יש וצריכה להיות אוניברסיטה אחרת
בעקבות התפטרותה של ד"ר יאלי השש מהתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, מערכת פוליטיקלי קוראת יצאה לבדוק: מה מצב התכניות ללימודי מגדר בארץ. עד כמה משפיע החוסר בייצוגים פוליטיים שונים על הסטודנטיות בתכניות וכיצד הליך המיונים משפיע על היעדר גיוון?

בחודש ינואר האחרון התפטרה ד"ר יאלי השש, מרצה בתכנית למגדר באוניברסיטת תל אביב, בעקבות תוצאות ביניים של מכרז למשרה תקנית המעידות לדבריה על התמשכות חוסר הגיוון בסגל ואף על הטייה בבחירת מרצים.

השש הייתה מרצה מן החוץ במחלקה במשך חמש שנים ולימדה את הקורס היחיד בנושא פמיניזם מזרחי. בעקבות התפטרותה, פרסמו סטודנטיות של התכנית ובוגרות שלה מכתב תמיכה בהשש בו כתבו: ״ציפינו, ובעיקר קיווינו שסגל התכנית ינצל את חלון ההזדמנויות הזה לתיקון עיוות חברתי, ויאמץ לשורותיה חוקרת ישראלית שתיתן קול לאוכלוסיות מודרות ומנוחשלות בחברה הישראלית״.

בעמוד הפייסבוק שלה פרסמה השש פוסט ובו טענה: ״הצעד האחרון של התכנית הפך אותה עבורי לסביבת עבודה גזענית, ולכן עוינת״. לטענתה, לשלב האחרון במכרז לא עלו חוקרות מזרחיות או פלסטיניות, למרות הבטחות במחלקה כי ידאגו לגיוון הסגל.

בשיחה שקיימנו עם ד"ר השש היא הדגישה ש"גם כשיש ייצוג למזרחים, הם בעיקר גברים. היחס בין גברים לנשים הוא ממש גרוע. יש את העניין של הייצוג האתני ויש את הייצוג הפוליטי האתני. בכל מחלקות המגדר היום בארץ, אין בעצם אף אחת שהתקן שלה הוא ממגדר והיא עוסקת בפמיניזם פלסטיני או מזרחי. כלומר, בכל האוניברסיטאות בארץ, גם אם יש מרצות שמייצגות אתנית, הייצוג הפוליטי לא בהכרח קיים. זו לא רק הבעיה של מגדר בת"א״.

עוד ציינה השש כי אוניברסיטת תל אביב הוציאה בפירוש הוציאה מכרז שמוזכרת בו המילה "מיעוטים" ולכן נוצרה התחושה שהסגל מתכוון לייצר שינוי. טענות אלו של השש הביאו את מערכת "פוליטיקלי קוראת" לבדיקה מקיפה של הייצוג הפוליטי והאתני בתכניות האקדמיות למגדר ברחבי הארץ ושל האופן והקריטריונים למיונים למכרזי משרה תקנית.

הליך המיונים

נכון להיום, אין מסלול לימודים מסוים להכשרה של מרצים באקדמיה. המעוניינים להיות מרצים צריכים ללמוד לתארים מתקדמים בתחום הלימוד שלהם ולצבור ניסיון מעשי רב במחקר ובהוראה. בדרך כלל, מרצים באקדמיה הם בעלי תואר שלישי שיש ברשותם רקע עשיר בהוראה ופרסומים בכתבי עת מובילים של מאמרים פרי עטם.

פן נוסף שחיוני לתנאי קבלה של מרצים הוא ההמלצות שאותן מקבלים מגורמים אקדמיים כגון מרצים וחוקרים שליוו את תהליך המחקר לדוקטורט ולתזה. ישנם משתנים נוספים כמו תקנים פנויים בתחום המבוקש.

באקדמיה הישראלית קיימת תחרות קשה על משרות המרצים וכך גם מי שעומדים בכל הדרישות הללו לא תמיד מצליחים להשתלב. תהליך הקבלה למשרות בכירות למרצים לוקח מספר רב של שנים ודורש השקעה רבה מצד החוקרים. גם לאחר השתלבות בסגל הבכיר, המרצים צריכים להגיע בתוך פרק זמן של חמש עד שבע שנים לדרגת מרצה בכיר, עמדה שגם מזכה בקביעות ולא – יפוטרו. לאחר כעשר שנות מחקר נוספות, נפתחת האפשרות להגיע לדרגת פרופסור חבר. השקעה מרובת שנים נוספת (בין חמש לשבע שנים) נדרשת כדי להגיע לדרגת פרופסור מן המניין. בכל הזמן הזה מחויבים החוקרים להמלצות ולהצטיינות במחקר ובפרסום מאמרים.

בדומה למקומות אחרים, התנאים להם מחויבים החוקרים המעוניינים להשתלב במשרה עם תקן, קשים אף יותר לנשים, שקידומן והתפתחות הקריירה שלהן לעיתים מתארכת בעקבות גידול ילדים ושכר נמוך יותר. דרישות הפרסום מגבילות נשים, בפרט נשים מרקע סוציואקונומי נמוך יותר, ביכולתן להתפרנס, להחזיק במשרה נוספת או להקדיש זמן לכל מה שאינו קשור לתחום המחקר שלהן. הדרישה לפרסומים רבים ומגוונת טומנת בחובה גם הוצאה כספית לא קטנה הכוללת צרכי מחקר שונים, הוצאות תרגום, עריכה וכו'.

הסגל האקדמי נחלק לשני מרכיבים: סגל אקדמי בכיר הכולל חברים קבועים בדרגות מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור מן המניין. סגל אקדמי זוטר לעומת זאת, כולל עוזרי הוראה (בדרך כלל סטודנטים לתואר שני או שלישי), עמיתי הוראה ושאר מורים מן החוץ.

ס', גורם בכיר באחת התכניות באוניברסיטת תל אביב, מסביר איך עובד הליך המיון עצמו בתוך החוגים: "יש ועדת חיפוש שמורכבת מחברי החוג שיש להם קביעות, מנציג אחד מחוץ לחוג ומהדיקאן של הפקולטה שמגיע לדיון האחרון. הוא לא ממש עוסק בבחירה אבל יכול לשאול שאלות בדיון האחרון. ועדת החיפוש מזמינה אנשים לג'וב טוק, זו סוג של הרצאה, שבעקבותיה עושים ראיון ואז מחליטים את מי לבחור. הבחירה נעשית בכל מיני צורות. ההחלטה לגבי מי מזמינים היא של ועדת החיפוש".

הסדר הזה, לדברי ס', לא קבוע. אחרי הבחירה של המועמד, התיק מועבר לוועדת המינויים היחידתית שמורכבת מדיקאן ופרופסורים מן המניין בתחומים קשורים. הנ"ל צריכים לאשר את המינוי פה אחד. אחרי ועדת המינויים הרקטור הוא זה שנותן את האישור הסופי. אם ועדת המינויים העלתה הסתייגויות כלשהן ולא אישרה את המינוי פה אחד, הרקטור יבחן הסתייגויות אלה היטב, בפרט, אם מדובר במועמד.ת שלא עומד.ת בתנאים שהאוניברסיטה מכתיבה, כמות הפרסומים, ההמלצות וכו'.

"יש מקרים בהם הרקטור מבטל את המינוי", מדגיש ס'. "לכן מאוד חשוב שוועדת המינויים תאשר פה אחד. אם המינוי לא יתקבל זה עלול להביא למצב של דחיית התקן, מה שיכול לפגוע במוניטין של החוג ובמי שעומד בראשו. מספר התקנים כבר קשור בפקולטה וברקטור ובכל מיני סוגיות היסטוריות. זה מאוד פוליטי".

"להביא מינוי שיעבור זה חלק ממה שיסתכלו עליו אם התכנית מעוניינת בעוד תקנים בעתיד. הכל נבחן בזכוכית מגדלת. מצד אחד, האוניברסיטה לוחצת על חוגים להביא עוד נשים. מצד שני, הן צריכות לעמוד בקריטריונים שהעולם והחברה בישראל, כפי שהם מתנהלים היום, לא בהכרח מאפשרים להן". מוסיף ס'.

"לכן אולי יש מקום שהרקטור יתערב, שוועדת המינויים תתערב, להסתכל מעבר לקריטריונים הבסיסיים ולהגיד, למשל: אנחנו צריכות מישהי שיכולה להנחות בנושא פמיניזם מזרחי, אולי זה מצדיק פחות פרסומים, לדעתי זה משהו שיכול להיכתב בתנאי המכרז".

ד"ר הילה דיין, מרצה ב"יוניברסיטי קולג׳ אמסטרדם" וממקימות "אקדמיה לשוויון" מציינת שאחד מנושאי הדגל של הארגון, שהוקם

 בשנת 2015 ובו חברים כ500 מאקדמאים מהארץ ומהעולם, מכל שדרת המעמדות באקדמיה, הוא קידום אוכלוסיית דור ראשון (אוכלוסיות שלהורים בהן השכלה אקדמאית מצומצמת או לא קיימת) ואחד מעקרונותיו הוא גיוון באקדמיה.

"אנחנו מעורבים בסדנא לקידום דור ראשון באקדמיה בתל אביב, אנחנו מעורבים כמרצות וחונכות ואנחנו מנסים להביא את הבשורה של הביקורת הגלובלית על מנגנוני ההדרה באקדמיה ניאוליברלית. העבודה שלנו היא לעורר מודעות לייצוג המאוד עלוב של אוכלוסיות שנעדרות מהסגל הקבוע ולשאול שאלות לגבי טיבה של המציאות הזו".

דיין מדגישה שהאקדמיה לשוויון, ארגון בו חברה גם ד"ר השש ומרצות נוספות למגדר, נמנעה מלהתערב באופן ציבורי בנושא, בגלל הרגישות סביב מעמד התכנית למגדר וחילוקי דעות בארגון בנוגע למידע שדלף והתנגדות להתערבות בשיקולי ועדת המינויים.

בכל זאת, החשיפה של ד״ר השש יצרה הזדמנות פוליטית נדירה להעלאת המודעות ולקריאה לבחינת המנגנונים הכביכול אובייקטיבים: "יש איתם המון בעיות", ד"ר דיין מציינת. "אנחנו מנסים לקדם ידע ביקורתי, איך האינדקסים האלה בכלל משוקללים, מי המציא אותם? מי מרוויח מהם? במובן הזה  אנחנו מערערים על הנחת היסוד לפיה מדובר במדד אובייקטיבי ללא שום אינטרסים זרים. זה פשוט לא נכון ויש מספר אוניברסיטאות מצוינות בעולם שהפסיקו להתחשב בהם".

"אפילו המושג שאנחנו מקדמות, "דור ראשון", הוא מושג מדיר, כי אנשים עם מוגבלויות לא נכנסים תחת הכותרת הזו. כל המערכת הזו היא מערכת שהתנאים בה מלכתחילה קשים לכולם ועל אחת כמה וכמה לאוכלוסיות של מיעוטים ודור ראשון. ההשתעבדות לכימות ולתעשיית הפרסומים באנגלית, למשל, היא מנגנון שמייצר פיחות בערך של הידע שמיוצר בשפת המקום ושרלוונטי בעיקר בהקשר המקומי, כמו מחקרים על מזרחים ובאופן כללי פרסומים בעברית ובערבית". מוסיפה דיין.

"ישראל היא חברה הטרוגנית מאד אבל לצערנו בשדות מסוימים, בין השאר באקדמיה, לא רק שלא רואים את הגיוון הזה, אלא שיש עיוורון לערך של ההטרוגניות בתהליכי ייצור הידע. אין הכרה בערך הדמוקרטי של מאבק באפליה מובנית. להיפך, האפליה כל הזמן מוכחשת. צריך להבין שככל שמביאים יותר חוקרים ממיקומים חברתיים שונים מייצרים ידע חדש. האקדמיה צריכה לתפקד כמקום מגוון לא כדי לעשות טובה לאנשים, אלא כי זה העתיד שלה והנפש שלה".

בדיקת סגל החוגים השונים

בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב יש תקן וחצי של סגל בכיר ועוד תקן שהובטח וטרם אויש. חצי תקן מאויש על ידי פרופ' דפנה הקר, שמוצאה חצי מזרחי. תקן נוסף מאויש על ידי ד"ר כנרת להד.

"יש לנו השנה, לראשונה, פוסט-דוק (בשיתוף הפקולטה למשפטים) והיא פלסטינית בדואית", מציינת ראש התכנית, פרופ' הקר. "יש לנו גם מרצות מן החוץ שמייצגות גיוון. באתר שלנו אפשר לראות גם מנהלות תכנית לשעבר כמו פרופ' חנה נוה וד"ר סמדר שיפמן – שתיהן עם תקן בחוג אחר והושאלו לתכנית כדי לנהל אותה". לדברי פרופ' הקר, צריכה לצאת קריאה לתת יותר תקנים לתחום החשוב הזה של לימודי מגדר.

"הבחינה של הייצוגים צריכה להיות בכל מוסדות ההשכלה הגבוהה ובכל התחומים. למרבה הצער, אפילו בנושאי נשים, ועוד לפני הצטלבויות נוספות, אין הצלחה רבה וגם אחרי כעשור של מודעות, גיוסי הסגל הבכיר עומדים על כ-30% בלבד", מסכמת הקר.

ד"ר דיין טוענת שהסגל האקדמי הוא לא ״בורג במערכת״ אלא המערכת עצמה. "מה שמגדיר את המערכת ואת החוקים שלה זה הסגל הבכיר ולמי אם לא להם יש את הכח לשנות מבפנים. כל מי שמבינה שיש בעיה עם אוניברסיטה שבה 90% מהסגל הקבוע הוא מהקבוצה ההגמונית בחברה היא בת ברית שלנו״, מסבירה דיין.

"בארה"ב למשל, להבדיל מישראל, הנתונים מרתקים. באף מדינה לא הושקעו משאבים בלימודי נשים כמו בארה״ב. אנחנו מדברים לא רק על השקעה ממשלתית אדירה בהשכלה הגבוהה, אלא בנוסף לזה על 36 מיליון דולר של קרנות מחקר פרטיות כמו קרן פורד שהשקיעו בתחום משנות ה-70 ועל 540 חוגים למגדר, לעומת 44 חוגים למגדר בקנדה, ו-35 באנגליה, למשל. אלה הרבה מאוד ג'ובים שמיסדו את הפמיניזם באקדמיה וגם שם המאבק נמשך ל״דקולוניזציה״ של הסגל והידע. המאבק מתרחש על רקע זה שכבר עשרות שנים יש מודעות למושג דור ראשון ויש מודעות לחשיבות הגיוון ויש העדפה מתקנת, מה שאין בישראל. במיוחד לא למזרחים, שזו קטגוריה מוכחשת – גם בלמ״ס וגם באקדמיה".

"זה לא רק עניין של ייצוג", אומרת ל', שהשנה מסיימת תואר שני בתכנית בתל אביב. "אין מישהי בתקן שיכולה להנחות אותי, בטח לא באותה דיסציפלינה אלא רק בכל הקשור מסביב. כל תהליך העבודה והמחקר נפגע מכך, מי שלימדה נושאים כאלה הייתה מרצה מן החוץ, זה כאילו החומר שהן מלמדות הוא בדיוק על עצמן ועל התהליך שהן עוברות כשהן רוצות להתקדם".

בסגל הבכיר בתכנית בבר אילן ישנן שלוש נשים ממוצא מזרחי או חצי מזרחיות. עוד מרצה בסגל הנלווה ומרצה פלסטינית, גם היא בסגל הנלווה.

פרופ' רבקה תובל-משיח, העומדת בראש התכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, מדגישה את דלות התכניות למגדר ואת התקנים המצומצמים בהם: "אם מתעניינות בשכיחות נשים מזרחיות או פלסטיניות אז למה לשאול דווקא במגדר? למה לא לברר בכל המחלקות באוניברסיטה? אם עוסקות בשאלת הייצוג, השאלה הזו צריכה להתברר בכל המחלקות, ולאו דווקא במחלקות למגדר שהן הקטנות והעניות ביותר בכל האוניברסיטאות, ולהן תקנים בודדים".

ד"ר שרה כהן שבוט, מנהלת התכנית ללימודי מגדר ונשים באוני' חיפה, מציינת כי לתכנית הצעירה יחסית, בת שש השנים בלבד, יש רק תקן אחד.

"התכנית שלנו מתאפיינת בעיקר במגוון בנוגע לסטודנטיות שלה ולסגל שלה. לומדות אצלנו רוב של נשים מבוגרות, הבאות אלינו לא ישר אחרי התואר הראשון, אלא שלמדו מזמן ואחרי שנים של עבודה מחוץ לאקדמיה, הן באות ללמוד תואר שני. כשליש עד מחצית מהסטודנטיות שלנו הן ערביות נוצריות וערביות מוסלמיות. כל זה הופך את התכנית לעשירה מאוד מבחינת גיוון הזהויות שמרכיב אותה.

התקן היחיד הקיים הוא שלי: אני עליתי לארץ ממקסיקו בשנות ה-90 ואני יהודייה ממוצא חלבי-סורי, דור ראשון לאקדמאים. המרצה התקנית השנייה, שהתקן שלה כאמור לא במגדר, היא ד"ר שרון הלוי. שרון נולדה בהודו והגיעה ארצה עם הוריה כשהייתה ילדה. אף אחת מאיתנו לא עוסקת בפמיניזם מזרחי אך בין עמיתות ההוראה שלנו נמצאות מרצות וחוקרות מעולות העוסקות במיעוטים ובנשים ערביות, כגון ד"ר רות פרסר שחוקרת בין השאר נושאים קווירים וד"ר שרון מפציר שעוסקת בנשים בעולם הערבי בדגש על מצרים".

עוד מספרת ד"ר כהן-שבוט כי בימים אלו מנסות חברות הסגל לקבל עוד תקן לתכנית. "היעדר הכח שממילא יש לנו כתכנית עם תקן אחד מאוד מקשה על הניסיון הזה", היא מוסיפה. "עם זאת, אני ממשיכה לעמול בשביל שזה יקרה בתקווה שנצליח להגדיל את הסגל שלנו עבור הסטודנטיות שבוחרות להגיע אלינו".

פרופ' משה סלוחובסקי ראש מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית וראש המכון להיסטוריה מציין כי אין בתכנית שום חברת סגל במינוי קבוע. "אין לי מושג מה השייכות האתנית של המורות שלי", אומר סלוחובסקי. על פי אתר מכון לייפר, חברת הסגל ומרצה בתכנית, ד"ר הדס כהן, מתמחה בתיאוריה פמיניסטית ובזהויות מגדריות ואתניות במזרח התיכון ובחברה הישראלית, הן בישראל והן בגולה.

"התלמידות אמורות לבחור יועצות לתזה ולא ידוע לי על שום מקרה שבו לא נמצאה מנחה", מדגיש פרופ' סלוחובסקי. "יש אצלנו סטודנטיות ערביות שכמובן גם הן מוצאות מנחות שהן בעצמן ערביות. אני מכיר עבודות מחקר שנעשו אצלנו על ערבים במזרח ירושלים, ערביות במזרח ירושלים, אלימות במשפחה במזרח ירושלים, סוציאליזציה של נערים במזרח ירושלים, הומואים דתיים, לסביות יהודיות, הומואים בדימונה, הורות הומואית של בחורים ממשפחות מסורתיות בפריפריה, והמון עבודות על נשים דתיות ונושאים של אלימות ופמיניזם. לכל הנושאים היו מדריכות, בדרך כלל מבית הספר לעבודה סוציאלית, קרימינולוגיה, משפטים, מורות ומורים שעובדים איתנו".

על פי ד"ר עמליה זיו, העומדת בראש התכנית ללימודי מגדר של אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, אין אף מחלקה או חוג ללימודי מגדר בארץ.

"בכל האוניברסיטאות מדובר בתכניות, שזו מסגרת הרבה יותר מצומצמת ולא לגמרי אוטונומית". לדברי ד"ר זיו, לתכנית בראשותה יש 2.5 תקנים.

"חברות הסגל בתקן הן ד"ר שרי אהרוני, ד"ר קתרין רוטנברג ואני. התחום המרכזי שלי הוא לימודים קוויריים. שרי אהרוני מגדירה את עצמה כפמיניסטית מזרחית, אם כי זה לא תחום מחקר מרכזי אצלה. חשוב לציין שהתכנית הוקמה על ידי הנרייט דהאן-כלב שהיא מאמהות הפמיניזם המזרחי בארץ, והייתה ראש התוכנית הראשונה. למרות שדהאן-כלב כבר בגמלאות היא ממשיכה להנחות תלמידות מחקר. בנוסף, ד”ר מנאר חסן, מהבולטות שבחוקרות הפלסטיניות בארץ, הייתה עד לאחרונה חלק מהסגל התקני שלנו".

ד"ר זיו מאמינה כי כי כל דיון בסוגיות של מגוון צריך לקחת בחשבון את התנאים שבהם התכניות למגדר מתפקדות, בדומה לטענתה של פרופ' הקר מאוניברסיטת תל אביב.

"אפשר לומר שהתכניות ללימודי מגדר הן עצמן מגזר מוחלש בתוך האוניברסיטה", מסכמת זיו, "קשה לדרוש מהן להיות אואזיס של מגוון, כשהן נדרשות לתפקד במסגרת ההיגיון הניאו-ליברלי שמשתלט יותר ויותר על האוניברסיטה, ותחת שיח של "מצוינות" מכתיב סטנדרטים כמותיים למדידה של חברי.ות סגל. הפתרון חייב להיות מדיניות אוניברסיטאית של העדפה מתקנת – אי אפשר לצפות מתכניות המגדר לתקן בכוחות עצמן את ההטיות המושרשות של האקדמיה ישראלית, כשהן עצמן שחקן כל כך שולי וחסר כוח".

מתי נראה את תום עידן השושלות?

לפני שנה, במושב הפתיחה של הכנס הארצי של התכניות למגדר שהתארח באוניברסיטת בן גוריון, ד"ר עמליה זיו ביקשה לשאול איזו צורה לובש המיסוד של תחום המגדר באקדמיה.

"התכניות הללו הן מעוטות משאבים באופן קיצוני, ומצופות לתפקד ולקיים תכניות לימודים עם מספר זעום של סגל מן המניין ותוך הסתמכות נרחבת על הוראה ״מן החוץ״, צורת העסקה נצלנית ופוגענית, שבשום אופן לא עולה בקנה אחד עם השאיפה של התכניות הללו להוות מרחב פמיניסטי (…) במסגרתן מותר אמנם לשאול שאלות על מבני הכוח המגדריים בחברה, אבל מיעוט המשאבים המובנה דואג להנכיח באמצעות התנאים החומריים את העובדה שזה לא באמת תחום מחקר לגיטימי ובעל ערך (…) אנחנו אמורות להיות אסירות תודה על עצם קיומה של המסגרת הזו, ולא להתלונן".

במאמר שכתבה ד"ר הילה דיין לאתר "העוקץ", היא מציינת: "זכור לי פוסט קורע מצחוק מהתקופה האחרונה של אקדמאי אשכנזי שהתרברב שקל לו לפרסם מאמרים ושהוא לא מבין מה הבעיה, ולראיה, מאמרים חדשים של אביו המנוח, הפרופסור בעל המוניטין, ממשיכים להתפרסם גם לאחר מותו, מהקבר מה שנקרא".

הפער בלתי נסבל. "יש וצריכה להיות אוניברסיטה אחרת" מסכמת ד"ר דיין.

אם כללי המשחק ברורים לכל אנשי הסגל הבכיר, הדיקנים, הרקטורים ושאר המושכים בחוטים, והחסמים כלפי אוכלוסיות מודרות ידועים לכל, האם, במטרה לפצות, להקנות ידע מגוון ולהכיל תרבויות שבמשך שנים נעדרו מהשיח, לא הגיע הזמן לערבב מחדש את הקלפים בדמותם של פקטורים, או תנאים שיתאימו לצרכיהן המתפתחים של הסטודנטיות?

התכניות החשובות ואף המהפכניות למגדר ברחבי האוניברסיטאות בארץ הן מהעניות והמצומצמות ביותר. אין ספק שרוח גבית ותקציבית תסייע להנכיח את הבשורה שהן נושאות עבור חלקים נרחבים יותר בחברה.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

3 תגובות

  1. נמאס מ"אכלו לי, שתו לי". אולי את פשוט לא ראויה?
    אני מלוד ובהחלט איני "מוחלשת" או "מקופחת" מתוך החלטה ואפילו להיפך, אנחנו חיות בתקופה כל אלה שממוצא אשכנזי מרגישות מקופחות ובצדק 🙂

  2. עלי לחשוב עוד, אבל "מרצה חומה" ו"מוצאה חצי מזרחי" נשמע מאוד… בסגנון תורות מאירופה הישנה…..