יוצרות אבהות – ראיון עם שלוש יוצרות הסדרה "להיות אבא"

צילום: אייל בן משה

לכבוד סיום העונה של "להיות אבא" (ערוץ 10), נפגשתי עם יסמין קיני (במאית), אסנת טרבלסי (מפיקה) ובשמת זיידנבנד (עורכת תוכן), לראיון על הסדרה, ועליהן.

לפני שנתחיל, ספרו לי קצת במילים שלכן על הסדרה, למי שאולי לא ראתה.

יסמין קיני: "להיות אבא" זאת סדרה על אבהות בישראל 2017. כל פרק עוסק באספקט אחר של האבהות. למשל, יש פרק בשם "מי הבוס", על השינוי המהותי שעבר מוסד האבהות בכל אספקט הסמכות שלו. יש פרק שנקרא "אהבה של אבא", והוא עוסק בשאלה האם האהבה של אבא שונה באופן מהותי מאהבה של אמא, מה מייחד אהבה של אבא. יש פרק שעוסק ביחסים של אבות ובנים, יש פרק שעוסק ביחסים של אבות ובנות, והפרק שפתח את הסדרה מתעסק באבהות לילדים עם צרכים מיוחדים. בגלל שלמי שמוביל את הסדרה, טל פרידמן, יש  ילדה עם פיגור ואוטיזם, ולמרות שבהתחלה הוא לא רצה לחשוף אותה, תוך כדי התהליך הוא הרגיש מספיק נוח לדבר על זה. בגלל שהוא פגש אבות אחרים, זה העלה אצלו דברים מהאבהות שלו.

אסנת טרבלסי: אני אוסיף שהעניין הזה של אהבה של אבא או סמכות, היה לקחת סטריאוטיפים, כי אהבה של אמא זה כאילו מובן מאליו, אבל אף אחד לא מדבר על אהבה של אבא. מה, אבא לא אוהב את הילדים שלו?! כי אני חושבת שזה הבסיס של כל הדבר הזה, לדבר על מה שלא דיברו עליו, וכמה זה מדהים בעצם שלא דיברו עליו, כי גברים הם ההגמוניה. נקודת המבט של הגבר הרי היא מובן מאליו, כל הזמן קיימת, אבל דווקא בנושא הזה – לא. וזו כמובן תולדה של הפטריארכיה, והאמהות קיבלו את הטריטוריה הזו, בעצם. גם עניין הסמכות בעצם קיבע את האבות במקום מאד מסוים. מי לא מכירה את הביטוי הזה, "חכי חכי שאבא יבוא". האבא הוא דמות מאיימת, והסדרה דווקא לוקחת את המקום הזה ומפרקת אותו.

אז איך הכל התחיל?

אסנת: הרעיון לעשות סדרה על אבהות עלה לי לפני עשר שנים. דווקא מהמקום שאני ידעתי שאני הולכת להורות בלי אבא. וגם מהמקום של הרבה חברות שלי, ראיתי הרבה דברים שנראו לי מוזרים ביחסים האלה בין אבא לאמא, בקטע של ההורות. האמהות עושות, והגבר מה? הוא כן עושה, הוא לא עושה? איך הוא עושה? כל השיתוף במקום הזה היה נראה לי בעייתי. הדוגמא הכי בולטת שאני זוכרת אותה היא אמא נוסעת לחו"ל, מכינה קופסאות לפי הימים עם הוראות מדויקות מה כל ילד  אוכל והכל. ואז את שואלת, למה אתן מכינות? כי אחרת הילד לא יאכל. ומה זאת אומרת? מה, אבא שלו לא יאכיל אותו, הוא ירעיב אותו? זה נראה לי מאד מוזר הדבר הזה, שאת לא סומכת על האבא. את עושה איתו ילד, ואת לא סומכת ולהם ברוב הזמן זה די נח. ומפה זה התחיל. ואז לא הצלחנו להרים את זה, כי אבות לא רצו לדבר. זאת היתה אחת הסיבות. היום אני מבינה שבאיך שיסמין פיצחה את זה, היה משהו שעזר לאבות להיפתח ולדבר. ואז כאמור לא הצלחנו להרים את זה, אבל הרעיון נשאר. ויום אחד, אני עומדת ביהודה הלוי, ויסמין עוברת עם אופניים, ורק היכרתי אותה כי היא רק נכנסה להנהלת פורום היוצרים הדוקומנטריים, ואני יו"ר הפורום, וידעתי שהיא עושה טלוויזיה וסרטים, ובאינטואיציה, לא יודעת, התחלנו לדבר ואמרתי לה, את יודעת, יש לי כבר מלא שנים רעיון לעשות סדרה על אבהות, כי אני חושבת שלא מדברים מספיק על אבות. והיא אמרה, יאללה, זה רעיון מצוין. ועם בשמת זיידנבנד עבדתי על משהו אחר, על הסרט על האימוץ ("מרוסיה באהבה"), וידעתי שיש לה יכולת תוכן מדהימות. ואז היתה לנו פגישה אחת, ויסמין הביאה את הרעיון שצריך להיות מנחה, שהוא אבא ועם הומור, והיא הביאה את הרעיון של טל פרידמן, ונפגשנו איתו.

בשמת זיידנבנד: זה התחיל כשישבנו בערוץ 10 והיה דיון גדול על האם יש דבר כזה, אינסטינקט אבהי. באופן אוטומטי אומרים שלא. כי זאת שאלה, חוקרים את זה גם אקדמית. וזאת שאלה נורא חשובה כי זה פועל גם על האמהות. כי אני חושבת שחלק מהעניין שאמהות לוקחות על עצמן את המשימה הזו של הקופסאות למשל, זה כי הן יודעות שהן צריכות להיות מושלמות, אין לגיטימציה להיות לא מושלמת, וזה חלק מתולדה של הרבה מאד דברים.

יסמין: אני חושבת שאחד הדברים שהם יוצאי דופן בסדרה הזאת, זה שהיא עשויה מאד מהבפנים החוצה. זאת אומרת שבשמת היא בנאדם מאד יסודי, היא הלכה ומצאה את המחקרים הכי עדכניים על אבהות, את הבלוגים הכי מעניינים, את הפסיכולוגים שעוסקים בזה. נכתב רק ספר אחד בפסיכולוגיה פופולרית על אבהות, רק אחד. זה מטורף. אז היא מצאה אותו וכולנו קראנו, כולל טל. ובעצם את הנושאים החשובים, מהן השאלות המהותיות שצריך לשאול על אבהות, שאבנו מתוך הספרות המקצועית. ולא סתם המצאנו את זה מתוך ההתבוננות שלנו. ואני חושבת שזאת אחת הסיבות שהפרקים עובדים כל כך טוב, כי הם סביב שאלה מהותית אחת.

בשמת: מה שהיה מדהים בתהליך הזה, זה לראות את המציאות מול המחקר, שאנשים עונים על מה שבעצם כותבים עליהם.

אסנת: בעיניי זה נורא מצא חן שרק נשים עשו את הסדרה הזו.

יסמין: אני הכי אוהבת לעבוד עם נשים, זה הכי כיף.

אסנת: הרבה גברים מרשים לעצמם לעשות סרטים על נושאים מאד אישיים נשיים, וכמה הם באמת יכולים להבין את העולמות של הנשים? אני חושבת שאנחנו מאד כיבדנו את הגברים, לעומתם. אין תחושה, אני חושבת, בשום רגע בסדרה, של "אני יודעת יותר טוב ממך מי אתה".

בשמת: אני עברתי תהליך די מרשים מהבחינה הזו, כי כל אחת באה עם האבא והדברים שליוו אותה עד עצם היום הזה, וכשהתחלנו לחשוב הרגשתי שאני שיפוטית. עוד בשלב התחקיר. ואז הלכתי וקראתי משהו, כי זה עוזר לי לפתוח את הראש, ואז אמרתי לעצמי, חמלה מותק, חמלה. הם קורבנות בדיוק כמוך. הם גם מובנים למשהו מסוים. ובמהלך התחקיר והעבודה פיתחתי את היכולת להביט ברוך. בלי שיפוט.

אסנת: אני זוכרת כמה היית בקריזה עליהם.

בשמת: כן, וזה היה המקום שלי. ששנים עיבדתי אותו, אבל פה הצלחתי יותר.

ובאמת, איפה המקום שלכן, איפה האבות שלכן בסדרה הזאת?

יסמין: האמת שאני סיפור די מורכב כי יש לי שני אבות. יש לי ארבעה הורים. יש לי אבא ואבא חורג, שדווקא על האבא החורג שלי עשיתי סרט, כי גדלתי איתו מגיל שש והוא מאד השפיע על החיים שלי, כמו גם אבי מולידי שגם הוא השפיע. אבל בראיה שלי, בתחושה שלי, החלק של שניהם, המעורבות הרגשית שלהם בגידול שלי היתה פחותה באופן משמעותי. אני חושבת שמה שיותר השפיע עליי ברצון ובסקרנות שלי לחקור את הסדרה הזאת היה דווקא התהליך שראיתי את האבא של הבת שלי עובר. נפרדנו כשהיא היתה בת שלוש, והוא היה אבא קלאסי של לפני חצי דור, זאת אומרת ש"סידור העבודה" של הילדה זה אחריות שלי. ומשהו בגירושים שינה לו את הדיסקט, הוא פתאום התנהל באופן שונה, וחיפשתי להבין את זה. וגם עשיתי בתוך זה שיחות רקע עם אנשים שבכלל לא נכנסו, כדי להבין את השפה, את נקודת המבט. ומראש כשנכנסתי היה לי ברור שהאבות כלואים בתוך המבנים הברורים שלהם בדיוק כמו שהנשים, האמהות, כלואות בתוך התפקידים הברורים שלהן. וכמו שקבוצת מיעוט לא יכולה להשתחרר מהדיכוי שלה בלי הרוב, ככה אני מרגישה שהאבות לא יכולים להשתחרר בלי הנשים, וככה הרגשתי חופש מוחלט לבוא ולשאול אותם שאלות. ובגלל זה גם היה לי ברור שאני חייבת סוכן, מישהו אחר שידבר איתם.

למה זה היה ברור?

יסמין: כי היה לי ברור שאני לא יודעת דברים.

אסנת: היו קטעים בימי צילום שיסמין אמרה, אני חייבת שזה יהיה טל שמדבר איתם, הם מדברים איתו אחרת.

יסמין: הם מדברים איתו אחרת. למשל, יש את דודו גולן, אלמן ואבא לארבעה, שבפרק איתו טל והוא עושים קניות בסופר, ודודו אומר לטל, התחלתי להרגיש מה זה אומר, מה הילד שלי יאכל היום. וטל אומר לו, לא, בשביל זה יש אמא. עכשיו, ברור לך שאם אני היתי עומדת שם איתו, עם כל הניסיון שלי בלראיין אנשים, הוא בחיים לא היה אומר לי דבר כזה.

אסנת: אני כמעט ולא הייתי איתן בצילומים, הייתי רואה בחדר עריכה, ויש שם דברים שהייתי אומרת

לעצמי, אלו בדיוק השאלות שאת לא חושבת עליהם כאישה, איך גבר חושב, איך גבר רואה את הדברים. דודו למשל אומר, יש לנו פריווילגיות, זאת בחירה. או למשל, ברוך, הגבר המכה שהשתקם, צריך להבין את התודעה שלו. אני גם מאד אוהבת שכל דמות כמעט, היא דמות שדנו בה, והבחירות הן מושכלות. למשל, אחד הדברים שדיברנו עליהם, זה לא ללכת לאבות ערבים. כי זה עולם שלם שאנחנו לא מכירות, לא רק שאנחנו לא מכירות אבות, אנחנו לא מכירות ערבים (את התרבות המשפחתית). ואז דווקא העובד הסוציאלי, הוא גבר ערבי. ואז הוא אומר שם משפט יפה, "איך אתה מפעיל סמכות, בלי להפעיל כוח".

יסמין: בעיניי הוא שואל שם את השאלה האולטימטיבית. גבר שלא יכול להפעיל אלימות בשום צורה, לא בקול ולא בהרמת יד, מה נשאר לו? ואישה לא יכולה לנסח את זה, כי אנחנו לא יכולות להבין את זה. ואנחנו רצינו להבין את זה מהמקום שלהם, וזה לדעתי הערך של הסדרה.

יש היום הרבה מאד מחקרים על גברויות, ויש הרבה תאורטיקנים גברים שאומרים שהגברים הם קורבן והם בעצם מאשימים את הנשים. מה שאני אוהבת בסדרה, זה שהיא מפרקת נושאים של גברויות, שהגברים עצמם מפרקים, אבל בלי ההאשמה של הצד השני. אין האשמה של נשים, אין האשמה של אמהות, יש כן האשמה של החברה – מה החברה עושה לי. אני חושבת שזה אחד הדברים היפים שקורים כשאתן מביאות את הקולות שלהם.

אסנת: גם הגברים נורא הודו להן! עד היום הם מודים. זה היה כמו וידאותרפיה. גם ליסמין באמת יש יכולת לפתוח אנשים, לגרום להם לדבר ולתת בה אמון. .

יסמין: לכל פרק היו כמה ימי צילום, וחצי מהם טל היה, וחלק לא. בד"כ הימים הראשונים היו בלי טל. אנחנו גם צריכות לזכור שזאת פעם ראשונה שטל עושה דוקו, הוא היה צריך להבין את זה. וטל יודע לקרוא אנשים בצורה מדהימה, הוא פשוט מיד קולט מי יושב מולו. הוא מבין את המהות של הבנאדם שמולו. הוא למד מאד מהר את התהליך, ובעיקר הייתי צריכה ללמד אותו לסתום את הפה לפעמים. לא הייתי צריכה ללמד אותו מה לשאול, הוא סקרן מטבעו, והוא גם נורא מחובר לנושא. אבל הוא לא תמיד היה. למשל בארוחת ערב שהבן אומר לאבא, תגיד לי שאתה אוהב אותי, זה כמובן בלי טל. אנחנו השתדלנו לא להיות שם.

איך אנשים באמת הרגישו כל כך בנוח?

אסנת: עכשיו, אחרי שהשתתפתי בסרט תעודי, אני יכולה להגיד לך שזה תהליך, שאת מבינה בתור המצולמת שזה גם חשוב לך. כי את לא הולכת בחיים ומתעדת, ומנתחת כל רגע אני קצת כן, אבל בעיקרון את לא מנתחת כל היום את מה שקורה, את פועלת, את חיה. ואז תוך כדי ריאיון משהו נפתח, ואת לא תעצרי אותו, כי את גם מבינה שזה חשוב לך.

יסמין: כשפגשנו אותם היה ברור ששניהם רוצים חיבור, ובניגוד למה שנדמה לאנשים שהמצלמות גורמות למרחק בין אנשים, אז בסיטואציות שלאנשים קשה לדבר, המצלמה היא כמו מין גב. אם מפחדים לפתוח נושא מסוים עם מישהו כי אתה חושש מהתגובה שלו – ואני בכוונה מדברת בלשון זכר – אתה לא יודע איך אבא יגיב למה שתגיד לו, אתה יודע שאם תהיה מצלמה, התגובה תהיה מתונה. ויש עדים למצב. ואז, גם האבא מהצד שלו, שמחפש את הקשר ורוצה אותו, מוכן לעשות את זה עבור הילד שלו.

אסנת: הם מבינים שזה עוזר להם להגיע למקומות. למשל אחת הבנות מהפרק "ילדה של אבא" כתבה לנו שזה עזר לה ועדיין עוזר לה ביחסיה עם אביה. היו גם נושאים מאד נפיצים, נגיד, האם נדבר על גילוי עריות או לא? אז החלטנו לא. כי זה נושא גדול מדי להתמודד בפורמט הזה. מצד שני, כן נגענו בנושא המשמורת, שגם הוא נפיץ, כי יש מלחמת עולם והיא בדיוק התרחשה כשהיינו בצילומים, כל חוק חזקת הגיל הרך. אז למשל, היה ברור שהסיפור של ג'ן פריימן, מבחינות רבות, הוא לא סיפור שגרתי. היתה מודעות ואחריות מצידנו, למה שאנחנו עושות.

יסמין: במקרה של ג'ן פריימן, האבא שנאבק על המשמורת על הבת שלו, פגשנו הרבה מאד אבות שנאבקו על המשמורת של הילדים שלהם. ניבי אוזן, התחקירנית המרכזית שלנו, היתה מדהימה. ובשמת ואני נפגשנו עם כמה כאלה, ויכולתי לזהות את המקום שבו המאבק הגיע למקום של הכפשות, משהו מטונף שאת לא רוצה להיכנס לשם. ואחת הסיבות שבחרנו את ג'ן זה בכלל שהיתה לו את היכולת להפריד בין המאבק שלו עם האמא של הבת שלו, מאבק שהוא מאבק משפטי, לבין

האהבה שלו לילדה שלו, הוא פשוט הפריד ביניהם. הוא לא עירבב אותנו. בתור מי שעברה גירושין אני מבינה שזה יכול להדרדר למקומות האלה, זה לא חייב להיות ככה, ועובדה שהצלחנו לספר את סיפור המשמורת מזווית הראייה של האבא, בלי להגיד מילה – לטוב או לרע – על האמא. אני רציתי להבין מה מניע אותו, למה הוא רוצה שהילדה שלו תהיה בבית. עכשיו, כמובן שברגע שאת מכוונת אליו מצלמה, זה ברור לך. ברור שהוא אוהב אותה.

אסנת: יש פה איזה משהו שמגיע לפעמים למקומות קשים. אני גרתי מעל מרכז קשר וראיתי את זה. אני לא אוהבת הכללות, ואני לא אוהבת לחשוב שכל הגברים רעים וכל הנשים מלאכיות, ויש לנו אחריות כלפי שני הצדדים. וברור לי שמערכות יחסים מגיעות לקצה, וזה בסדר גמור שהחוק הולך לטובת האמא. אבל לא כל הזמן.

בשמת: כל קדושת האם צריכה להתפוגג. קדושה באופן כללי צריכה להתפוגג, גם קדושת האב. גם אני גדלתי עם אבא קדוש.

אסנת: דווקא אחד הדברים שהבנתי, בעקבות הסדרה, זה שאני גדלתי בבית עם אבא מאד פמיניסט. אבא שלי היה עושה הרבה דברים בבית , זה לא עוזר אפילו, היה שותף למטלות הבית-  מכין אוכל, מנקה, קניות. אבל גם ביחס שלו. אף פעם לא קיבלנו תחושה, אפילו לא לשנייה, שאנחנו יכולות פחות מהאחים שלנו.

בשמת: אצלנו זה היה דומה. הוא היה הולך לשוק, שוטף כלים, עושה על-האש, אבל בעיקר הוא איש של עבודה וכסף. והיו לו עוד חלקים… הרגשנו גב ממנו.

יסמין: הפרק על האבות והבנות היה, באופן פרדוקסלי, הפרק הכי קשה. כי כולנו היינו מעורבות בזה, וזה לא היה מספיק…

אסנת: יש גם משהו שהאבות היום מתמודדים עם דברים אחרים מהאבות שלנו.

יסמין: ועדיין לאבא שלי היה מה להגיד על הביקיני שלי.

בשמת: גם לשלי.

אסנת: הייתי הולכת בבית עם חולצת טריקו, בלי חזייה ובלי מכנסיים, לא היו רואים לי את התחתונים. אבל יום אחד אבא שלי אמר שלי אמר לי פשוט, תתלבשי.

יסמין: אז אני רוצה להגיד לך שההורים שלי היו היפים והסתובבו בעירום בבית, וככה גם אני, ולא הבנתי שיש משהו לא בסדר בזה.

בשמת: שם היתה האמירה שהצלם שלנו אמר, שאצלנו בבית כשיבוא גבר לבת שלי, אני יושב בבית עם רובה ומחכה. וזה גברים נאורים! יש רצון לשליטה על המיניות של הבת שלך. אני לא מדברת על חושפנות, על עצם המיניות.

אסנת: אני יכולה להגיד לך שאני אמא, חד הורית, לא רוצה רובה והכל, אבל זה כן מטריד אותי לגבי הבת שלי!

יסמין: אני חושבת שאפשר לעשות סדרה שלמה על אבות ובנות.

בשמת: אני יכולה לדבר כאישה מבוגרת, שהמיניות, לפחות אצל נשים, היא נושא מורכב. וגם אני כלפי עצמי, איך אני מביעה את המיניות שלי? ומה האחריות?  ולהורים מאד קשה. אין לי בת, אז אני לא יודעת, אבל יש לי בן, וצריך לשמור עליו שהוא יתייחס יפה לנשים, הרי. גם איך שמשדרים לבנים מה לעשות, גם זה מורכב מאד.

יסמין: השיחות האלו, הנושאים שהם כל כך רלוונטים לחיי היומיום שלנו, זה כל כך נדיר שאת עושה סדרה לטלוויזיה, תיעודית, ומאחוריה יש את העומק של השיחות האלה. זה בד"כ לא קיים. זה סדרה חמישית שלי. עשיתי שתי סדרות לערוץ 1, לערוץ 2, לערוץ הבידור, אף פעם לא היתה לי את ההזדמנות הזו לערב את המבט שלי, הפמיניסטי, היסמיני שלי, לעולם. החיבור של העומק של הנושאים, וטל פרידמן, כל זה גורם לזה להיות יוצא דופן.

איך מצאתן את האבות בכלל? איך הכל התחיל?

יסמין: עשינו תחקיר תאורטי, ואז יש שיחות עם ערוץ 10, שבהתחלה רצו שלושה פרקים, אחר כך ארבעה פרקים, והפרק החמישי היה תוך כדי העבודה. וזה מדהים מצד ערוץ 10. כי בד"כ זה שלושה פרקים – או עשרים. ברגע שחילקנו את הפרקים, חשבנו על הטיפוסים שאנחנו מחפשות. חיפשנו קונפליקטים, דמויות, ועבדנו עם התחקירניות הכי טובות שיש. חלק מהעבודה גם היה להבין שטל לא באמת יכול להיות לבד, ולספר את התובנות שלו למצלמה. היה צריך לפענח מי הבנאדם הנוסף שאיתו הוא יכול לדבר על מה שקורה, ולעכל את מה שהוא עובר. מתוך רצון ותפיסה שאנחנו מדברות בגובה העיניים לאבות ולאמהות שצופות בזה. כשעלה הרעיון להביא את יובל פרידמן, אח של טל, טל מאד התלהב אבל אמר שאין סיכוי שהוא יסכים, הוא תסריטאי ביישן. והתקשרתי אליו והוא הבטיח לבוא לפגישה אבל לא שום דבר מעבר לזה. אז עשיתי מה שאני עושה תמיד וזה לתת לאנשים להיות הם. והם ישבו ודיברו שניהם, והם היו מצחיקים כל כך, חמודים כל כך, ואמרתי – אני לא צריכה שום דבר מובנה. מה שאתם, זה זה. אני חושבת שהרבה פעמים בתיעודי, ה"ליהוק", יותר מהותי מכל דבר אחר. אם את בוחרת דמויות שבאמת יש להן משהו לפתור עם עצמן, אז זה יוצא לבד.

בשמת: אני רוצה להגיד משהו על הפרק על הסמכות. יש משהו בבחירה בסיפורים, שחוץ מבחירת הדמויות זה המקום שלנו לתת סוג של אמירה. יש כאן אבא שעשה תהליך של שינוי והבנה מה ההבדל בין סמכות לאלימות, למשל. ויש גם בישראל את הנושא של הצבא, שהוא מאד חזק בין אבות לבנים. אז בחרנו במיוחד אבא שהוא פוסט-טראומתי, שלא רוצה שהבן שלו יתגייס. אז זה עוד מקום לתת לגיטימציה, עוד מקום להכניס רגש ואנושיות. לפרק עוד מקום שהוא מהותי בישראל. זה דברים שהם אקוטיים, במובן של הבחירות. ואני ממש למדתי משהו מעניין מהבחינה הזו, כי המקום שלי כאמא, לדעת את המנעד הזה. להבין את המשמעות של סמכות וגבולות, ואיפה זה נמצא, ואיפה אני פוגשת את זה, עם החוויות ילדות שלי, ולראות משהו שיוצא ממני. בתוך הפרק הזה אני עברתי תהליך, ואפילו חזרתי לשוחח את זה כדי למצוא את המרכז שלי – ואני אמא, לא אבא.

הייתן רק נשים בצוות, בעצם, כמעט. איך זה השפיע? זה השפיע בכלל?

אסנת: נכון, העורכות, המוזיקאית… היה מפיק בפועל, וצלם ומקליט, אבל הם באמת היו מיעוט.

יסמין: אני חושבת שמבנה הכוח החיצוני נכנס פנימה לתוך הצילומים, חד משמעית. כשאת במקום של חולשה, כאילו, יש לך מקום לשאול את כל השאלות. עכשיו, כשהצד השני מרגיש שיש לו מקום של כוח, הוא יכול לענות יותר בנוח. גברים שהרגישו שהם במקום נחות יותר, היה להם יותר קשה להיחשף, והיה צריך לחזר אחריהם יותר ולהשקיע יותר בלבנות את האמון. זה ממש בתוך הדבר הזה. זה בלתי נפרד. הסט של הצילומים הוא בתוך העולם.

אסנת: אני חושבת שבגלל שאנחנו תמיד האנדרדוג, בגלל שסבלנו מהמבט המתייג והשיפוטי עלינו, אני חושבת שאנחנו נזהרות הרבה יותר בלעשות את אותו דבר. אין לנו את הקטע הזה של "להראות להם". לא בחרנו גם דמויות שאנחנו לא אוהבות.

יסמין: זה חוק. יכולה להיות דמות שיש לה אלמנטים שמעצבנים אותי, אבל אם אני לא חושבת שאני יכולה להציג את הבנאדם הזה באופן שאני אוהב אותו, אני לא אטרח.

אני חושבת שזה העניין של האחריות. אם את לא אוהבת אותו, אז לא תרצי להציג אותו. יש אחריות שאת מודעת אליה, והיא מגיעה עם היצירה. את אחראית גם לדמויות שלך. אני גם חושבת שבגלל שכל חיינו סבלנו מסטריאוטיפים, כשאנחנו מביאות קול אחר, יש לנו אחריות להביא עוד קולות כאלה. גם גברים שנמצאים במקום הזה. ולכן להביא אבא הלום קרב, וגבר אלים שעבר שיקום, יש לנו אחריות להביא את הקול… שהקול הנשי כביכול הוא לא קול רק של נשים, הוא קול של מוחלשים.

יסמין: בקטע הזה אני רוצה להחמיא לטל. הרי הוא הכי פריווילג, פריים טיים, אשכנזי, מעמד גבוה, גבר – והוא לא מתנשא. הוא קולט לגמרי איפה הוא נמצא, והוא יודע לנטרל את הדבר הזה, דווקא מתוך המקום של "אני אדם מפורסם", ל-"אני איתך, קשה לי בדיוק כמוך". היכולת שלו לאפשר זרקור על השריטות שלו, ועל החסרונות שלו, היכולת שלו להקצין את זה לחלוטין ולא להתבייש, ולקחת על זה אחריות גם, זה מדהים.

איזה תגובות קיבלתן?   

יסמין: הבת שלי בת 18, תיעודי לא מעניין אותה, אבל את הסדרה הזאת היא רואה עם חברים שלה. וכבר ניסיתי הרבה פעמים שתראה סדרות שלי, אבל זה לא קרה, והפעם הם מרותקים. מישהו אחר שאני עובדת איתו, הוא רואה את הסדרה עם הבת שלו, והיא בת עשר!

אסנת: אני חושבת שזה מעל ומעבר למה שציפינו. יש פה עניין של חושים, ידענו שיש צורך וחשוב, גם של יסמין שלקחה את זה, וגם של בשמת שהצטרפה כשעוד לא ידענו מה קורה, אם יש לנו בכלל גוף שידור. בתכלס, היא לקחה סיכונים. הרי זה נושא שלא נגעו בזה. אבל איך שזה התקבל… זה היה מין, סוף סוף!

יסמין: אין יום שאין תגובות, אפילו מעברי המאד רחוק, תגובות כל הזמן. מה שהכי נגע לי, זה אנשים שזה נגע להם באופן אישי. כל מני, הושבתי את בן זוגי לראות, וגם תגובות מגברים, המון.

אסנת: ברור לי שעכשיו למשל אנחנו יכולות לעשות עם הסדרה סדנאות, והרצאות. ויש גם התעניינות מחו"ל לעשות את אותו דבר בעולם.

יסמין: אני רוצה להגיד שבימים הראשונים, היה לי נורא קשה להכיל את הדבר הזה. אני רגילה שהמשפחה שלי אוהבת את הדברים, אבל זה פשוט לא הפסיק, התגובות. הייתי בהלם. כי זה לא משנה כמה דברים יצירתיים או פריים-טיים (שעות צפיית השיא), התחושה שלי היתה שממש הזזנו לאנשים, לחצנו על כפתור. ואת פשוט יכולה רק לחלום על כזה דבר!

אסנת: אני עשיתי דברים וגם עשיתי לפריים-טיים, אבל קודם כל אני לא זוכרת כזה בום, ממזמן. להבין שזה נגע, ועונה על צורך מאד גדול. אבל יש פה עוד אלמנט, שזה לפצח דוקו בשעת שיא, והאם זה מתאים או לא, ואחד הדברים שאני רואה בתגובות זה – סוף סוף משהו איכותי בטלוויזיה. זה לא רק שנגעת בנושא חשוב, גם עשינו את זה נכון, והוכחנו שאפשר לעשות דוקו לפריים-טיים, צריך גם לפרגן לערוץ 10, הם נתנו לנו חופש פעולה, וההערות שלהם היו מעולות.  הפרק של אבות ובנות היה מאד קשה, למשל, והם ממש תמכו. וגם חשוב לי להגיד שזאת סידרה שצולמה ברחבי הארץ, הקיפה מגוון רחב של האוכלוסייה, מלמטה למעלה, מימין לשמאל, כמעט הכל – והוכחנו שזה אפשרי, כשיש מודעות, וקרענו את התחת.

בשמת: אפשר לעשות דברים עם אמירה לשעות האלה בטלוויזיה!

 

 

השאירו תגובה