על "משפחה" של רוני קידר

מאת: גוון גברעם

ראשית, אתוודה ואגיד כי לא יכולתי לצפות במשפחה בתקופה גרועה יותר בחיים שלי – דרמה במשפחה, אשפוז פסיכיאטרי ועוד מיני תופינים כאלו. כל זה היה עובר חלק לגמרי לו רק הייתי יודעת שצריך להדק היטב את החגורה לפני הכניסה לכביש המהיר שהוא הסרט משפחה. לא ידעתי למה לצפות בדיוק ולא היה לי מושג שישפיע כפי שהשפיע. אוקיי, עכשיו כשפרקתי אפשר להמשיך הלאה לדיבורים על מוות וטירוף.

משפחה הוא סרטה החדש והשלישי באורך מלא של היוצרת רוני קידר. הסרט מתמקד בדמותה של לילי, בכיכובה של רוני. ללילי אחות גדולה (חן יאני), אח צעיר (אריה הספרי), אבא (אלי דנקר) ואמא (יבגניה דודינה). את סיפורה  אנחנו מקבלים ברסיסי פלאשבקים תוך כדי שיחתה עם בתה של הפסיכולוגית שלה (טומי ברבויים). לילי מגיעה נסערת לבית הפסיכולוגית אך זו איננה נמצאת ובמקום זאת היא מוצאת שם את בתה, מוקפת בלונים שחורים, מחכה לחגוג לאמה יום הולדת. אט אט נפרשת בפנינו מציאות עגומה של משפחה מתפוררת הכלואה ביחסים שנויים במחלוקת והכל מסופר באסתטיות הקודרת והמוכרת של קידר.

"אני מפלצת" חוזרת ואומרת לילי בסרט ואני לא יכולה שלא לחוש במפלצתיות שלה ושלי מתמזגות, אני מרגישה אותה והיא מרגישה אותי. הסרט מבקש לעורר כל יצר קדום ורדום שאולי זנחנו לטובת המציאות היבשה שלנו. המוות הוא ללא ספק מוטיב מרכזי וחשוב ביצירותיה של קידר, ובדומה לסרטה הקודם סופעולם, היא בוחנת ומפרקת צדדים אפלים ולא מדוברים שלו. המיתות בסרט זה רבות ומתרחשות במגוון צורות וסיבות כאשר הנוכחת ביותר היא הנקמה על יחס מתעלל, שנים של ריחוק וניתוק רגשי. אמנם מעניין לציין כי בעקבות הנקמה באים גם הרחמים, ואלו מעין המתות חסד המלאות בחמלה וחוסר אונים אל מול עננת המוות.

יש משהו בשגעון של הסרט שטפטף לשגעון שלי או להפך, אי אפשר כבר להבדיל. זה בעיניי הקסם של הסרט, בחינת הגבולות האלו בכל אחד מאיתנו. קידר מותחת את הגבולות, מתגרה בצופה וגורמת לו לתהות מה יהיה הצעד הבא שלה. הדמויות כולן טומנות בחובן ילד קטן שמושך בחוטים ומגשים פנטזיה ילדית בלי להכיר בחוקי המציאות סביבו. המציאות היא רק תפאורה, מעין במה עליה אפשר להגשים את כל החלומות הכי פרועים וקודרים שיש. בין אם זה אב המשפחה שמחליט יום אחד פשוט לעזוב את משפחתו ולהתנכר לה ולא מוצא פגם בכך, או האחות הגדולה שחיה במן בועה ילדותית בביתה וחולמת על לצאת החוצה לעולם אך ברגע שעושה זאת היא באה על סיפוקה וישר חוזרת לחדרה, ועד לבן הצעיר ביותר שרוצה שאמא שלו תחיה רק כדי שתעשה לו כביסה ותכין לו סנדוויצ'ים. קידר מבינה את זה, לילי מבינה את זה ושתיהן יודעות כי סוף הסרט לא יהיה שמח, והמוות הוא אמיתי ובעל תוצאות ממשיות. בסופו של דבר אי אפשר להתכחש לאותה מציאות יבשה, לחוקים ולסדר. ואכן אחת הסצנות היפות ביותר בסרט, לדעתי, היא זו של ריקוד ההשלמה, בו לילי מבינה את מעשיה ואת זה שיש השלכות לצפות להן.

קידר היא יוצרת אינטימית ומדויקת שיודעת לאסוף אליה אנסמבל שחקנים מצוין והחיבור הנפלא שלה עם דפנה קינן יוצר פסקול מהפנט ונוגע. יצירותיה של קידר הן חד פעמיות ומרגשות, כיף כשיש יצירה ישראלית נשית טובה בארץ. כולי תקווה שהיא רק תמשיך לשגשג ולפרוח ויהיה פה מקום בטוח ליוצרות נוספות להזין ולטפח את התרבות שלנו.

(תמונה ראשית מתוך הסרט)
לטריילר

השאירו תגובה

תגובה אחת