חשבת שהגוף שלך ברשותך? תחשבי שוב

מאת: ליאור בצר

אני רוצה לדבר על עוד צד של אלימות נגד נשים. הפעם לאו דווקא אלימות גברית, אלא אלימות מערכתית – שכמובן, גם היא תוצאה של הפטריארכיה.
לפני מספר חודשים נכנסתי להיריון. בטעות. אני כבר לא בת שש עשרה, ואני יודעת "לשמור על עצמי" ובכל זאת, זה קרה. אני לא הראשונה ולא האחרונה שנכנסה להיריון לא מתוכנן. אבל במדינת ישראל (ובעוד כמה מדינות בעולם) זה לא משנה.
מרגע שהופרתה הביצית בגופי, אין לי שליטה בו יותר. עליי לשמור עליה, להזין אותה, להגן עליה, להשהות כל רצון עצמאי במשך תשעה חודשים. אם אני אישה נשואה, בגיל הפוריות (עד גיל 40, לפי החוק בישראל), אין שום משמעות לרצון שלי לסיים היריון לא מתוכנן.

כשגיליתי על ההיריון ידעתי על מצב החוק בארץ. ידעתי שאאלץ לשקר כדי לסיים את ההיריון. פחדתי שאגיע לוועדה להפסקת היריון, הנודעת לשמצה, ולא יאשרו לי. פחדתי שייאלצו אותי להביא ילד.ה לא רצוי.ה לעולם. שאצטרך לשאת תשעה חודשים של היריון, של עייפות, בחילות, כאבים וצרבות, ובסופם לידת בית חולים שיש סיכוי סביר שתסתיים בניתוח קיסרי נוסף, ובסופה אצטרך לגדל עוד אדם; לדאוג לו, לחנך ולטפל, ולערוב לו לפחות עד בגרותו.
לא משנה אם גם בן הזוג רוצה לסיים את ההיריון.
לא משנה אם הרופאה בוועדה תומכת בזכותי על גופי.
לא משנה מצבי הכלכלי, הנפשי, הגופני.

לפי החוק, כביכול, מותר לי להפסיק היריון אם יש לי חוות דעת פסיכיאטרית שמעידה שהמשכו יערער את בריאותי הנפשית. אך מנסיונן של חברות, חוות דעת כזאת מדווחת לרשויות הרווחה ועלולה להוביל להחלטה שאינני כשירה לטפל בילד שכבר יש לי.
אז אין לי ברירה אלא לשקר. לשקר בפני חברי הוועדה, שיודעים שאני משקרת, ומשתפים פעולה עם השקר כדי לכסות את עצמם בפני החוק. כשביקשתי עצה באחת מקבוצות האימהות בפייסבוק לפני ההגעה לוועדה, התשובות שקיבלתי היו חלקיות ומתחמקות. כל אחת שומרת על עצמה, מגוננת על הרופא שעזר לה.
אני לא מאשימה אותן.
"הלוואי שהיינו חיות בחברה שבה יכולנו להיות סולידריות זו עם זו, ולא לפחד על עצמנו בהקשרים כאלה" כתבה לי אחת מהן.

כשיצאתי, ברחם ריק ועם אוויר לנשימה, סיפרתי בפה מלא לכל חברותיי. סיפרתי לאחיותיי הצעירות. סיפרתי כדי שאם חלילה יצטרכו גם, שיידעו שהן לא לבד. שאני גם הייתי שם.
מהר מאוד גיליתי שזה עבד.
מאז שעברתי הפסקת היריון, לפני חודשיים בסך הכול, פנו אליי כעשר נשים שונות, רובן זרות, ששמעו מחברה משותפת, או חברה של חברה, שאני עברתי את זה. שאלו מה להגיד ולאן להגיע, ומה צריך לעשות, וכמה זה עולה.
מישהי כתבה לי "לא משנה לי הכסף, אני רק לא רוצה לשקר". בארצנו הקטנטונת לצערי, הדרך היחידה לא לשקר כשנכנסת להיריון לא רצוי, היא לשמור על ההיריון.
אם את רווקה, זה כמובן סיפור אחר – מותר לך להפיל ואף לקבל לכך מימון מהמדינה. אבל אישה נשואה? את רחם מהלך, שלא תטעי.

אני שמחה שפונות אליי.
אני שמחה לעזור ולתמוך, מבחינה פרקטית ורגשית.
אני מוצאת את עצמי בכל פעם מחדש מצטרפת לסערת הרגשות של האישה ההרה שמגלה, הרבה פעמים לראשונה בחייה, שאין לה זכות על גופה. שזה פשע לרצות להפסיק את ההיריון שנקלטה אליו בטעות.
נורא קל להתעצבן על ארגונים כמו אגודת אפרת, שאורבים לצעירות שעומדות בפני הפלה ומשכנעים אותן לשמור את ההיריון. ואני באמת האחרונה שאגן על הארגון המיזוגני הזה, אבל המדינה עושה את אותו הדבר באמצעות החוק לכל אישה נשואה.

ועוד עניין מההיבט הכלכלי:
מדינת ישראל מסבסדת טיפולי פוריות ללא הגבלה לכל אישה, עד גיל 42, עד שני ולדות חיים. לעומת זאת, אין שום סבסוד, לא מלא ואפילו לא חלקי, לאמצעי מניעה משום סוג, הורמונלי או אחר. על סבסוד להפסקת היריון בכלל אין מה לדבר.
גם מבחינת ביטוחי הבריאות – דרך קופות החולים או דרך חברות הביטוח הפרטיות – יש כיסויים לבדיקות היריון מכל סוג, למיילדת אישית ולטיפולים משלימים הנוגעים להיריון וללידה. אין שום כיסוי ביטוחי לאמצעי מניעה או להפסקות היריון.
קשירת צינור הזרע או קשירת חצוצרות עולים כל אחד בסביבות 9000 שקלים. ללא ספק השקעה משתלמת בשביל חברות ביטוח שמכסות בדיקות היריון. אם אקבל סבסוד להליך רפואי פשוט יחסית ובלתי הפיך, אני בעצם מבטיחה לחברת הביטוח שלא אדרוש ממנה יותר שום כיסוי רפואי שנוגע להיריון או ללידה.
אבל בשביל זה צריך קודם כל לכבד את הרצון האישי שלך כאישה לא להביא ילדות/ים.