"ותכתוב" – שהרה בלאו הורגת את מי שהיא אוהבת

מאת: תמר עמית יוסף

"אני עוד לא יודעת איך תתנהל ההצגה.
לא יודעת כמה אנשים יהיו באולם, עד כמה אסתנוור מאורות הבמה, האם אזכור את כל הטקסט בעל פה, והאם לא יהיה קר מדי.

אני גם לא יודעת אם אצליח לעמוד בכל השינויים שנכנסו ברגע האחרון, האם אעז לבצע את הריקוד השני, והאם אשיר את כל השירים.
דבר אחד אני יודעת.
יום אחד, כשאגיע לקטע במחזה שבו אני מצלה על עיני בידי, מביטה ישירות לקהל ושואלת, "האם אתה פה?" במקום הדממה הרגילה יבקע פתאום קול שיאמר, 'כן, אני פה'."
("יתד", שהרה בלאו, זמורה-ביתן 2014)

הבמה החשוכה מוארת, ולעיניי נגלה חדר עבודה של סופרת, ובתוכו – שהרה בלאו שרועה על הרצפה ליד שולחן הכתיבה. זה הלילה שלפני הדד ליין להגשת כתב היד שלה להוצאת הספרים, והיא לא יודעת מה לעשות. שהרה כותבת ספר על המיתוס התנכ"י של יעל, שהורגת ביתד אוהלה את שר הצבא הכנעני סיסרא, שהתחבא אצלה כשהובס צבאו. היא חייבת למצוא את הסיבה – מדוע הרגה יעל את סיסרא? אבל היא תקועה. בסופו של דבר היא מחליטה שהרקע לרצח המקראי הוא אישי – יעל וסיסרא היו נאהבים, והוא נטש אותה וחזר שוב ושוב, עד שיעל החליטה לקחת את גורלה בידיה. עד שתבין את הסיבה לרצח המיתי, שהרה משתפת אותנו בלב השבור שלה, באהובה שנטש וחזר ונטש שוב, וגם בזכרונות הילדות שלה מהמקהלה בה שרה את השיר "עץ הרימון" יום אחרי שלבה נשבר, וכשהגיעה לסולו שלה בשיר – "לבבי מת מאהבה" – התחילה לבכות על הבמה מול כולם. היא מספרת גם על היתד הפרטית שלה – מוט מתכת שהכניסו בניתוח לגבה כדי ליישר אותו, כשהתגלתה אצלה עקמת בגיל ארבע עשרה. בהופעת יחיד של שעה היא מספרת על הדמויות התנ"כיות וקושרת את היתד שבה הרגה יעל את סיסרא, ליתד שבגופה, וליתד שהיא עצמה נועצת בליבה, פותחת את הפצע – ומתוכו היא כותבת, ובעצם הכתיבה משחררת את עצמה מעול הפרידה והנטישה של אהוביה, וגואלת את עצמה, ממש כפי שיעל עשתה כשהרגה את סיסרא.

"המיתוס של האישה ההורגת – ליהדות קצת קשה עם זה. יש שני סיפורי רוצחות ביהדות, שהוצנעו במידה זו או אחרת. יעל בכלל לא היתה יהודיה, אלא קינית. טוענים שהרצח שביצעה היה רגשי, לא מתוכנן, בניגוד ליהודית של חנוכה (בספר החיצוני יהודית, עורפת יהודית את ראשו של הולופרנס, שר הצבא האשורי שנשלח לכבוש את הארץ) ולכן, ליהדות יותר קשה עם יהודית. היא היתה יהודיה, היא אחזה בחרב, שזה משהו גברי. הרצח של יעל נתפס כאימפולסיבי, נשי. בגלל זה יהודית הוצנעה אפילו יותר. תמיד עניין אותי סיפור יעל. למה היא הרגה אותו? הקינים והכנענים היו בני ברית. יש רעיונות של כל מיני פרשנים, אבל זו עדיין תעלומה, ואמרתי לעצמי – חייב להיות שם משהו אישי. היא לא חיילת. ואז החלטתי שהם הכירו קודם, וזה פשוט התלבש לי על החוויה שלי. הסתובבו לי דברים בראש – הסיפור של יעל, הסיפור האישי שלי… פתאום זה התאחד, והבנתי – בגלל זה יעל הרגה את ססרא! הקליק הזה בראש, החיבור בין שתי חוויות שונות, זאת אמנות בעיניי, וזה מאוד מרגש כשזה קורה".
מאיפה הגיע העניין שלך בדמויות הנשים במקרא?
"אני מוצאת את עצמי בדמויות התנ"כיות. אני משתמשת בהן ונעזרת בהן. אלו מודלים נשיים מאוד חזקים. למשל, המיתוס של חווה, האם, מול לילית – השדה הכוחנית. מאוד מעניינות אותי הנשים החזקות, שבדרך כלל מוצגות כרעות. אני מרגישה שהחוזק שלי גם מציג אותי לפעמים כשדה, למרות שהתרככתי עם השנים, ולמרות שפעמים רבות אני לא נתפסת ככה – כי אני אף פעם לא הייתי בעמדת כוח ושררה. אומרים "נשים רעות" על מנהלות, בוסיות, בגלל זה לא היתה התייחסות כזו אליי, כי נוהגים להדביק את זה לנשים שיש להן כוח כלכלי או מנהלי על גברים. אבל חשוב לי לציין שאנחנו באמת נמצאות בעולם שמשתנה, גם מבחינת הפרשנויות – ברגע שנשים מפרשות, התמונה משתנה. גבר יכול להיות הכי ליברל ופלורליסט, וזה לא אותו דבר כמו נשים, שיבינו אחרת מניעים, מצוקות. יש פרשן שטוען שהחלב שיעל נותנת לססרא הוא חלב אם. תראי לי אישה אחת שהיתה כותבת פרשנות כזאת. היום אנחנו בתור הזהב של הפרשנות. במשך אלפיים שנה מדרשים נכתבו רק ע"י גברים. אני מבחינתי כותבת מדרשים.
"אני לוקחת את המודל של אמותינו הקדמוניות, שחוו חוויות, ולא משנה לפני כמה זמן זה היה, למרות שהתקדמנו, יש משהו בסיסי משותף בחוויה שאנחנו עוברות היום ושאמותינו חוו אז. אני חושבת שיש משהו בחוויה הנשית את העולם, שהוא משותף. אמנם, יש שיפור – היום לא יגידו על אישה שיש לה בנות שהיא עקרה, כמו פרשנות מסויימת שקיימת וכמובן מקוממת אותי עד מאוד, אבל נותר הרבה דמיון. בהצגה אפשר לראות את זה במיוחד בנוגע ליחסי אהבה, במקום שלך כאישה אוהבת, או יותר גרוע – מאוהבת. אחד הדברים שאנשים לא מצליחים להבין בהצגה, כי אין לי הסבר, זה איך האישה החזקה, האסרטיבית והממומשת הופכת את עצמה לרכיכה קטנה מול הגבר הזה. אומרים שזה לא נתפס. אני אומרת שבעולם אוטופי זה לא היה קורה, אבל יש משהו באהבה שאתה מאבד את עצמך, וזאת לאו דווקא חוויה שהיא נשית במהותה, לסרס את עצמך מול האחר. אני אומרת בהצגה – הלב הוא האיבר הכי טיפש בגוף. קראתי איפה-שהוא שגבר שאומר 'אני אוהב נשים חזקות', זה גבר ששונא נשים חזקות. מצטערת על ההכללה, זה מהניסיון שלי, וזאת בעיה שלי – לבחור גברים שיחלישו אותי במערכת יחסים, שהם פחות חזקים ממני, ואז אני נוטה להקטין את עצמי. אני חושבת שההצגה עוזרת לי, מאז שהיא עלתה הבנתי דברים לגבי האהבה, לגבי המקום שלי. אני מקווה שההצגה תרפא אותי".

בלאו, שנולדה בבני ברק למשפחה דתית-לאומית, היא סופרת שפירסמה שני ספרים מוערכים ("יצר לב האדמה", "נערות למופת" – שניהם בהוצאת זמורה-ביתן), מנחת סדנאות כתיבה ומגישה תכניות ברדיו ובטלויזיה. גם את "ותכתוב", ההצגה שלה שמועלית בתיאטרון תמונע, היא כתבה תחילה כרומן.

"בכתיבה היה לחלוטין מימד תרפויטי. כתבתי את ההצגה אחרי קיץ קשה שמלאו לי בו ארבעים, ואחרי שתי פרידות רצופות. לבי היה כבד עליי, ורציתי לכתוב רומן. התחלתי לכתוב על סופרת שכותבת עיבוד ליעל וסיסרא, וזה היה כבד לי. יש משהו כבד בתהליך הכתיבה; את דנה את עצמך לשבת 3 שנים בלי לזוז. ראיתי שמה שאני כותבת יוצא לי יותר מונולוגי, יותר דיבורי. ואז ראיתי קול קורא לפסטיבל מרכז הבמה – הצגות יחיד. שלושה שבועות נותרו לדד ליין. ישבתי וכתבתי באמוק את כל המחזה. אחר כך זה שוכתב במשך שנה עם הבימאית והשותפה ליצירה, עמנואלה עמיחי המחוננת, אבל בכתיבה הראשונית היה מימד תרפויטי מאוד חזק, וזה באמת מספר על אישה שגואלת את עצמה דרך הכתיבה, מבינה כמה היא מחקה את עצמה ונרפאת".
ובהצגה עצמה היה גם את המימד המרפא הזה?
"ההצגה רצה כבר יותר משנה, וזה פצע שנפתח בכל הצגה מחדש. זה מכאיב. ההצגה מכריחה אותי לכאוב את זה שוב, היא לא תרפויטית. פה עמנואלה עזרה מאוד. אחרי הדראפט הראשון שנכתב בפראות עברנו תהליך זיקוק. היו לה הרבה שאלות, שהכריחו אותי למצוא תשובות יותר מדויקות. מה זה אהבה? כמו שאלות של פסיכיאטר כזה. למה אני מצמצמת את עצמי מתוך אהבה? המחיר. הגאולה דרך כתיבה".
הגאולה דרך הכתיבה הוא מסר מאוד חזק שיוצא בהצגה, שבה את משווה את פעולה ההריגה הפיזית של יעל את אהובה, לפעולת הריגת האהבה המטאפורית שמתרחשת בזמן תהליך הכתיבה. דרך ההריגה הזו שתיכן משתחררות וגואלות את עצמכן. החלטת מראש שבזה תעסוק ההצגה?
"רעיון הגאולה מהכתיבה יצא תוך כדי הכתיבה. המוטו שלי ושל ההצגה הוא "כשאני כותבת אני הורגת את מי שאני אוהבת". אבל זה היה מדהים עד כמה זה לא היה מחושב. כל מוטיב היתד, למשל, בכלל לא היה בדראפט הראשון. במהלך אחת החזרות עמנואלה אמרה לי להתכופף. אמרתי לה שאני יכולה להתכופף עד גבול מסוים, כי יש לי יתד מפלטינה בגב. היא אמרה – זה חייב להיות בהצגה. ואז בלי שתכננתי – כל כך הרבה משמעויות: של הכאב, של הגב, של היתד שהורגת את ססרא. החולשה והכאב מתקרשים ליתד שאיתו את הורגת – את הגברים הפוצעים, את מה שכואב, ובסוף את גם כותבת איתו.
"מישהו אמר לי שאני בעצם מצדיקה את הרצח של יעל את סיסרא. אבל זה רצח שהתרחש, זה חלק מהמיתוס של העם שלנו, ואני נותנת לו פרשנות אחרת. הדמות שלי במחזה מחברת בין הרצח המיתי לרצח האהבה, לא לרצח האהוב עצמו. הזיכרון שלו הושמד בעצם הכתיבה. כשאני כותבת אני הורגת את מי שאני אוהבת".

שהרה איננה שחקנית. היא זזה על הבמה ומגיעה לשיאים רגשיים, אבל הסיפור הוא הסיפור האישי שלה, ואין תחושה כאילו היא משחקת אותו, אלא היא מדברת אותו. מלבד המונולוג האישי, לאורך ההצגה מתיישבת בלאו על כיסא בר גבוה מתחת לשני פנסי במה גדולים, ומספרת לקהל, שהופך לקהל צופים בתכנית טלוויזיה אודות נשים במקרא, על פרשנותה המנומקת לסיפור יעל וסיסרא.

מה זה מבחינתך? הצגה? הרצאה? פרפורמנס?
"כצופה, את נכנסת לחדר עבודתי. עברתי חוויה קשה ושרדתי כדי לספר, ואני חולקת מתובנותיי עם אחיותיי. אני ממתיקה סוד עם חברים שלי. במובן מסוים אני מרגישה שחקנית – עושה חימום, יודעת את הטקסט בע"פ, אבל בתחושה שלי – אני באה לספר משהו שלי. אני רוצה לשתף מניסיוני. אין לי ספק שכל אישה בעולם חוותה משהו דומה. ומעבר לזה, אני באמת עוברת שם משהו. הסוף תמיד מאוד רגשי, עם דמעות ובכי, ולמרות שאני לא שחקנית מקצועית תמיד יש בסוף את הדמעות".
בהצגה את נעה המון על הבמה: מתחילה שרועה על הרצפה, אחר כך זוחלת על השולחן, גוררת דברים ממקום למקום. כמעט שוכחים שבעצם בעבודה שלך כסופרת את לא נעה בכלל!
"להתעסק בגוף היה האתגר הכי גדול. פה באמת עמנואלה המסכנה עבדה מאוד קשה. אם זה היה תלוי בי הייתי יושבת כל ההצגה, הרי זה אנטיתזה מלהיות סופרת. יש לי בעיות עם דימוי גוף, אז לעמוד ולזוז מול קהל ולחשוף את כל הפגמים – הבגדים לא מחמיאים, אני בוכה, זוחלת, נראית גמלונית? היה לי מאוד קשה גם להפעיל את הגוף, ואמרתי לעצמי – לזוז ככה ולהראות ככה זה חלק מהאמת שאני רוצה להביא לבמה. למשל, בהצגה אני לא לובשת מחטב, כהחלטה. אני אוכלת על הבמה כשאני מדברת על האכילה הכפייתית תוך כדי כתיבה – זו גם החלטה. זה חלק מהחשיפה, רציתי חשיפה נפשית וגופנית. אחרי הבכורה ניגשת אלי מישהי ואומרת – בהצגות הבאות את חייבת מחטב. זה היה לי מאוד קשה, למרות שכמובן אני לא מקשיבה לה. אני עומדת שם עם נפשי הלא מושלמת וגופי הלא מושלם ויש בזה מבחינתי אמירה מאוד חזקה. אני מנסה לדמות חוויה של אמת של סופרת בחדר העבודה. לפעמים יש אנשים שאני מכירה בקהל ומתחרטת על החלטתי – אבל דבקה בה".
זה חשוף יותר מכשאת רק כותבת?
"מצד אחד ברור שכן, כי את מול קהל, קרובה, שומעת את הנשימות שלו, רואה את העיניים שלו, זאת חוויה שמאוד חושפת. מצד שני לכתוב ספר זה כמו לזרוק רימון ולברוח – את לא נמצאת שם כשהוא מתפוצץ. את יכולה לכתוב את דברים הכי משפילים ומביכים, ואת לא רואה את האדם כשהוא קורא. היו דברים שכתבתי ולא יכולתי להגיד אפילו מול עמנואלה, ובסוף הם באמת לא נכנס להצגה. יש דברים שאני יכולה רק בכתיבה ספרותית. ההורים שלי יהיו בבכורה למען השם! זה דברים שצריך לקחת בחשבון! בעוד שכשאני כותבת ספר, אין לי אלוהים. אבל התגובות חזקות מאוד, . זה הרבה יותר חזק מאשר ספר, מהבחינה הזאת. פה את רואה נשים עם הזדהות עד אין קץ. בעיקר נשים. בדרך כלל בקהל יש רוב נשי מוחץ, ויש תחושה של סיסטרהוד מוחלט. בעיקר כשאני מדברת על איך אני נותנת לאהבה להקטין אותי, אני מרגישה באולם אווירת הסכמה כללית כזו".
העבודה על הצגת פרינג' מאוד שונה מהכתיבה, גם במיקום שלך בתהליך, באחריות שמוטלת על כתפייך.
"אני למדתי ענווה בתהליך העבודה. באתי כסופרת בהוצאה הכי גדולה בארץ (זמורה-ביתן) ופתאום אני חוזרת לנקודת האפס. הייתי צריכה לעבור פרזנטציה – לבדוק האם אני מספיק טובה, והנה אני מוצאת את עצמי עומדת למבחן מול ועדה אמנותית. אחד הבוחנים שאל אותי – איפה השחקנית? כשאמרתי שזו אני, המבט על פניו לא היה מעודד במיוחד. באחת הפרזנטציות קיבלתי ביקורת מאוד קשה. בתור סופרת, אף אחד לא מתייחס אלי כאל טירונית – יש לי כבר קבלות. ופה אני בסוף גם מסדרת את התפאורה. אני צריכה לשלוח את המייל לתמונע, וללכלך ידיים. כסופרת את עובדת עבודה קשה אבל נקייה. ופה, אני צריכה לשאול – קנו כרטיסים, לא קנו כרטיסים? בהתחלה זה השפיל אותי, למכור את עצמי. דווקא בהקשר הנשי הרגשתי שעולם הפרינג', לעומת העולם הספרותי, יש בו הרבה יוצרות חזקות. דווקא באזור הספר התיאטרלי יש הזדמנות מצוינת למחזאיות, במאיות ושחקניות – זה בית גידול נהדר. בסוף זה יגיע גם למיינסטרים".

לצד ההצגה הוציאה שהרה ספר – "יתד", שנכתב תוך כדי תהליך החזרות, והוא הספר שגיבורת ההצגה כותבת. הוא מכיל קטעים קצרים, יומניים ופואטיים, שמשלימים את המתרחש על הבמה. הנה פרק 11 מהתמונה הרביעית בספר:

"זהו. הגיע הזמן לכתוב. הידיים נוקשות בעצלנות על המקלדת, הן כבר יודעות שמתוך גיא הצלמוות הזה לא יצמח שום דבר. כל מה שאת מסוגלת לכתוב כרגע הוא:
כואב.

כואב.
כואב.
כואב.
כל צרור התובנות והדימויים המתחכמים שלך עתידים להגיע בשלב מאוחר יותר. מאוחר הרבה יותר.
אבל הם אלה שיצילו אותך".

"ותכתוב" תציג בתיאטרון תמונע ב-17.1.16 וב-3.2.16
את הספר "יתד" ניתן להשיג באתר גטבוקס.

יצירה משותפת לשהרה בלאו ועמנואלה עמיחי
מאת ובביצוע: שהרה בלאו

בימוי, עריכת טקסט ועיצוב חלל: עמנואלה עמיחי
דרמטורגיה: ניצן כהן ,עמנואלה עמיחי
מוסיקה מקורית: דויד גורדון
עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.