מאת: ידין רומן
בימים אלה משדרים בערוץ הראשון את הסדרה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו", העוסקת בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. בצפייה בפרק הראשון, על התקופות הפרהיסטוריות, חלף במוחי הירהור כופר: חבל שלא סופר תפקידן המרכזי ופורץ הדרך של נשים בתולדות הארכיאולוגיה.
כהשלמה, הנה סיפורן של שלוש מהנשים האלה. בחרתי בהן כי כל אחת תרמה לפריצת השמורה האקדמית הגברית. בזכות האחת נחקק החוק לשמירת העתיקות, בזכות השנייה הבין העולם מה היא הארכיאולוגיה, והשלישית פתחה את השער לנשים באקדמיה הארכיאולוגית.
מעצבת המזרח
גרטרוד בל נולדה ב- 1868 למשפחה בריטית מהמעמד הגבוה. סבה היה תעשיין חשוב ומשפחתה נמנתה בין ששת המשפחות העשירות בממלכה הבריטית. משפחת בל התגוררה בשלושה בתי אחוזה, שנים בכפר ואחד בשכונת בלגריב האופנתיית בלונדון.
באנגליה הוויקטוריאנית האמינו שחינוך בנות צריך לכלול רק לימוד נגינה בפסנתר, כלכלת בית וסודות האירוח. יותר מדי חינוך לנערות מזיק, הייתה האמונה הרווחת, ורופאים הזהירו שאימוץ יתר של המוח על ידי נערות בגיל העשרה יכול לפגוע בפריון.
בל הצעירה הייתה חכמה ודעתנית. היא לא התעניינה בכלכלת בית, תפירה או זמרה. במקום זאת התעמקה בספריית אביה, והצטיינה בספורט, רכיבה, רטוריקה וכתיבה. הוריה, שהתייאשו מהאפשרות להציגה בחברה באירוע המקובל, שלחו אותה בגיל 15 לבית ספר לבנות בלונדון. המורה שלה להיסטוריה המליץ שתמשיך את לימודיה באוקספורד – שם החלה להשתתף בפגישות של החברה הארכיאולוגית של האוניברסיטה.
אוקספורד לא אהבה נשים. הן נחשבו פולשות לסביבה האקדמית הגברית. נשים יכלו להתקבל באוקספורד רק לאחד משני הקולג'ים לנשים שנוסדו לאחרונה. אסור היה להן לצאת משטח הקולג' ללא מלווה. בהרצאות נדרשו לשבת מאחור ולא לפתוח את הפה.
בל לא שיחקה על פי הכללים. תוך שנתיים, במקום שלוש, גמרה בהצטיינות את לימודיה בהיסטוריה והייתה לאשה הראשונה שאי פעם עשתה זאת. למרות שגמרה בציון הגבוה ביותר במחזורה, היא לא זכתה לקבל תואר רשמי – אוקספורד לא העניקה תארים לנשים עד ל-1920.
עם סיום לימודיה, בגיל 24, נסעה לפרס. דודתה הייתה נשואה לשגריר הבריטי בטהרן, וזו הזמינה אותה לביקור. בשבועות עד לנסיעה למדה בל פרסית – שנוספה לצרפתית ולגרמנית שדיברה באופן שוטף. לימים תלמד ערבית, הינדוסטנית ויפנית. מטהרן המשיכה לסיבוב בעולם, עם תמיכה ממשפחתה העשירה. בפרס התאהבה במדבר ובארכיאולוגיה.
ב-1899 היא חזרה למזרח התיכון, והתחילה את עבודתה הארכיאולוגית במסעות לאורכו ורוחבו של המזרח התיכון. אשה יחידה בין גברים שאותם שכרה כצוות למסע. המטרה – לגלות ולמפות אתרים עתיקים. רכובה על סוס או גמל, לבושה במעיל ארוך, היא הייתה דמות ייחודית באוהלי ערב. "אם הנשים הבריטיות הן כמוה", אמר אחד השייחים שהתארחה באוהלו, "אז הגברים הם כנראה אריות מלאי עוז וגבורה".
אפילו בחום ובאבק של המדבר בל הקפידה בלבושה. באמתחתה היו תמיד בגדי ערב מתאימים, כובעי נוצות, חולצות משי, וחלוקים לעת ערב. ארוחת הערב במחנה הוגשה על צלחות פורצ'לן והשרי הוגש בכוסות קריסטל. בל לא התנצלה על היותה בת לאימפריה בריטית. היא מעולם לא הסכימה ללבוש מכנסיים וכל שנה קיבלה מאחותה את הקטלוג החדש של בית הכלבו הרודס.
היא הייתה בעלת כושר גופני מעולה ויכולות ספורטיביות ללא תחרות; מטפסת הרים מעולה שטיפסה במסלולי ההרים הקשים ביותר בשוויצריה ואף זכתה שפסגה שהיא טיפסה עליה ראשונה, תיקרא על שמה, גרטרודשפיצה.
בשנת 1900 היא ביקרה בפטרה והתאהבה במקום הקסום הזה. ב-1905 סקרה את סוריה, לבנון וארץ ישראל, ופרסמה את רישומיה בספר מסעות, "המדבר והמזרע". במקביל פרסמה מאמרים מדעיים ברויו ארכיאולג'יק– כתב העת החשוב ביותר לארכיאולוגיה באותם ימים.
ב-1907 סקרה יחד עם הארכיאולוג וויליאם רמזי את אזור בינביר קליסי, בדרום מרכז תורכיה. הסקר כלל כנסיות, מנזרים, בתי תפילה, מצודות עתיקות ועוד. הוא יצא לאור בשנת 1909 תחת השם: "אלף ואחת כנסיות". למרות שבל כתבה 460 מעמודי הספר ורמזי רק 60, רמזי הוכר ככותב הראשי.
אהבתה לארכיאולוגיה הביא אותה לבגדד ב-1917, לאחר שהבריטים כבשו את עירק. כיוון שהכירה היטב את המזרח התיכון וגם דיברה ערבית, היא מונתה למזכירה לענייני האוריינט של מושל עירק, וצורפה למחלקה הערבית של האימפריה הבריטית (שם עבד לורנס איש ערב) – אשה יחידה בטריטוריה גברית שמורה.
בתפקיד הזה הפכה לאחת הדמויות החשובות בעיצוב המזרח התיכון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שכלל את קביעת גבולות עירק, ירדן, פרס והאמירויות, מינוי פייסל למלך עירק ועבדאללה למלך ירדן.
יחד עם פעילותה המדינית המשיכה באהבתה לארכיאולוגיה. תרומתה החשובה ביותר הייתה ללא ספק יסוד המוזיאון העירקי לעתיקות וחקיקת חוק העתיקות בשנת 1924. החוק אסר על חפירות ארכיאולוגיות ללא היתר ועל הוצאת עתיקות מתחומי המדינה. חוק העתיקות הפסיק את שוד העתיקות של מדינות אירופה וארצות הברית ברחבי המזרח התיכון והשאיר את המורשת התרבותית של עמי האזור בארצותיהם.
כל זאת לא אומר שבל הייתה דמות פשוטה או קדושה מעונה. היא הייתה תוצר נאמן של המורשת הקולוניאלית הבריטית, התנגדה למתן זכות הצבעה לנשים (היא הייתה מזכירת אגודת הנשים האנטי-סופרג'יסטית) ולא הייתה מופיעה בציבור בלי קוד הלבוש שנקבע בלונדון – אבל מורשתה הארכיאולוגית פרצה את הבקיעים הראשונים בעולם מדעי שהיה סגור בפני נשים.
ב-1926, הרגישה שעבודת חייה בעיצוב העולם הערבי החדש הסתיימה. באחד הערבים לקראת סוף יולי כתבה פתק לידיד בבגדד: "שמור על כלבתי אם יקרה לי משהו". היא מתה באותו הלילה. ליד מיטתה נמצא בקבוק ריק של כדורי שינה. היא נקברה בבגדד, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-58.
רצח באוריינט אקספרס
בגיל ארבעים החליטה אגאתה כריסטי, שכבר החלה להתפרסם כסופרת, לשנות את כיוון חייה ועלתה על רכבת האוריינט אקספרס בדרך לעירק. כריסטי גדלה באנגליה הוויקטוריאנית והתחנכה להיות עדינה ורגישה, להתעלף מעת לעת, ולהיות תמיד על סף החידלון עקב אהבה נכזבת או טראגדיה משפחתית. היא הייתה גאה בהיותה בת "המין החלש", מה שבעיניה איפשר לה לנצל את הגברים שסביבה.
"כאשר אשה מתחתנת היא מאמצת כגורלה את מקומו בעולם של בעלה ואת דרכי חייו. זה הבסיס ההגיוני לאושר", כתבה אחת הנשים המצליחות בעולם שמכרה למעלה מארבעה מיליארד ספרים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כריסטי התגייסה כאחות רחמניה. היא הייתה אישה מחוזרת וקיבלה כמה הצעות נישואין. היא נעתרה לארצ'י כריסטי, טייס בחיל האוויר של הוד מלכותו. משפחתה התנגדה, אך אגאתה וארצ'י התחתנו ללא הסכמתם, במשרדי העירייה.
הם שכרו דירה קטנה בלונדון ואגאתה ילדה בת, רוזלינד. היא התחילה לכתוב, ועל ההתחלה זכתה להצלחה. ספר רודף ספר, אחד לכל שנה, וכריסטי הולכת ומתפרסמת. ארצ'י בינתיים עבד כפקיד ממשלתי ועבר ממשרד ממשלתי אחד למשנהו.
ב-1926 אמה של אגאתה מתה, והיא נתפסה בצער עמוק ודיכאון. כאילו שהמשבר הזה לא הספיק, ארצ'י הסתובב באירופה כמלווה מטעם הממשלה של תערוכת התוצרת הבריטית בירידים בערים שונות. עם חזרתו, הודיע לאגאתה שהתאהב באחרת והוא רוצה להתגרש.
אגאתה נעלמה. מכוניתה הנטושה התגלתה למחרת בשיחים לצדי הכביש. במשך 11 יום כל אנגליה חיפשה אחר מחברת סיפורי המתח הבלשיים. לבסוף, היא התגלתה במלון ספא, סובלת מאמנזיה. ארצ'י זכה בגט והיא החלה להרכיב מחדש את חייה.
וכך אנו מוצאים אותה עולה על רכבת האוריינט אקספרס בדרכה לאור כשדים, בעירק. המטרה, לבקר זוג ידידים ארכיאולוגים, קתלין ובעלה ליאונרד וולי, שיהיה למפורסם בחוקרי מסופוטמיה.
באור כשדים התאהבה בארכיאולוגיה, ובמי שיהיה בעלה השני ואהבת חייה, הארכיאולוג מקס מלווואן, מנהל השדה של החפירה באור כשדים. הוא היה צעיר ממנה ב-16 שנה והיא גמרה עם אהבה. אבל עד מהרה, תוך כדי ביקורים במכמני העתיקות של מסופוטמיה, צמחה ידידות מופלאה בינה לבין הארכיאולוג הצעיר. לאחר מספר עונות בעירק כריסטי חזרה לאנגליה. לאחר כמה חודשים מקס יצא לחופשה קצרה, ולבקר את כריסטי.
"התינשאי לי"", שאל מקס, "למרות שהמקצוע שלי הוא הוצאת מתים מקבריהם",
"גופות הם אהבת חיי", ענתה הסופרת שהתפרנסה מעלילות רצח.
ב-1930 אגאתה כריסטי בת הארבעים פלוס נישאה למקס מלוואן בן העשרים פלוס. אהבת עולם שפרחה בתלים הארכיאולוגים של מסופוטמיה ותורכיה. "לה קמפינג", היא כינתה את אורחות חייה במשך שלושים השנים הבאות. כריסטי החלה מתמחה בניקוי ממצאים ארכיאולוגים ובריפוי חרסים. למרות התנאים הקשים, אוהלים ובקתות שורצי עכברים, היא אהבה את החיים בשדה. בערבים היא כתבה. סיפור בלשי חדש בכל שנה. מוטיבים ארכיאולוגיים החלו מופיעים בספריה. "רצח במסופוטמיה", "רצח באוריינט אקספרס", "רצח על הנילוס", "פגישה עם המוות" – כולם ספרים הקשורים לחייה כארכיאולוגית.
ב"רצח על הנילוס", הבלש המפורסם של כריסטי, הרקול פיירו, מסביר כיצד הוא מגלה את האמת: "פעם השתתפתי במשלחת ארכיאולוגית ולמדתי שם משהו. במהלך חפירה כאשר מתגלה ממצא באדמה מנקים בזהירות את הבוץ והעפר מסביב… עד שהממצא נשאר חשוף. נקי מכל הפרעה, מוכן לציור, צילום וקיטלוג. כך אני נוהג בחקירה, מנקה את החומר המיותר על מנת שאפשר יהיה לגלות את האמת העירומה".
אגאתה כריסטי לא הייתה ארכיאולוגית מקצועית. אבל היא זו שהציגה לעולם את רוחה של הארכיאולוגיה. החיפוש הבלשי, הנסיון לפרש את הרמזים והעדויות, לראות כיצד דבר מוביל לדבר. זהו ספר המתח הארכיאולוגי. כריסטי הוציאה את הארכיאולוגיה מבורות החפירה והציגה את קסמיה לעולם.
אמזונות בשערי המצודה
בשנת 2012 הוכרזו מערות הכרמל כאתר מורשת עולם. במערות התגלתה נוכחות אדם בתקופת האבן, המשתרעת על פני חצי מיליון שנה. העובדה שהאתר החשוב הזה, שבמקור תוכנן להיות מחצבת אבן להקמת נחל חיפה, נחשף ונשמר, היא בזכות ארכיאולוגית יוצאת דופן, פמניסטית ופורצת דרך – דורותי גארוד.
גארוד נולדה ב-1892 באנגליה. נצר למשפחה מהמעמד העליון. סבה, סיר אלפרד גארוד, נשא את התואר "רופא מיוחד למלכה וויקטוריה". אביה היה פרופסור לרפואה באוקספורד.
גארוד הצעירה למדה בבית מתמטיקה, היסטוריה ולטינית. תיכון עשתה בפנימיה לבנות. ב-1913 החלה את לימודיה באוקספורד, למרות שכאשה לא יכלה להיות תלמידה מן המניין ולזכות בתואר.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, בצרפת, נהרגו שלושת אחיה ואהוב לבה. גארוד עזבה את לימודיה ויצאה לגיברטלר, לבקר את אביה. בחצי האי המצוקי היא ערכה סיור באתרים הפרהיסטוריים של גיברלטר ונשבתה בקסמם. כאשר היא חזרה לאוקספורד היא נרשמה ללימודי אנתרופולוגיה.
לאחר סיום לימודיה היא עבדה כמה שנים עם הכומר הנרי בריול במערות הניאנדרטליות בצרפת. בריול שיכנע אותה להתחיל בפרויקט מחקר גדול – לרכז את כל המידע על החפירות הפליאוליתית (תקופת האבן) ברחבי בריטניה ולייצר מהם תמונה אחידה של אבולוציית האדם בבריטניה. גארוד פירסמה את תוצאות המחקר בספר שהפך לקלאסיקה של המחקר הפרהיסטורי: "התקופה הפליאוליתית העליונה בבריטניה". הפרויקט זיכה אותה בתואר בוגרת אוקספורד בשנת 1924.
היא חזרה לגיברלטר וחפרה באתר הפרהיסטורי "מגדל השטן", שם גילתה שלד של ילד ניאנדרטלי. התגלית המונומנטלית לוותה בדוח בהיר, מדויק ומפורט. העניין שלה בפרהיסטוריה הוביל אותה לארץ ישראל, לכורדיסטאן, אנטוליה, בולגריה, צרפת, ספרד ולבנון.
ב-1928 היא התמנתה, מטעם הממשלה הבריטית, לאחראית על חפירת מערות במזרח הקרוב. את זמנה היא הקדישה לחפירות בפלסטינה. היא חפרה במערת שוקבה, בוואדי נטוף, וגילתה את התרבות האנושית החקלאית הראשונה – שאותה היא מכנה התרבות הנאטופית. וב-1929 היא התחילה לחפור בנחל מערות. החפירה תימשך חמש שנים ובמהלכה יתגלו קברים ניאנדרטלים רבים ונדירים השופכים אור על ההתפתחות האנטומית של האדם.
החפירה הניבה כמויות עצומות של ממצאים, כולל 87,000 כלי אבן. תוצאות החפירה והדוח הבהיר של גארוד, "תקופת האבן בכרמל" היו למפתח להבנת תקופת האבן הלבנט. בזכות הספר גארוד זכתה בכבוד עולמי, תוארי דוקטור מאוניברסיטאות בארצות הברית ומאוקספורד.
גארוד עבדה בדרך כלל רק עם נשים. "נשים מוכשרות יותר", נהגה לומר. צוותי הנשים שלה כללו חוקרות, מומחיות, עוזרות. עד לאחרונות הפועלות בשטח, כולן היו נשים. הן הביאו לסיום ההגמוניה של ה"בויס קלאב "בארכיאולוגיה. עכשיו נוצר גם "מועדון נשים" בפרהיסטוריה ובארכיאולוגיה, שכל חברותיו עוסקת במחקר פורץ דרך.
ההחלטה של גארוד להקים משלחת המורכבת מנשים בלבד הייתה מאוד יוצאת דופן. צוות העוזרות שלה הורכב מנשים בוגרות אוניברסיטה, עבודת השדה נעשתה בעיקר על ידי נשים, רק העבודה הכבדה של סיקול אבנים ופינוי עפר נעשתה על ידי גברים.
"היינו מאוד פמיניסטיות", אמרה יוסרה, אחת העובדות בשדה, "בגלל שכל העבודה הניהולית והמעניינת נעשתה על ידי נשים, ורק העבודה הפשוטה והכבדה על ידי גברים".
גארוד התחברה במיוחד לפרהיסטוריוניות, ובעיקר לשתים שיהיו גם לידידות קרובות, ג'רמין הנרי מרטין וסוזאן דה סנט מאת'ורין. השתיים חפרו בעיקר בצרפת. כאשר תגליותיהן החלו להתפרסם התקשורת הצרפתית כינתה אותן: "Les Trois Graces" – בעברית – החאריטות, אלות הקסם, היופי והיצירתיות היווניות. ב-1959 השלוש יצאו ללבנון על מנת לערוך חפירת הצלה במערה הפרהיסטורית בראס אל כלב, מצפון לביירות. מסביב למערה נערכו פיצוצים במצוק של ראס אל כלב, על מנת להרחיב את הכביש. העולם המודרני הגיע לארכיאולוגיה – התחרות בין שימור לפיתוח החלה.
ב-1939 מונתה גארוד לפרופסור מן המניין בקמברידג' – הפעם הראשונה שאשה מונתה לפרופסור לאחר שגברה על מספר מועמדים אחרים לתפקיד, גברים. הדרך של נשים אל התפקידים הבכירים ביותר בעולם האקדמי נפרצה.
בגיל 60 גארוד פרשה מהאוניברסיטה. עבודת האדמינסטרציה של ניהול המחלקה לארכיאולוגיה הייתה לה לזרא. היא חזרה לאהבתה הראשונה, העבודה בשדה – הפעם בחופי סוריה ולבנון.
ב-1968 אגודת העתיקות הלונדונית, שנוסדה בשנת 1707 על מנת לקדם את ידיעת ההיסטוריה וחקר תולדות העולם העניקה לדורותי גארוד את מדליית הזהב השנתית של האגודה. הייתה זו הפעם הראשונה שהפרס הוענק לאשה.
גארוד, בנאום קבלת המדליה, הזכירה לאגודה את העובדה שהמעוז הגברי הזה, מזה מאתיים שנה, לא קיבל נשים לשורותיו.
"אי אפשר יותר לעצור את הנשים בעולם הארכיאולוגי", סיכמה גארוד,
"היום שרבים חיכו לו, ואחרים חששו ממנו, הגיע. האמזונות פרצו את שערי המצודה".
ידין רומן הוא המו"ל והעורך הראשי של מגזין ארץ וטבע, המגזין הגאוגרפי הישראלי ומטרופוליס, מגזין תרבויות עולם.
