פאני סולומיאן-לוץ

מאת בתאל רשיד, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

פאני סולומיאן-לוץ (13 ביוני 1919, פינסק – 12 בפברואר 1998, ישראל), היתה מפקחת בתחום החינוך הגופני ופיזיותרפיסטית. במלחמת העולם השנייה פרטיזנית ורופאה ראשית של בריגדת הפרטיזנים. היתה קצינת רפואה בצבא הפולני, בדרגת סרן. בישראל היתה פיזיותרפיסטית ראשית בבית החולים איכילוב בתל אביב. פרסמה את הספרים נערה מול גרדום (אוטוביוגרפיה) וכֻּלם הם הבנים שלי, על פצועי מלחמת יום כיפור.

ילדות ונעורים

נולדה ב-13 ביוני 1919 בפינסק, עיר במחוזות בלארוס,1, וגדלה בוורשה. אמה, שרה-לאה סולומיאן לבית גראובובייצקי, הקפידה לשמור על כשרות ועל קיום מצוות חג ומועד ונהגה לסייע לחולים ונזקקים.2 אביה, משה סולומיאן, היה אדם חילוני וחקלאי במקצועו. מדי קיץ נהג לנסוע לחוותו בפינסק. גדלה כבת יחידה להוריה, אחיה נפטרו ממחלות טרם נולדה. בוורשה גרו ברחוב נובוליפיה, בבניין ובו כ-70 משפחות. בזכרונותיה כתבה שהאווירה בין השכנים היתה לבבית ומשפחתית, ונהגו לכנותה "בובצה" וכשגדלה "בובה". בילדותה התלוותה לאמה לחלוקת חבילות מזון בבתי חולים. בעקבות ביקורים אלה החליטה ללמוד רפואה.3

מכיוון שהייתה יהודייה לא יכלה ללמוד רפואה ולכן פנתה ללימודים באקדמיה בתחום החינוך הגופני ולמדה בוורשה ב-Józef Pilsudski University of Physical Education במגמה רפואית. בנוסף למדה במחלקה הפדגוגית של אוניברסיטת וורשה. לאחר סיום הלימודים עבדה כמדריכה להתעמלות רפואית בבתי חולים. ב-1939 כתבה את תזהבמסגרת לימודים באקדמיה לחינוך הגופני בנושא בגישתו החינוכית של ז'אן ז'אק רוסו ביצירתו "אמיל" ובחינוך הגופני בפולין.4. בנוסף, נשלחה מטעם משרד החינוך לשוודיה להשתלמות בקורס מיוחד של התעמלות אורתופדית וייצגה את פולין בכנס בינלאומי שנערך בשטוקהולם.5

תקופת מלחמת העולם השנייה

באוגוסט 1939 נמצאה בשטוקהולם ועשתה מאמצים רבים לחזור הביתה, לוורשה.

Cquote2.svg

" סגן אלוף ואלרי שיקורסקי, הממונה על טיפוח החינוך הגופני בפולין, שידע על מאמצי (לחזור לפולין), שאלני: על מה ולמה, גברתי, את נחפזת כל כך לשוב לפולין? שם עלולה המלחמה לפרוץ כל רגע ואילו כאן תזכי בשלווה בימים הקשים. ואני מבלי להרהר הרבה, עניתי לו: מעולם לא נמלטתי מסכנה.

Cquote3.svg
 -פאני סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 7

 

בוורשה הצטרפה למגנים על העיר והוצבה לחפירת תעלות הגנה בכיכר קראשינסקי. לאחר זמן קצר הועברה למפקדה הראשית של "ההגנה האנטי-אווירית וורשה צפון", שם שימשה כמומחית בשטח התגוננות בפני התקפת גזים בזכות לימודיה, אז השתתפה בקורס בנושא. מיקום המפקדה השתנה מספר פעמים בשל ההפצצות.6 עם כיבוש העיר החלה לעבוד כחובשת. עם החלת הצווים והמגבלות על היהודים עמדה בסירובה לענוד את סרט לבן עם מגן דויד. באותם ימים החליט אביה לנסוע לחוותו בפינסק. אמה וחבריה שכנעו אותה להצטרף ובדצמבר 1939 הגיעה לפינסק,7 שם עבדה בתפקיד אחות ראשית ואחראית על הציוד בבית חולים למחלות גרון. בנוסף לימדה בסמינריון להכשרת מורים ועבדה כמורה בבית הספר "תרבות", ששכן מול בית החולים.8 ביוני 1941 נשלחה על ידי רשות החינוך לקורס השתלמות פדגוגית בעיר מינסק. סדר היום שלה היה עמוס, בספרה כתבה: "לא נשאר לי יום פנוי מעבודה או יום חג. לא ידעתי כיצד אפשר לסיים את העבודה בשעה קבועה. תכונה זו נשארה בי עד היום".9

הצטרפות לפרטיזנים

עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות הצטרפה לבריגדת פרטיזנים, בתפקיד קשרית. תפקידה היה לקלוט ולהעביר מידע על המתרחש בפינסק. עם סגירת הגטו הוצע לה להצטרף כעובדת הקשורה למועצת היהודים (יודנרט), אך היא סירבה.10 גטו פינסק נחשב לגטו יצרני. היודנרט גייס עובדי כפייה בעבור הגרמנים בעיקר במלאכה, בחקלאות ובעבודות משרד. מאות יהודים יצאו מדי יום  לעבודת כפייה וגם לעבודות אצל מעסיקים פרטיים וקיבלו את שכרם במזון להם ולמשפחותיהם. האקציות הגדולות החלו בקיץ 1941. באקציה הראשונה גורשו כ-6,000 גברים.11

כדי לכלכל את עצמה ואת אביה ולהסוות את משימותיה כקשרית לפרטיזנים, עבדה בניקוי רחובות. במאי 1942, כשחזרה מעבודתה, עצר אותה שוטר פולני. בחיפוש התגלו מלבד המעדר וכף האשפה גם חוטי חשמל ושתי מחסניות אקדח טעונות. היא נעצרה ובמשך חמישה ימים עונתה. כתוצאה מהמכות הפכה לקוית שמיעה באוזן שמאל. היא הועברה לבית סוהר יחד עם קבוצת נשים יהודיות. מצבה הפיזי השתפר והיא החלה לעבוד כמסדרת מחסן התרופות ולאחר מכן החלה לעזור לרופאים בטיפול בנשים שהיו נגועות במחלות מין. היא הצליחה להשתחרר בזכות קשרי עבר של מכרה שלה, וחזרה לגטו לגור עם אביה ולתפקידה בפרטיזנים. אהבתה לספורט ובעיקר לסקי שימשו בעבורה סיפור כיסוי לשיטוטיה באזור הנהר, שם העבירה מידע וציוד שאספה.12

עם חיסול גטו פינסק נרצחו עשרות אלפי יהודים. המעטים שהצליחו לברוח נתפסו ונרצחו13, ביניהם אביה. "משכתיו אלי כאומרת לצרפו אליי בבריחתי, אולם הוא ניתקני בעדינות ואמר חרש: לכי לבדך. אולי יעלה בידך לנקום את נקמתי ואת נקמת כולם", כתבה.14 היא יצאה ברגל אל יערות פולסיה, לחבור אל הפרטיזנים.

"על אף חשכת הלילה אנוסה הייתי לעשות דרכי ביער. היה שלג, קור וכפור. מסביב בקעו יללות-זאבים. שוב בודדה. בוססתי בקושי, שוקעת לעיתים קרובות בשלג עמוק. קפואה ורעבה נדדתי ככה כשמונה ימים15

רופאה בבריגדת הפרטיזנים

בהגיעה למחנה משפחתי של פליטים מגטו יאנוב הסתירה את זהותה כיהודייה. היא חששה מכנופיות שהעמידו פנים כאילו היו פרטיזנים רוסים, אך הרגו כל יהודי שנקרה בדרכם. בתקופה זו ספגה זלזול וחוסר הערכה כלפיה מעצם היותה אישה.

Cquote2.svg

"הללו התנגדו לנוכחית אישה בקבוצתם, שתקשה על הבריחה. הם רטנו בלי הרף, טענו שאני שלומיאלית לכל דבר: מתפוחי האדמה אני מקלפת קליפות עבות מדי, בשאבי מים מן הבאר הקטנה במימייתי, אני מקימה רעש גדול מדי, העלול להזיק לגרמנים… החיכוכים בינינו החריפו והלכו. הבחורים העבידוני כשפחה".

Cquote3.svg
– פאני סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 97

 

לאחר שנגנבו נעליה החליטה לעזוב והצטרפה אל היחידה הלוחמת על שם קוטוזוב, שמנתה כשלושים לוחמים והייתה חלק מבריגדת הפרטיזנים. ביחידה עבדה בשירותי הבריאות במפקדה. היא ארגנה מעין מרפאה ניידת בה הגישה עזרה לפצועים. לאות תודה קיבלה מהם מתנות, ביניהן נשק וציוד ללחימה, אותם העבירה לידי יהודים שנמצאו ביערות. ב-1943 הועברה ליחידה בשם "לאזו" שמנתה כמה עשרות פרטיזנים במחלקות שירותי בריאות ומודיעין.16 היא השתתפה בניתוחים דחופים, בטיפול במחלות מדבקות, בעיקר קדחת הטיפוס, ובהפסקות הריון שהיו נפוצות מאוד. בספרה ציינה כי כמעט לכל הנשים ביחידה היה בן זוג, אך היריון היה מעמסה שאישה לא יכלה לעמוד בה.17

ציוד עזרה ראשונה ששימש את סולומיאן-לוץ ביחידת פרטיזנים ביערות ביילורוסיה. מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות

בהמשך הופנתה ליחידת "צ'אפאייב", שכללה חיילים סובייטים ונמלטי מחנות שבויים גרמנים, כדי לארגן את חדר החולים. כאישה יהודייה, קשייה היו כפולים ומכופלים. בספרה כתבה: "הם והן זעמו על כך, שאני דווקא יהודייה, עובדת בתקן של רופאה, ואילו הן הרוסיות או הביילורוסית מלידה, נאלצות לקלף תפוחי אדמה או לכבס את לבני הפרטיזנים. לא שמתי לב לגילויי האיבה. העמדתי פנים שאיני שומעת את הערותיהן המעליבות".18 ידיה היו מלאות עבודה והיא נחשבה למקצועית בתחומה. באוגוסט 1943 יצאה ליערות פוסלובסקי והקימה בית חולים גדול אליו התקבלו חולים או פצועים לפי מצבם ואחרי חיטוי יסודי. את הטיפולים  למדה לבצע באמצעות ספר מיושן ושמו "הרופא השומר על הבריאות".19

 

בספטמבר 1943 חברו ליחידה צנחנים פולניים, שבין היתר עדכנו את הפרטיזנים במה שהתרחש בערי פולין. כך גילתה שאימה אינה בחיים.20 עם התקדמות הצבא הגרמני החלו חברי היחידה בהכנות ליציאה מן היער. היא סירבה לעזוב לפני שדאגה לכלל החולים והפצועים.21 היחידה החלה במסע ובאותו פרק זמן החל גיוס גברים לוחמים מן היערות אל הצבא האדום. המפקדה הראשית הורתה על פינוי הנשים והילדים מעבר לקו החזית. כך נשארה אישה יחידה במחנה.22. כשהגיעו קרוב לכפר סודצ'ה, בו התקיים הריכוז הסופי של כלל הבריגדות מאיחוד הפרטיזנים הפינסקאי, צווה עליה לנהל את שירות הבריאות באזור.23

חייה לאחר המלחמה

סולומיאן-לוץ ב-1948. מקור: אתר ארכיון לוחמי הגטאות

עם סיום המלחמה ופירוק יחידות הפרטיזנים חלתה ואושפזה בבית חולים צבאי. אחרי כשלושה שבועות נשלחה לבית הבראה. מכיוון שלא הכירה איש טיפלה בעצמה באמצעות הכנת תרופות והזרקתן.24 היא חזרה לפולין. בוורשה הכירה את רפאל לוץ, שם גם נישאו. לוץ שירת כקצין בצבא הפולני ונפל בשבי בתחילת המלחמה. אחרי השחרור חזר לוורשה והצטרף לשירות החוץ. בוורשה היא התמנתה כמפקחת לחינוך גופני מטעם משרד החינוך הפולני.25

חייה בישראל

בשנת 1946 הגיעו פאני ורפאל לוץ  לארץ ישראל וגרו בתל אביב. לוץ שימש כקונסול הראשון של פולין הדמוקרטית בארץ ישראל.26 בארץ היא הרצתה בנושא המאבק של המחתרת הפולנית בתקופת המלחמה27 ועל ורשה בתקופת המלחמה. 28 בשנת 1950 חזרו לפולין ועבדה כמנהלת של אגף השיקום לילדים נכים וריפוי חולי פוליו, אז החלה לעסוק בנושא "תנועתיות מרפאה". ב-1952 כתבה תזה בהדרכתו של פרופסור דגה, אורתופד מומחה בפולין בתחום מחלת הפוליו, ששימש כמומחה לארגון הבריאות העולמי, בנושא תרגילים מיוחדים ושיקום בריפוי נפגעי פוליו.29

ב-1954 הגיעו שוב לישראל, הפעם עם בתם היחידה שהיתה חולה ונפטרה בגיל צעיר. אותה שנה החלה לרכז את זיכרונותיה, שלבסוף פורסמו בספר נערה מול גרדום, שראה אור בשנת 1971.30 בספרה גילתה שלא פרסמה את סיפורה אחרי המלחמה כי חשבה ש"את המלחמה עברו סופרים רבים, שזיכרונותיהם ודאי מעניינים יותר משלי ואף יתוארו בצורה מושלמת יותר".31 בעיתון דבר נכתב כי "הספר הוא גלעד לבית היהודי בוורשה" ויש לו ערך מיוחד בזכות הסיפורים על מעמדה של אישה ביחידת פרטיזנים ביער.32 רפאל לוץ פרסם את סיפור חייו בספר בדיוטה השלישית.

היא עבדה כפיזיותרפיסטית בבית החולים אסף הרופא וכפיזיותרפיסטית ראשית במחלקה האורתופדית בבית החולים איכילוב בתל אביב ועסקה בהוראת המקצוע בארץ ובחו"ל. להבנתה, "הפיזיותרפיסט צריך להיות אדם בעל סבלנות ובעל הבנה פסיכולוגית. לא פעםאינך רואה הטבה אחרי טיפול ממושך, ועליך להבין מה הסיבות לכך, ולנסות לשנותן."33

פאני ורפאל לוץ. מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות

בבית החולים איכילוב טיפלה בפצועים במלחמת יום הכיפור. בשנת 1974 פרסמה את הספר כלם הם הבנים שלי בו סיפרה על מאבקם של הפצועים שטיפלה בהם.34 באותה שנה החלה ללמוד בפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב. לימודה נקטעו עקב תאונת דרכים קשה שעברה.

פאני ורפאל לוץ הקימו קרן לחקר השואה אשר עסקה במלחמת העולם השנייה והשתקפותן באמנות.35 בנוסף,חקרה את תולדות בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה בוורשה, שנהרס במאי 1943. בעקבות עבודתה "מקורות ניאו-קלסיים של בית הכנסת הגדול בוורשה" יזמה את בניית דגם בית הכנסת שהוצג בתערוכת קבע בבית התפוצות. 36 עבודת הגמר שלה לתואר השני היתה בנושא יצירותיו של האמן יצחק צלינקר, צייר יהודי יליד ורשה שאחרי המלחמה התגורר בפריז.37

הלכה לעולמה ב-12 בפברואר 1998. על המצבה שלה חקוקות גם המילים: "דודה בובה".38 פריטים וציוד ששימשו אותה כרופאה בבריגדת הפרטיזנים נמצאים בארכיון בית לוחמי הגטאות.

לקריאה נוספת

  • פאני סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, תל אביב: מורשת וספריית פועלים, 1971.
  • פאני סולומיאן-לוץ, כלם הם הבנים שלי, תל אביב: אל"ף, 1974.
  • פאני סולומיאן-לוץ, "סוף דבר: סימני דרך בחיי", השתקפות זוועות מלחמת העולם ה-2 והמחאה נגדן ביצרתיו של האמן צלניקר יצחק (צייר יהודי יליד ורשה 1923 כיום בפריז), עבודת גמר לתואר "מוסמך", אוניברסיטת תל אביב: הפקולטה לאמנות, 1991.
  • א. בן-שמואל, "סיפורה של נערה לוחמת", דבר, 11.4.1972, עמ' 11.
  • יהודית ענבר, כתמים של אור: להיות אישה בשואה, ירושלים: יד ושם, 2007.

קישוריים חיצונים

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. פינסק, האנציקלופדיה של הגטאות, אתר יד ושם.
  2. פאני סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, תל אביב: מורשת וספריית פועלים, 1971, עמ' 19.
  3. שם,עמ' 17.
  4. פאני סולומיאן-לוץ, "סוף דבר: סימני דרך בחיי", השתקפות זוועות מלחמת העולם ה-2 והמחאה נגדן ביצרתיו של האמן צלניקר יצחק (צייר יהודי יליד ורשה 1923 כיום בפריז), עבודת גמר לתואר "מוסמך", אוניברסיטת תל אביב: הפקולטה לאמנות, 1991, עמ' 318.
  5. יהודית ענבר, כתמים של אור להיות אישה בשואה, ירושלים: יד ושם, 2007, עמ' 92.
  6. שם, עמ' 8.
  7. שם, עמ' 26–27.
  8. סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 37.
  9. שם, עמ' 38.
  10. שם, עמ' 55 ,58.
  11. פינסק, "האנציקלופדיה של הגטאות", אתר יד ושם.
  12. שם, עמ' 70–71.
  13. פינסק, אתר יד ושם.
  14. סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 79.
  15. שם, עמ' 93–94.
  16. שם, עמ' 104–106.
  17. שם, עמ' 113–114.
  18. שם, עמ' 110.
  19. שם, עמ' 122–123, ראו גם: פאני סולומיאן, כתמים של אור: להיות אישה בשואה, אתר יד ושם.
  20. שם, עמ' 126.
  21. שם, עמ' 145.
  22. שם, עמ' 147
  23. שם, עמ' 152–154.
  24. שם, עמ' 159–160.
  25. פאני לוץ, מבית סולומיאן, ז"ל", אתר ארגון עולי סלונים והסביבה בישראל.
  26. רפאל לוץ — קונסול פולין בארץ ישראל, המשקיף, 18.2.1946, עמ' 4.
  27. "מלחמת הגבורה של המחתרת הפולנית", על המשמר, 3.9.1946, עמ' 1.
  28. "אספה ליום שחרורה של וארשה בתל אביב", קול העם, 23.1.1947, עמ' 3.
  29. סולומיאן-לוץ, השתקפות זוועות מלחמת העולם ה-2 והמחאה נגדן ביצרתיו של האמן צלניקר יצחק, עמ' 318.
  30. פאני לוץ, מבית סולומיאן, ז"ל", ארגון עולי סלונים והסביבה בישראל.
  31. גדעון תלפז, "מתמטיקאי, פרטיזנית ופלמ"חניקית", מעריב, 25.2.1972, עמ' 35.
  32. א. בן-שמואל, "סיפורה של נערה לוחמת", דבר, 11.4.1972, עמ' 11.
  33. טובה צדקה, "עיסוי אינו רק ניסוי", דבר, 2.6.1966, עמ' 2.
  34. פאני סולומיאן לוץ, כלם הם הבנים שלי, תל אביב: אל"ף, 1974, עמ' 6.
  35. סולומיאן לוץ, השתקפות זוועות מלחמת העולם ה-2 והמחאה נגדן ביצירותיו של האמן צלניקר יצחק, עמ' 4.
  36. אירית רותם, "פאני הקימה בית כנסת", מעריב, מוסף סגנון, 11.5.1988, עמ' 8.
  37. שם, עמ' 318.
  38. פאני לוץ, אתר נשמה.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

2 תגובות

  1. יאיר יעקב מורטוב לוץ on

    אכן המידע נאה פאני שהייתה דודתו של אבי המנוח עה' אכן הייתה בבחינת פיה פתחה בחוכמה ותורת חסד על לשונה כפי שאומר הפסוק חשוב לציין כי גם פאני(דודה בובה)וגם סבי עו"ד ד"ר רפאל לוץ עה' ששימש כיו"ר ארגון עולי סלונים בישראל סייעו רבות לפליטי השואה שהגיעו ארצה לאחר המלחמה ופאני היית מראשוני המורים בשיטטת פלדנקרייז אם ד"ר משה פלדנקרייז שאתו עבדה בבית החולים איכלוב ודבר נוסף שאני מבקש לציין ולא צויין כי משפחת לוץ פאני ורפאל לוץ הקימו קרן במסגרת האוניברסיטה אוניברסיטת תל אביב בפקולטה לאומנות שם פאני בזקנותה למדה תואר נוסף למה שכבר היה לה בבחינת תארים ועבודת התזה שלה הייתה על אומנות בשואה מפרות הקרן,נערכו שני ימי עיון בשיתוף אנשי אקדמיה מחו"ל ומהארץ שנושאם היה אומנות בשואה את הכנס הראשון פתח יו"ר ארגון עולי סלונים בישראל אינג' צבי שפט שסיפר אודות רפאל ופאני ועל תרומתכם כאן בארץ ואלחר מכן פרופ' דינה פורת הסיטוריונית הראשית של מוסד "יד ושם" פתחה בהרצאה על אומנות בשואה כמו כן יש לציין את תרומתם של סבי ודודתו של אבי במסגרת היות סבי הקונסול הכללי הראשון של פולניה לאחר המלחמה כאן בפלשתינה א"י ולאחר מכן בישראל תרמו רבות גם בתרבות בתל אביב ולרווחה לפליטי השואה אשר פאני ועו"ד לוץ סייעו להם בקליטתם בארץ דבר נוסף שלא הוזכר א שלפאני ולרפאל היו שתי בנות אילנה שנפתרה עוד בפולין וקבורה בוורשה בבית העלמין שם וחנה סופיה שסבלה ממחלת סי אף ונפתרה כאן בארץ ואבי שהגיע אם סבתי האחות זינה מורטוב לבית לוץ עה' מגלות מסיבריה לאחר המלחמה עו"ד לוץ אימץ את אבי ולהם שימש לאחותי ולי כסבא דבר נוסף שיש לציין כי ביתם היה פתוח והכנסת האורחים בביתם הייתה ידועה מבאי ביתם בזמנו היו בכירי אנשי הצבא והפוליטה אישים כמו השר ברזילי ,יצחק שדה ,השחקנית גב. חנה רובינא וכן שופטים ועו"ד רבים עד כאן

  2. מורטוב לוץ ריקי on

    שמחה מאוד לראות את הכתבה על דודה בובה שלנו. אני ריקי אשתו של יגאל זכרונו לברכה האמין של רפאל ופנאי לוץ. תבורכו על יוזמה זו.