם אמה לארץ ישראל. אלה היו, ימי העלייה השנייה. הן התרשמו רבות מהמושבות החדשות , מהחלוצים ומנופי התנ"ך והיישוב הישן. הן גם נחשפו לעוני, לדלות ולחולי הרב ששרר באותה התקופה בארץ ובעיקר למחלת הגרענת (היא מחלה זיהומית מדבקת של העיניים) אשר הייתה נפוצה בשל תנאי ההיגיינה הירודים של הארץ.
בבית הספר לבנות של "חובבי ציון" ביפו, פגשו להפתעתן הנרייטה ואמה תלמידות בריאות לחלוטין. מנהל בית הספר תיאר ופירט בפניהן את חשיבות נושא הבריאות בבית הספר ואת הפעולות שהוא נוקט כגון חינוך להיגיינה והעסקת אחות ורופא אשר מקפידים על ביקור שבועי בבית הספר ועל שמירה קפדנית של כללי ההיגיינה במוסד. ביציאתן משם רמזה סופיה לבתה שזהו התחום החשוב שעליה להתמקד בו כעת במפגשיה עם חברותיה ל"בנות ציון", כלומר – בציונות מעשית בארץ ישראל.
"הנה מה שעל הקבוצה שלך לעשות, עליכן לעסוק בעבודה מעשית בארץ ישראל". [10]
אולי דבריה אלה הן שהובילו לאחר מכן להקמת ארגון "הדסה" זמן מה לאחר מכן. בחזרתן קיבלו את פניהן משפחתן, נשות מבית המדרש וידידי המשפחה. בנאומה אליהם קראה:
"היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית.' ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להיפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי". [11]
בשנת 1910, לאחר שארגון "ציוני אמריקה" סבל ממשבר בשל חובות כספיים שנוצרו בגלל ליקויים ארגוניים פנימיים, מונתה למזכירה הראשית של הארגון.[12]
הקמת "ארגון הדסה"
בשנת 1912 בתקופת חג הפורים, יזמה כנס, אליו הגיעו 38 נשים ציוניות, בבית הכנסת הרפורמי "טמפל עמנואל ". היא קראה לנשים לפעול בציונות מעשית למען הבריאות של הציבור היהודי בארץ ישראל. מלבד הסיוע לתושבי הארץ, הדבר גם יכול להועיל להזדהות הציונית של יהודי ארצות הברית, כך טענה. וכך למעשה הוקם בשנת 1912 ארגון "הדסה – הסתדרות הנשים הציונית בארצות הברית". הארגון נקרא על שמה של אסתר המלכה (בשמה היהודי: הדסה). [13]
מטרת הארגון המוצהרת הייתה "עידוד מוסדות ומפעלים יהודיים בארץ ישראל וחיזוק האידאלים היהודיים". בשנת 1913 נבחרה סיסמת הארגון, "ארוכת בת-עמי" ("The Healing of the Daughter of My People") ("ארוכה" במשמעות "מרפא", מתוך ירמיהו, ח', י"ט-כ"ג). באותה שנה נפתחו סניפים נוספים של הארגון בארצות הברית. הוא קבע שני יעדים: פעילות בתחומי הבריאות והכשרת אחיות בארץ ישראל, והטמעת ערכי ציונות באמריקה.[14]
ואכן, בסיועם הכלכלי של הנדבנים לינה ונתן שטראוס, נשלחו לארץ ישראל בשנת 1913 שתי אחיות רומניות, רחל לנדי ורוז קפלן, אשר הקימו את תחנת הבריאות הראשונה הציבורית בירושלים מול בתי אונגרין בירושלים.[15] גם הגברת ברטה לנדסמן הייתה בין המועמדות לתפקיד אך לבסוף לא נבחרה. לימים שיבואו היא תקים ותנהל מטעם "הדסה" את רשת התחנות לאם ולילד, שנודעה כעבור מספר שנים בתור טיפת חלב. [16]
שתי האחיות רחל לנדי ורוז קפלן לימדו את יסודות וכללי ההיגיינה בבתי הספר וסייעו ליולדות ולאימהות צעירות בראשית דרכן. בשנתה הראשונה של התחנה היא טיפלה בכ-5000 חוליםוחולות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נקטעה פעילות רפואית זו של הארגון בארץ. מקורות המימון מארצות הברית פסקו גם הם כאשר הצטרפה ארה"ב למלחמה, חלק מהרופאים גורשו או גויסו והשלטון העות'מאני השתלט על בתי החולין הספורים והמרפאות.
על פעילותה ב"הדסה" היא לא ויתרה גם בתקופה קשה זו. וגם לא על עבודתה כמזכירת הוצאת הספרים היהודית. השופט ג'וליאן מאק, אדם מכובד בקהילה וציוני אשר העריץ את עבודתה, החליט כי אשה במעמדה איננה צריכה לעבוד לפרנסתה. לדעתו היא צריכה להקדיש את כל זמנה לעבודה הציונית. הוא ארגן לה קצבה שנתית לכל ימי חייה. לידידה סיירוס אדלר כתבה על כך:
"אני חשה כאילו אני קוראת את סיפור המעשה בספר על קורות חייו של אדם אחר, לא שלי." [17]
בשנת 1916 מתה אמה. הדבר הסב כמובן עצב רב, אך המשימה הציונית הייתה בראש עיסוקיה במיוחד בשל קשיי המלחמה.
ארגון ציוני אמריקה מחליט לשלוח סיוע רפואי והמשימה הוטלה על סאלד ונשות "הדסה". ארגון "הדסה" בראשותה, מארגן ושולח לארץ את כל שניתן לסייע מבחינה רפואית כולל את הציוד המשוכלל ביותר, תרופות למלריה וקדחת את המכונות המתקדמות ביותר לצורך בדיקות שונות וגם רופאי שיניים ואחיות טיפת חלב.
בשנת 1918 לקראת סופה של המלחמה, הגיעה ארצה "היחידה הרפואית הציונית האמריקאית של ציוני אמריקה" עם ציוד בשווי 250000$, סכום עצום לאותם הימים, כאשר באמתחתם שני אמבולנסים, ציוד רפואי ומכשור מתקדם, תרופות ושתי משאיות. נציגי ונציגות "הדסה" שכללו 44 רופאים ואחיות הקימו בית חולים קטן בירושלים. המשלחת נתקלה בקשיים רבים בהתנהלות בארץ בעיקר בשל המנטליות השונה וקשיי השפה ולכן נתבקשה מטעם הארגון להגיע ולנהל את העניינים מקרוב בארץ ישראל. [18]
עלייה לארץ
בשנת 1920, והיא בת 60, הקונגרס הציוני, בעקבות הצלחת המשלחת בהובלתה בארץ, מחליט להפוך את היחידה הרפואית לגוף עצמאי הכפוף ישירות ל"הדסה" ומעתה היא נקראת "ההסתדרות המדיצינית הדסה". "ועד הצירים הציוני" (ההנהלה הציונית באותה התקופה) שולח אותה כנציגת הציונים האמריקאים והיא מגיעה לארץ ישראל לתקופה המשמעותית ביותר שלה בפעילותה הציונית בארץ. [19]
היא רתמה את השכלתה, ניסיונה ויכולותיה והביאה את פעילות הארגון, מארגון חירום אל ארגון אשר פועל לבסס מערכת בריאות קבועה ומסודרת בארץ. הארגון בראשותה הקים בתי חולים, ייסד תכניות לחלוקת מזון, הקים את המכון לפיסטור חלב ואת תחנות הטיפול באם ובילד – טיפת חלב בהנהגתה של ברטה לנדסמן. הוקם גם בית ספר לאחיות אשר לימד את מקצועות הסיעוד כמקצוע בפני עצמו על פי הגישה האמריקאית ולא רק בעזרה לרופא כפי שנהוג בתפקיד זה בגישה האירופאית.
בשונה מקופות החולים אשר החלו לפעול בארץ, שהיו בעלות זיקה פוליטית גלויה לתנועה או מפלגה, נשארה "הדסה" לגוף שאינו שייך לשום מגזר או מפלגה והיא מקפידה לתת שירות רפואי ליהודים ולערבים כאחד.
היא יצרה קשרים טובים עם שכניה הערבים ומאוחר יותר הצטרפה לקבוצת 'ברית שלום' , שחיפשה דרכים חדשות ושונות לפתרון הבעיה היהודית-ערבית תוך הדברות. גם אחרי מאורעות הדמים בין היהודים לערבים שהיו בשנת 1921 נשארה עם חברתה סופי ברגר בביתן בלב שכונה ערבית בירושלים. [20]
בשנת 1923 חזרה לתקופה קצרה לארה"ב על מנת לטפל באחותה שחלתה. בשנת 1926 התפטרה מתפקידה כנשיאת "הדסה" ומונתה לנשיאת כבוד של הארגון. בשנת 1927 חזרה לארץ ישראל ומונתה לראש מחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית, שפעלה למעשה כמו "ממשלה" של היהודים הציונים בכל העולם.
בעקבות מאורעות 1929 כאשר שהתה בציריך, כנציגת היישוב בהנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-16, ביקשה לחזור ארצה, אך חיים ויצמן (שלימים יכהן כנשיא המדינה הראשון) חשב שתועיל יותר לעניין הציוני, אם תמלא תפקידי הסברה באמריקה.[21] כשחזרה לאחר כחודשיים בניו יורק ביתה כבר לא עמד לרשותה והיא עברה להתגורר במלון "עדן" אשר צופה על העיר העתיקה בדירת חדר.
בשנת 1930 חגגה את יום הולדתה ה-70 עם חברותיה ומכריה משכבר הימים בארה"ב. ד"ר סטיפן ס.וייז, שהיה ראש המכון היהודי לחקר הדת ולימים יתמנה לנשיא הסתדרות ציוני אמריקה העניק לה את התואר דוקטור למשפטים.
"הנרייטה סאלד, הגדולה בנשים, הדגולה בבנות ישראל; בתו ותלמידתו של בנימין סאלד, בר אוריין ואציל נפש, אשר הקדיש שנים רבות מחייו לספרות עמנו; היא יושבת בשלב זה, הגדול בחייה, חדורת מנהיגות נבונה והקרבה ומופת של אצילות בלתי-מתפשרת, בקרב בני האלמוות העושים לחידוש חיי בני עמה בארץ ישראל; מקרבת מכוח השראתה המוני נשים מישראל, נשות הדסה, לשירות העם והמולדת." [22]
בשנת 1931 נקראה לשוב לארץ ונבחרה לאספת הנבחרים השלישית מטעם רשימת "התאחדות נשים לשווי זכויות והסתדרות נשים עבריות", וכן שימשה כראש השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי. "בארץ ישראל הם חושבים כנראה שביכולתי לעשות עבודת ארגון מסויימת. אם כך אחזור", אמרה לידידיה בארה"ב. [23]
בין החלטותיה הארגוניות הייתה ההחלטה על הקמת "לשכת סעד" סוציאלית-חברתית (כיום נקראת: המחלקה לשירותים חברתיים) בכל רשות מקומית, כשהרשות תהיה אחראית להפעלתה, ואילו הוועד הלאומי יספק סיוע כספי, וכן פיקוח מקצועי והכשרה מקצועית על העובדים הסוציאליים בתחומה. עד לפטירתה הוקמו 50 לשכות סעד סוציאליות שונות ברחבי היישוב. בפעולתה והחלטותיה אלה התוותה סאלד את עקרון מדינת הרווחה במדינת ישראל בהמשך.
עליית הנוער
בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו 12 נערים יהודים מעבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל רחה פריאר, מורה וחוקרת פולקלור, שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי גרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פרייאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל וליישבם במשקים, שם הם ימשיכו את לימודיהם, יעבדו את האדמה ויסייעו בגאולת הארץ. לשם כך, היא פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, ויצו, עזרא ואחרים, אך לא זכתה למענה. היא גם כתבה מכתב בנושא ישירות להנרייטה סאלד. [24]
פראייר החליטה לפעול בכל זאת, ובסיועו של ד"ר זיגפריד להמן הצליחה להביא קבוצה ראשונה של 12 נערים לבן שמן ב-12 בספטמבר 1932. הייתה זו הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער", אחת מני רבות שתבואנה בהמשך.
בשנת 1933, בקונגרס הציוני ה-18 בפראג, הוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל, וזאת עם עליית היטלר לשלטון. חיים ויצמן מונה לראש המפעל, וארתור רופין מונה למנהל מחלקה זו בארגון הסוכנות היהודית. על בסיס פועלה של פראיר, שכבר הוכיח את עצמו, החליטו ויצמן ורופין לפעול להעלאת נוער יהודי גרמניה לארץ, לפני ההורים. הם פנו אל סאלד בבקשה שתנהל מפעל זה .[25]
לאחר התלבטויות רבות שכללו בעיקר את השיקולים המעשיים להתכנותו של רעיון זה, מקורות המימון הנדרשים לפרוייקט שכזה, מציאת ויצירת מקומות העבודה אשר ידרשו לעולים וכמובן החינוך הנכון לנערים ונערות אשר מופרדים מהוריהם – לקחה על עצמה את המשימה להוביל את "עליית הנוער". קדם להחלטתה הסופית מסע של חודש ימים באירופה ומפגש עם בני הנוער עצמם בגרמניה וראשי הקהילה, עם רחה פראייר, עם התנועות הציוניות וגם עם ההורים המודאגים.[26]
בשנה זו הוקם גוף בגרמניה שנקרא "ועד העזרה לנוער יהודי". גוף זה הכין את הנוער לעלייה, מיין וריכז אותם. גוף נוסף שהוקם היה אחראי על גיוס הכספים וגוף נוסף שהוקם בארץ נקרא "הלשכה לעליית הנוער" בראשו עמדה סאלד עצמה. "הלשכה לעליית הנוער" הייתה אחראית להשגת אשרות עליה לעולים באמצעות עבודה מול השלטון והגורמים הבריטים, והכנת קליטתם של בני הנוער אשר מגיעים לארץ.[27]
בני ובנות נוער רבים נרשמו לעלייה לארץ אך הכמות המצומצמת של אשרות עלייה אשר הנפיקו הבריטים וגם הקושי של היישובים בארץ לקלוט את כמויות הנוער העולה האטו את תהליך העלייה. עד לשנת 1939, תחילתה של מלחמת העולם הראשונה הגיעו לארץ כ-5000 עולים ועולות. תחילתה של המלחמה בישרה את הפיכת "עליית הנוער" למבצע הצלה של יהודי אירופה.
קבוצות של "עליית הנוער" נשלחו ארצה עד 1941. תחילה רק מגרמניה ואחר כך גם מפולין, מצ'כוסלובקיה, מאוסטריה ועוד. הקשר עם כל אחת מהמדינות ניתק ברגע שהמלחמה הגיעה אליה ומשלוח הקבוצות נפסק. בשנות המלחמה התגייסה עלית הנוער כדי לטפל גם במצוקות המקומיות והחלה לקבל את ילדי הארץ שהיו זקוקים לבית חם. [28]
בשנת 1943 הגיעו לארץ "ילדי טהרן" – קבוצה ראשונה של ילדים שחוו את השואה. חלק מהילדים גדלו במשפחות דתיות בפולין בטרם נמלטו על חייהם. על רקע זה התקיים ויכוח חריף, בין גורמים דתיים לחילוניים, על חינוך הילדים בישראל. הגורמים הדתיים, והרב הראשי לישראל ביניהם, דרשו שכל ילד יהודי שאין לו הורים יישלח למסגרת חינוכית דתית. לעומתם, הגורמים החילוניים דרשו למסור את הילדים לקיבוצים חילוניים שהוכנו בהם תנאים "טובים יותר" לקליטתם, ברוח היישוב העברי החלוצי .
עם החרפת המשבר, החליטה להכריע בעצמה בעניין. לגבי הילדים מעל גיל 14 קבעה סאלד כי תינתן להם הזכות לבחור את המסגרת. לגבי השאר, נפגשה סאלד לשיחות עם כ-400 מהילדים, על מנת לברר עמם אישית האם גדלו במשפחות דתיות בפולין, ולמנוע מהם את העוול שבשיבוץ לא מתאים. [29]
סאלד עמדה תמיד בנמל וקיבלה בברכה כל אנייה עליה היו עולים ועולות צעירים וצעירות מאירופה. היא נהגה ללחוץ את ידו של כל אחד מהילדים, שאלה לשמו והבהירה שניתן לפנות אליה בכל בקשה או עצה. נשלחו ללשכתה אלפי מכתבים בהם תיארו הילדים בפניה את הקשיים הרבים אותם הם חווים. היא הקפידה לענות לכולם. לאחד הנערים כתבה:
"לעולם תהיה עצמך. מובטחני שתרופה זאת תשפיע עליך לטובה. אין אני יכולה להניח, שהחברה לא תעמוד לימינך, אבל אפילו אם לא, מובטחני שאם תחיה במשך שבועות אחדים כדרך שיעצתי לך, היחס שבינך ובין החברה יהיה כשורה. אני מבקשת ממך, נסה ללכת בדרך זו: הווה חי את חייך מיום ליום והווה רואה מה יביא לך כל יום. הייתי רוצה לקבל ממך שורות אחדות ולשמוע ממך שאתה סבור, לפחות, שכדאי לנסות את הרצפט (המתכון) שלי. בברכות לבביות הנרייטה סאלד" [30]
היא ראתה עצמה אחראית לכל ילד וילד. עבור חלק מהם, מוסד "עליית הנוער" היה ביתם היחיד. היא סברה שחשוב שכל ילד יקבל חינוך דומה לחינוך שהיה מקבל בבית הוריו, ולכן חקרה כל ילד אם הגיע מבית דתי או חילוני, והתאימה לו מסגרת לימודים . לעתים טענו נגדה שהקפדתה על כל התנאים מוטעה והעיקר הוא להוציא את הנוער מאירופה ויהי מה. אך היא השיבה שאין טעם להוציא מישהו ממצוקה אחת ולהכניסו למצוקה אחרת. ראייתה היתה לטווח ארוך. לולא כך עליית הנוער היתה הופכת למחנה עקורים של ילדים יתומים ומסכנים שהגיעו לארץ ענייה הנלחמת על קיומה. [31]
חלתה ונפטרה בירושלים בא' באדר א' בשנת 1945 היא נפטרה לאחר השקיעה, כך שלעתים יום פטירתה מצוין בטעות בל' בשבט. היא נטמנה בבית הקברות בהר הזיתים. על מצבתה נכתב: "כאן היה מקום קבורתה של הנריטה סאלד ע"ה בת הרב בנימין סאלד ז"ל נולדה בבולטימור ארה"ב, ח' טבת תרכ"א, נפטרה בירושלים א' אדר א' תש"ה מייסדת הדסה". ארכיונה האישי נמסר נמצא לארכיון בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.
היא ביקשה בצוואתה הורתה לתרום כסף לקרן למחקר למען ילדים. המוסד "מכון סאלד למחקר במדעי ההתנהגות", תורם רבות בקידום הילד ובחינוך בישראל. בשלהי 1951 יצא עיתון הילדים, הארץ שלנו, ביוזמה משלו. בעקבות הצעתה של הקוראת נחמה פרנקל (בידרמן) בת ה-11, קבע העיתון את ב' באדר, את יום פטירתה כיום האם. אף על פי שלא היו לה ילדים, היא היוותה דמות אם לרבים מהילדים שעלו לארץ במסגרות השונות, וזו הייתה הסיבה לבחירה ביום פטירתה כ'יום האם'. בתחילת שנות השבעים שונה התאריך לל' בשבט על ידי משרד החינוך. למעשה, נפטרה סאלד בא' באדר (לאחר השקיעה), וכך מצוין התאריך על מצבתה. [32]
בשנות התשעים הונהג בישראל לקרוא ל"יום האם" "יום המשפחה". יום זה בא להדגיש את הקשר בין בני המשפחה, ואת מחויבותם ותרומתם המשותפת לתא המשפחתי.
הנצחתה בתרבות במורשת ארץ ישראל
על שם הנרייטה סאלד קרויים קיבוץ כפר סאלד שבגליל העליון ו"גבעת האם" שמצפון לו. כפר הנוער רמת הדסה סאלד. מכון סאלד למחקר במדעי ההתנהגות. רחובות בערים מרכזיות בישראל (תל אביב-יפו, ירושלים, חיפה, בת-ים, חולון, ראשון לציון וערים רבות נוספות ברחבי הארץ). בית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית. בתי ספר רבים בארץ על שמה ולזכרה ביניהם: בית הספר התיכון ויצ"ו לאמנויות בחיפה נקרא על שמה, עד שנסגר, בית הספר לדוגמא, בסמינר לוינסקי שנקרא על שמה בתל אביב עד שאוחד עם בית הספר גורדון ושינה את שמו (בית הספר סאלד שילב במשך עשרות שנים ילדים עיוורים במסגרתו).
ספינת המעפילים הנרייטה סאלד, שהפליגה ב-30 ביולי 1946 מיוון ועל סיפונה מעל 500 עולים, בהם כ-180 תינוקות, ילדים ובני נוער פליטי שואה. "ספסל סאלד", בצל עץ שקמה בצד שדרות ירושלים בלוד, שעליו נהגה לנוח בנסיעותיה בין תל אביב וירושלים.
השירות הבולאי הישראלי הנציח אותה על גבי בול שיצא ב-14 בדצמבר 1960, במלאת 100 שנים להולדתה; סאלד נראית בבול על רקע ילדים ובית החולים האוניברסיטאי "הדסה" בירושלים. ב-1973 הונפק בישראל שטר של חמש לירות ישראליות שנשא את דיוקנה.
בישראל מצוין "יום האם" ביום ל' בשבט; תאריך פטירתה של הנרייטה סאלד, כאות הוקרה על היותה "אם" לבני הנוער היהודיים שבהם טיפלה .למעשה, נפטרה סאלד בא' באדר (לאחר השקיעה), וכך מצוין התאריך על מצבתה. בשנות התשעים הונהג בישראל לקרוא ל"יום האם" "יום המשפחה". יום זה בא להדגיש את הקשר בין בני המשפחה, ואת מחויבותם ותרומתם המשותפת לתא המשפחתי.
לקריאה נוספת
חבס, ברכה. הנריטה סאלד : חייה ואישיותה. תל-אביב : מסדה 1960
זיו ענבר, אסתר. לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד. ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996
קראוס, אפרת. "האם הגדולה", סגולה 31 24-37, מגזין ישראלי להיסטוריה. ירושלים : הגן הטכנולוגי מלחה, תשע"ג
לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית – משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז 1987
זהבי, אלכס. (עורך) חוברת – "מורשתה החינוכית של הנרייטה סאלד : זכרונות, דברי הגות וסקירה שנשמעו בכנס לציון יום הולדתה ה-120 של הנרייטה סאלד ז"ל", אדר ב' תשמ"א-אפריל 1981, ירושלים : עליית הנוער תשמ"ב
טנא דני, פרמדר בועז, לנדס רם, "חדשות מהעבר עונה 3 – הנרייטה סאלד", הטלוויזיה החינוכית הישראלית, קודה תקשורת 2016
סמילנסקי, משה. "הנרייטה סאלד", חוברת תשורה למורים ומחנכים", הוצאת מוסד סאלד למען הילד ונוער. ירושלים 1950
Joan Dash , Summoned to Jerusalem , the life of Henrietta Szold , London , 1979
אריה ליפשיץ, הנריטה סאלד: המחנכת בעלית הנער, ירושלים: המחלקה לעלית ילדים ונוער – הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"א, תשט"ו.
מיכאל בראון, "הנרייטה סולד: החזון האמריקני הפרוגרסיבי של היישוב", בתוך: אלון גל (עורך), ישראל הנכספת – האידאלים והדימויים של יהודי צפון-אמריקה, אוניברסיטת בן-גוריון (תשנ"ט), עמ' 48-66
רותם תמר, הילדה שהמציאה את יום האם כבר בת 72, הארץ 19.02.2012
קישורים
חדשות מהעבר עונה 3 – הנרייטה סאלד באתר הטלוויזיה החינוכית
מיכאל בראון, הנרייטה סאלד, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
דוד תדהר , הערך " הנריטה סולד (סאלד)" באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1738
The Spielberg Jewish Film Archive – Henrietta Szold 1946
עשרים וחמש שנה לעליית הנוער, The Spielberg Jewish Film 1958
תפוז בלוגים – דואר ובולאות – בול לכבוד יום המשפחה לזכר פועלה של הנרייטה סאלד
הקמת הדסה באתר הארכיון הציוני המרכזי
צורפת הסיפורים, נועה ברקת, במקום לבכות על החושך – עם הנרייטה סאלד
ג. שטראוס-משינזון, הנרייטה סולד, דבר, 19 בדצמבר 1930
ד"ר י. ל. מגנס, הנריאטה סולד – לגבורות, דבר, 20 בדצמבר 1940
יוסף ברץ, אם לנוער, דבר, 20 בדצמבר 1940
ורד גנור-שביט, רחה פריאר : מפעלה של אישה לבדה , תיגר : מרד חופש ויצירה, 1990, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
שרה בן-ראובן, רֶחָה פרָיאֶר נגד הנרייטה סאלד – חלק א, חלק ב, חלק ג, באתר של ארגון יוצאי מרכז אירופה
נדב מן, "ביתמונה", ילדי טהרן: הילדים של חורף שנת 43', באתר ynet, בפברואר 2006
תמר רותם, הילדה שהמציאה את יום האם כבר בת 72, באתר הארץ, 2012
הערות
[1] קראוס, אפרת. "האם הגדולה", סגולה מגזין ישראלי להיסטוריה, גיליון 31. ירושלים : הגן הטכנולוגי מלחה, תשע"ג, עמוד 26
[2] סמילנסקי, משה. "הנרייטה סאלד", חוברת תשורה למורים ומחנכים, הוצאת מוסד סאלד למען הילד ונוער. ירושלים 1950, עמוד 6
[3] Encyclopedia: Henrietta Szold – Jewish Women's Archive
[4] סמילנסקי, "הנרייטה סאלד", עמוד 7
[5] ברכה חבס, "הנרייטה סאלד – חייה ואישיותה", תל-אביב : מסדה 1960 עמוד 21
[6] זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 39
[7] סמילנסקי, "הנרייטה סאלד", עמוד 8
[8] לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית – משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז 1987 עמוד 12
[9] ברכה חבס, "הנרייטה סאלד – חייה ואישיותה", עמוד 31.
[10] Joan Dash , Summoned to Jerusalem , the life of Henrietta Szold , London , 1979 , p . 89
[11] זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 114
[12] קראוס, "האם הגדולה", סגולה, עמוד 30
[13] שם
[14] ההסתדרות הציונית הדסה – ויקיפדיה
[15] קראוס, "האם הגדולה", סגולה, עמוד 31
[17] זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 121
[18] סמילנסקי, "הנרייטה סאלד", עמוד 9
[19] שם
[20] זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 135
[21] שם, עמוד 153
[22] לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית – משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז 1987 עמוד 14
[23] סמילנסקי, "הנרייטה סאלד", עמוד 12
[24] ורד גנור-שביט, רחה פריאר : מפעלה של אישה לבדה , תיגר : מרד חופש ויצירה, 1990, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
[26] קראוס, אפרת. "האם הגדולה", סגולה 31, מגזין ישראלי להיסטוריה. ירושלים : הגן הטכנולוגי מלחה, תשע"ג עמוד 34
[27] טנא דני, פרמדר בועז, לנדס רם, "חדשות מהעבר עונה 3 – הנרייטה סאלד", הטלויזיה החינוכית הישראלית, קודה תקשורת 2016
[28] קראוס, "האם הגדולה", סגולה, עמוד 35
[29] לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית – משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז 1987, עמוד 87
[30] זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים, יד יצחק בן-צבי תשנ"ו 1996, עמוד 165
[31] קראוס, "האם הגדולה", סגולה, עמוד 36
[32] תמר רותם, הילדה שהמציאה את יום האם כבר בת 72, הארץ 2012
