מאת: דניאל בוקריס
תמיד אהבתי את הבשמים של ויקטוריה סיקרט, זה היה עבורי הריח האידיאלי, משהו הקסים אותי במתיקות שלו, בעדינות ובייחוד במראה של הדוגמנית המפרסמת את המוצר. עד שהתחלתי לשים לב שאותה דוגמנית של סיקרט משוכפלת להרבה דוגמניות, ולכולן אותו מראה – אף קטן, עיניים חתוליות, שפתיים עבות וכמובן גוף רזה. פתאום שמתי לב שגם בובות הבארבי שאהבתי וה-"בראץ" היו מעין שכפול של אותו מודל, הריח המתוק של ויקטוריה הפך למזויף.
כנערה, תמיד היה משהו שהציק לי עם הגוף שלי. אם זה מותניים רחבות, שעשו לי צורה "גיטרית" בגוף, או האגן שתפס את תשומת לבי (למרות שכשהתלוננתי על הגודל שלו צעקו עלי שהוא ממש קטן), האף שגדל (הוא אף פעם לא היה ולא יהיה קטן כמו של הדוגמנית של ויקטוריה סיקרט), האוזניים עם השפיצים (היום אני כבר לא שמה לב), השיער שלי שלא גולש לגמרי יש לו מן "שלוגלוגים" מסולסלים שלא נותנים את תחושת העדינות והרכות שאהבתי בדוגמניות של ויקטוריה, וכך זה יכול להמשך עוד הרבה.
היום אני בעד מראה טבעי, השאלה היא מה זה טבעי? טבעי זה כמו שאני וזה סופר מגוון, יש מתוק ומלוח ועדין וגס ובכל אחד מהם יש יופי טבעי אחר אותנטיות. את האותנטיות הזו אני מביאה לבמה.
סבתא שפשוט לא הצליחה להשמין כמו שהיה מצופה מאישה יפה
שמי דניאל בוקריס, צעירה בת 26, כיום מתגוררת ברמת גן ובמקור מהעיר האהובה עלי -טבריה. מגיל קטן כולנו מחונכות ומחונכים בכל דור לרדוף אחרי אידיאלים חברתיים כשהבולט בהם הוא אידיאל היופי. יש כאלה שמוצאים עצמם "שונים", בגוף או בפנים, יש כאלה שמצליחים להתאים ואחרים נלחמים ונלחמים כל החיים. מלחמה תמידית שבכל פעם יש מה לשנות / להוסיף/ לשדרג ובכל תקופה צו האופנה משתנה, וכך גם צו המראה.
בכל ביקור שלי אצל סבתא רבתא שמעתי את המילה "בייפרה", "עור ועצמות, איך תתחתני ככה?" סבתא הייתה אישה רזה שהתחתנה בגיל מאוחר (יחסית לאותה התקופה), כי לא הייתה שמנה. כן, כן לא היה לה מספיק שומן כדי להתאים לאידיאל היופי בתוניס. הסיפור הזה תפס אותי וחשבתי עליו בכל מני רגעים בחיי, בשיח עם חברות, בנות משפחה, מלאות ורזות ובכל אותן השיחות רצה בראשי המחשבה שהאידיאל הוא מה שאנחנו מגדירים. האידיאל הוא בעצם כלום, הוא החלטה מגבילה, מקטינה ולא מאפשרת לאף אחת או אחד להיות היא או הוא בלי לצפות ולרדוף אחרי שינוי.
סיפור אחר – יום אחד סבי הסיע אותי לתחנת האוטובוס מטבריה לכיוון תל אביב, וזמזם לו שיר בערבית, שאלתי אותו "מה אתה שר סבא?" והוא ענה "זו אגדת עם על אישה יפה בשם דיאמנתה". מיד הסתקרנתי אבל האוטובוס צפצף, נשקתי לו ויצאתי בריצה. במהלך כל הנסיעה דמיינתי את דיאמנתה, שפירוש ערבי לשמה הוא יהלום, ובראשי ראיתי אישה עדינה, אף קטן, שפתיים עבות וגוף מצומק, בדיוק כמו נשות ויקטוריה. פתאום נזכרתי במה שסיפרו לי על סבתא שפשוט לא הצליחה להשמין כמו שהיה מצופה מאישה יפה כמו – דיאמנתה! אז דיאמנתה השמנה של אז, היא דוגמנית ויקטוריה סיקרט של היום?!
אם השולחן נשבר בעקבות המשקל היא ראויה לחתן
בין הסמסטרים בלימודי התיאטרון שלי השתתפתי בתוכנית "אלול מן המזרח" בה לומדים על יהדות ארצות האסלאם ובין היתר על ערכים ומוסכמות חברתיות, שם כבר התגבש הרעיון למחזה, בטיול להודו הוא החל להיכתב על מפית נייר שהייתה באזור תוך כדי שיחת וואצאפ עם סבא שנמצא בארץ וסיפר לי את עומקה של האגדה על האישה היפה שהרבה גברים חשקו בה.
קראתי ספרים, נסעתי למוזיאונים, שאלתי אנשים, ראיתי תמונות והאישה השמנה עם התחרות הלוחצות ברגליים הופיעה בכל מקום. הופתעתי בעיקר מההכנות של האישה לקראת טקס החתונה – אם היום אישה מרעיבה את עצמה ושומרת על גוף דקיק ורזה, אז בתוניס היה לאישה תפריט מסודר שעליה לאכול 40 יום לפני החתונה וחלק ממנו נמצא בטקסט המחזה:
"שתי ביצים בבוקר, חלב, שמן דגים, שמן זית עם עראק, דייסת דוחן, אטריות עבות לניפוח הגוף, תבשילי עדשים וקטניות, קוסקוס, קמח, שמנים, עוגות, קמח מעורב בשמרים שיתפיח את הבטן, שומן כבש, קציצות ופעמיים ביום כוס שמן זית".
בטקס הטוניסאי לפני החתונה היו מורחים את הכלות בבצק שמנוני ולאחר מכן ביצעו טקס הצגת הכלה לפני כל קהל הנשים כשהיא ישובה על במה או שולחן. במעמד זה היו חושפים את פניה וזרועותיה כאשר הנשים הזקנות משבחות את יופייה וממדיה, אם השולחן נשבר בעקבות המשקל היא ראויה לחתן
בהצגה שנוצרה מכל החוויות והסיפורים האלה – "הראיס", תפגשו נכדה צעירה בשנת 2021 שמציעה את בית סבה וסבתה למכירה. היא מוכנה למכור את כל התכולה על שהיא מגלה ספר בארון הספרים הישן ומתחילה לעיין בו לעיני הקהל. היא צוללת אל תוך סיפור על ראיס החי בטוניס בראשית המאה ה20 שמתמודד עם חוסר הביטחון של אשתו הרזה, אחיו התלותי שעליו קיבל את חסותו מאז אמו נפטרה והמשרתת היפיפייה שאת שירותיה רכש בשביל אשתו אך היא הצליחה לשבות את ליבו. דרמה קומית ומוזיקלית בליווי להקה חיה וזמרת בעלת קול פעמונים.
בהצגה האחרונה נגשה אלינו בחורה מלאה ואמרה לנו – "תודה. כשנכנסתי לאולם עצבן אותי שהכיסאות קטנים ולא מתאימים גם לאנשים שמנים אבל כשדיאמנתה התחילה לדבר נדהמתי ושמחתי כל כך שהייצוג הנשי שלי כאישה שמנה מקבל יחס אחר, שהדמות של השמנה היא לא שוב חסרת ביטחון אלא נחשקת, אהובה ואידיאלית. פשוט תודה".
"הראיס" נכתב בהשראה של החיים ומתוך רצון לומר לא – לאידיאל המגביל, המקטין והמתעתע, וכן -לאנושיות, לגיוון ולאהבה עצמית. מחכים ומצפים לכן.ם, מלאים באהבה עצמית, ומי שלא מוצא.ת אותה ימצא.תמצא אותה אצלנו. הלוואי שכל הגוונים שנמצאים בינינו בחברה יקבלו במה.
בהצגה "הראיס" ניתן לצפות בתיאטרון ענבל, בתאריכים 24.11.21 בשעה 21:00 וב-26.11.21 בשעה 12:30
כתיבה ובימוי: דניאל בוקריס , שחקנים: דביר חדד, דראל פורת,רון מרחבי ,שיר שאלתיאל, ביצוע והפקה מוזיקלית: נוי פוגל ואמיר ישראל, זמרת: נטלי אשכנזי, עיצוב תפאורה ותלבושות: מירי רואה, עיצוב תאורה: אלון יחזקאל ושקד שנלר, עיצוב לוגו: אסף שטרסלר, ע.במאית: יערה אקהויז, חניכת כתיבה וליווי אומנותי: רועי מליח רשף
המחזה הועלה לראשונה כפרויקט גמר במסלול בימוי והוראת התיאטרון בבית הספר לאומנויות הבמה סמינר הקיבוצים.
לקריאת מאמרים נוספים בנושא דימוי גוף לחצו כאן
תמונות מתוך ההצגה "הראיס": אבי בן זאב
