פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן – השד במגירה של הפמיניזם הישראלי

 מאת: נעמה קטיעי, פמיניסטית מזרחית, פעילה בעמותת עמר"ם

"השעה כבר היתה שמונה, פתאום באו שלושה – שתי נשים ואיש אחד. הוא עם זקן עד פה וקרחת. והן שתי נשים ככה אולי בגיל 40-45. באות. מדברים אידיש ולוקחים ילדים .. איפה אתם לוקחים את התינוקות? אנחנו לוקחים אותם לרופא, לאן? לבאר יעקב. מתי תחזירו אותם? שבוע, שבועיים, שלושה. ישבתי והתינוק בידיים שלי, הם יצאו עם 14 תינוקות. אמרתי טוב ילכו והיא תיכנס ואני אקח את הילד ואברח. פתאום חזרו שתיהן – תני את התינוק שלך, אמרתי: לא נותנת. תני את התינוק שלך! החזקתי את התינוק שלי ככה. באה אחת מהן החזיקה לי את הידיים והשניה סחבה את התינוק וברחה".[1]

"התחלתי לחפש בין הקומות, מקומה לקומה: נשים, גברים, זקנים, עד שמצאתי איפה הילדים, וגם שם לא מצאתי אותה. ירדתי למשרד ואמרתי להם: 'תשמע, או שתביאו לי אותה, גנבים, או שאביא עליכם את המשטרה', לא פחדתי. אמרו לי, 'אם לא ראית – אין, לכי מפה, משוגעת' … בלילה אני שומעת את האחיות מדברות: 'היא לא תוותר להם, זה ברור, למה הם לא נותנים לה כבר את הילדה, זה לא יפה'. אתה מבין, הן חשבו שאני לא מבינה עברית. עם כולם דיברתי ערבית תימנית מעורבבת בקצת עברית".[2]

בין השנים 1948-1954 הועלמו אלפי תינוקות ופעוטות ממשפחותיהם, בעיקר משפחות עולים מתימן וממדינות ערב ששהו במחנות מעבר ובמעברות. כמעט כל הילדים נעלמו לאחר שנמסרו לטיפול והשגחה במוסדות רפואיים או במוסדות רווחה. להורים נמסר כי ילדיהם נפטרו, מבלי שקיבלו כל ראיה לכך – הם מעולם לא ראו גופה, ולא הורשו לקבור את ילדיהם. לאחר מספר שנים קיבלו רבות מהמשפחות צוי גיוס ומסמכים רשמיים אחרים, כאילו ילדיהם בחיים. בחלק מהמקרים אף נלקחו אבות למעצר לאחר שילדיהם, שרק שנים מספר לפני כן הוכרזו כמתים, הואשמו בעריקה מהצבא. במהלך העשורים שעברו מאז נאבקו המשפחות לקבל מענה הולם לגבי מה שעלה בגורל ילדיהם, אולם הם נתקלו ביחס מזלזל, בטיוח ובהערמת קשיים שונים. ב-1995, לאחר מאבק מתוקשר שניהל הרב עוזי משולם, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שפעלה לאורך שש שנים.
בועדה העמילשטייןידו משפחות, אחיות, רופאים, נהגי אמבולנס, פקידי ממשלה ורבים אחרים. "ההורים התימנים לא התעניינו בילדים שלהם" העידה האחות הראשית לשעבר סוניה מילשטיין בועדת החקירה, כשהיא מכנה את התינוקות "פגרים" ו"חבילות". "אחרי 40 שנה, הייתי רק שמחה שהילד שלי קיבל חינוך טוב" הוסיפה מילשטיין, והותירה אפילו את השופט יהודה כהן המום.
"אולי עשינו להם טובה" ציינה אהובה גולדפרב, אחות ראשית אחרת בראיון לעיתונות.[3]

בסרטה התיעודי "בדרך חד סיטרית" מבקשת ציפי טלמור ז"ל לראיין את מאשה קפלן, ששימשה כאחות במחנה חאשד ובבתי תינוקות בארץ. "זו שעת מנוחה… אין לי שום עניין בנושא הזה… אני נורא מבקשת ממך שתרדי מהעניין" עונה לה האחות לשעבר. על קפלן, ששימשה כאחות במחנה חאשד ובבתי תינוקות כאן בארץ, העידו אמהות כי היתה שותפה פעילה בחטיפת ילדיהם עם הגיען ארצה.

בעדויות רבות מוזכרת מעורבות פעילה של נשים באירועי חטיפות הילדים. אחיות, מדריכות, עובדות סוציאליות – ברוב הפעמים היו אלה דווקא נשים שבאו במגע ישיר עם האמהות התימניות והמזרחיות שילדיהם נחטפו. האמהות מספרות על יחס מזלזל, מנוכר וחסר רגשות, על אלימות ואיומים שהופנו כלפיהן ממי שהיו אמורות לדאוג לשלומן ולשלום ילדיהן. אפשר היה לפטור את העניין בגזענות מקרית של נשים מסויימות, להזדעזע מחוסר הסולידריות שגילו נשים מערביות, לעיתים אמהות בעצמן, כלפי אמהות מזרחיות צעירות. הרי גזענים יש בכל מין, מגדר, מדינה או עדה. אלא שהתופעה לא הסתכמה באירועים פרטיים וספורדיים. תפקידן של נשים מערביות בפרשה לא הסתכם בהתנהלות חסרת רגישות, בשיתוף פעולה מזדמן (מודע ושאינו מודע) עם "פשע פטריארכי" שהופנה כלפי אוכלוסיות מוחלשות – למעשה, גבוה בהיררכיה של אותה מערכת בה התרחשו החטיפות, עמדו לא פחות מהארגונים הפמיניסטיים העבריים הראשונים  של אותה תקופה.
כפי שמציינת חנה ספרן[4] בספרה "לא רוצות להיות נחמדות", ארגוני הנשים של שנות ה-20 וה-30 היו לא רק "ארגונים של נשים", אלא ארגונים שפעלו לקידום זכויות של נשים. אותם ארגונים נאבקו על זכותן של נשים לבחור ולהיבחר וקידמו שיוויון תעסוקתי וחוקתי לנשים בחברה העברית הצעירה. ארגונים אלה, מציינת ספרן, היוו את הגל הראשון של הפמיניזם הישראלי.
אך הפעילות הברוכה של הארגונים היתה מלווה מצד שני בגישה פטרונית, גזענית  וקולוניאליסטית כלפי הקהילות המזרחיות. כך למשל מתארת דפנה הירש[5] בספרה "באנו הנה להביא את המערב" את האופן שבו תפסו נשות ״הדסה״ את האוכלוסיה המזרחית: "אנשיה נראו לעיניים מערביות כמי ש'מעולם לא נגה עליהם אור השמש של העולם המפותח'". לא רק ארגון ״הדסה״ פעל בקרב האוכלוסייה המזרחית – למעשה רוב הפעילות בתחום הרפואה המונעת, הסעד והרווחה היו  יוזמות שהובילו ארגוני נשים שהונהגו על ידי נשים מערביות. עם גלי ההגירה הגדולים מארצות ערב לאחר קום המדינה, התרחבה הפעילות של אותם ארגונים והם החלו לפעול גם (ואולי בעיקר)  ל"חינוכן מחדש" של האוכלוסיות שנתפסו כבלתי כשירות ולא מתאימות לחברה הישראלית הצעירה והמודרנית. "פעילותם של ארגוני הנשים" מסבירה הירש, "הציבה את המזרחים כאובייקטים לחינוך ותרבות, ובה בעת כחלק מן הקולקטיב הלאומי".
ובעוד העולים מאירופה (לא משנה מהיכן ולא משנה באיזה מצב הגיעו) נתפסו ככאלה שאינם זקוקים לחינוך מחדש, הערבים והיהודים המזרחים הוצגו כחסרי ידע והרגלים היגייניים, וכמי שמסכנים את בריאותם ואת בריאות הסביבה. הירש מצטטת למשל את יהודית הררי, אשת חינוך, שכתבה  "האֵם האירופית, אפילו העניה שבעניות .. יודעת לשים לב לניקיון ילדה, לתקון בגדיו, לצחצוח נעליו". הגישה של ארגוני הנשים כלפי האוכלוסיה המזרחית לא רק הביאה לכך שאוכלוסיה זו תטופל בחוסר הבנה והתחשבות בתרבויותיהם ומנהגיהם השונים – גישה זו, כך מסתבר, גם סימנה אותן כמסוכנות לעצמם ולחברה – כלומר כאוכלוסיה שיש חובה לבער את אורחות חייהם, ולא משנה באיזה מחיר.
13285752_10154209560127603_925783661_n
בוועדת הפנים של הכנסת חשף אביגדור פאר ז"ל, ששימש כסגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה בלשכת הסעד, כי הילדים שהוצאו מרשות הוריהם במרמה הועברו לארגוני הנשים. ארגונים שפעלו לקידום זכויות של נשים ולרווחתן פעלו באותו זמן ממש כדי להוציא בכוח ובמרמה ילדים מחזקת הוריהם, בעיקר מאוכלוסיות
מזרחיות. תחת סיסמא מעוורת שעיקרה "טובת הילדים" ואולי בעיקר – "טובת החברה" – הפרו ושללו ארגוני הנשים את אחת הזכויות בסיסיות ביותר של נשים, ילדים וגברים שאך זה הגיעו ארצה – הזכות הבסיסית להורות, והזכות של כל ילדה וילד לגדול במשפחתו. ארגוני הנשים, שפעלו מתוך עמדות כוח מובהקות של מי שאמון על רווחה, בריאות ו"חינוך מחדש" של אותן אוכלוסיות, ניצלו למעשה את כוחם הרב ואת התלות הכמעט מוחלטת של המשפחות הצעירות בהם – וסייעו למנגנון שהיווה בפועל רשת לסחר בילדים לצרכי אימוץ.

 

העדויות של ההורים קורעות לב. הלידה השמחה העוברת בשלום והופכת להיות אבל משתק על תינוק שנולד רק לפני שעות ספורות חי ובריא, ועתה הוכרז בפתאומיות ובגסות כי מת. אמהות שרק ילדו מקבלות הצעה למסור את ילדם לאימוץ, שהרי "יש להם הרבה ילדים בבית", ולאחר סירובן התינוק נעלם ומוכרז כמת. אמהות שמתחננות להניק את ילדיהם שמסרו להשגחה – מסולקות בכוח, באיומים ובאלימות. פעוטות שמגיעים לבית החולים עם שלשולים קלים או צינון קל, נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה, וההורים ההמומים נשלחים לבתיהם בנפנוף ידיים "לכו מפה, אין ילד, הילד מת". אמהות שמספרות על אחיות שתולשות מידיהן החובקות תינוק בריא ושלם ונעלמות איתו. הורים שנשלחים לקצוות הארץ, על חמור, באוטובוס מקרטע, בלי פרוטה בכיסם, מבית חולים לבית חולים אחר, כדי לחפש את ילדם – והדלת נטרקת שוב ושוב בפניהם.

ועדת החקירה הממלכתית לא נתנה תשובות מספקות למשפחות. היא קבעה שמרבית הילדים נפטרו – מבלי שמצאה לנכון להמציא הוכחה ברורה לטענה זו, ופטרה את התנהלות הממסד בהתרשלות ובאי סדר מצער. לעומת זאת, הועדה טרחה דווקא להטיל אחריות לא מבוטלת על הקורבנות עצמם – "המשפחות" קובעת הועדה, "הן שהיו צריכות לעקוב ולפקח על החזרתם של התינוקות מבתי החולים לאחר שהחלימו, ובמקרים שבהם התינוקות נפטרו בני המשפחות היו צריכים לדאוג לקבורתם".[6] מדובר בקביעה שערורייתית ובהאשמת קורבן חמורה במיוחד. המשפחות – שרק לאחרונה הגיעו ארצה, נטולות משאבים וגישה, חסרות יכולת אפילו לדבר את שפת המקום – הן אלה שאחראיות להיעלמות הילדים מהמוסדות, ואילו הממסד – בעל הכוח והמשאבים ומי שאחראי על אותם המוסדות – פטור מאחריות כמעט לחלוטין. מסקנות הועדה הותירו את המשפחות המומות, שבורות וחסרות אמון. לא רק שהועדה קבעה שהחטיפות לא התרחשו, והציגה את המשפחות כחבורת הוזי הזיות – במקרים שבהם הכירה הועדה במה שהיא מכנה בלשון נקייה "מסירה מזדמנת לאימוץ" היא קבעה כי האשמים הם, למעשה, ההורים עצמם.

והפמיניזם הישראלי שתק. ועדיין שותק.

נדמה שהפרשה הזו מסבירה הרבה מאוד מהיחסים הסבוכים שקיימים בין השיח הפמינסטי המקומי לבין נשים מזרחיות וקהילות מזרחיות בכלל. מדובר בקהילות שחוו על בשרן פגיעה קיצונית וחמורה מצדם של צוותי רפואה וארגוני נשים, מדובר בנשים מזרחיות שפיתחו חוסר אמון בסיסי ועמוק כלפי רופאים ואחיות, אבל לא רק כלפיהם – אלא גם כלפי הפמיניזם הישראלי. האם אפשר להאשים אותן? האם אפשר להאשים נשים שהשמות "הדסה" "ויצ"ו" "ארגוני נשים" מעלים בהם זכרונות איומים על התינוקת שנעלמה? על הילד שנתלש מידיהן? ועל האחריות שמעולם לא נלקחה? האם אפשר להאשים נשים מזרחיות שאינן נותנות אמון, אפילו היום, באחיות, ברופאים, ובנשים "לבנות" בכלל?
הרבה פעמים מופנות טענות כלפי הפמיניזם המזרחי – "מדוע פמיניסטיות מזרחיות אינן חלק מהפמיניזם הישראלי? מדוע הפילוג?". אך האם אפשר להעלות על הדעת שנשים מזרחיות, בנות ונכדות שממשיכות לשאת עימן את הטראומה הקולקטיבית, יצייתו ל"סולידריות פמיניסטית" כשהפמיניזם המקומי ממשיך להדחיק את העוול שנעשה להן? קשר שתחילתו בפשע חמור בכל קנה מידה, שנעשה על גופן ונפשן של נשים וקהילות מזרחיות, וממשיך על בסיס של התעלמות וחוסר הכרה, לא יצמח לעולם לקשר של אמון ושיתוף פעולה.
על הפמיניזם הישראלי מוטלת החובה להכיר בפשע שהתרחש כאן ולקחת אחריות על חלקו בפרשה. מוטלת החובה לעמוד מול ההורים בשנותיהם האחרונות, מול האחים והאחיות שנותרו וגדלו בצל הנורא ולהודות – היינו שותפים לפשע. לפמיניזם הישראלי, כתנועה שחרטה על דגלה ביקורתיות אמיצה, דאגה לנשים, לילדים ולקבוצות מוחלשות בכלל – אין ברירה אלא להתעמת עם השדים שהותירה עמוק במגירה. אחרת היא מערערת על זכות הקיום שלה עצמה.

בשנים האחרונות אנו נאבקים להשאיר את הפרשה על סדר היום הציבורי, לחשוף את הציבור הרחב לעדויות של הקורבנות ולהכרה בפשע ובעוול שנעשה לקהילות אלה. בחודשים האחרונים אנו מקדמים יחד עם ארגון רופאים לזכויות אדם, עתירה שמטרתה פתיחת הארכיונים והחומרים החסויים בפרשה, בעיקר אלה הנוגעים להתנהלות הצוותים הרפואיים. מדובר במאבק קשה המתנהל כנגד הממסד ודעת הקהל הישראלית. לארגונים פמיניסטיים יש הזדמנות להצטרף ולתמוך במאבק הזה – גם כאות הזדהות, אבל בעיקר כצעד ראשון והכרחי לקראת חשבון נפש ולקיחת אחריות.

(תודות ללילך בן דוד, רחלי סעיד, ואורטל בן דיין על הסיוע במאמר)

עמותת עמר"ם מציינת זו השנה השלישית את יום פטירתו של הרב עוזי משולם ז"ל, כיום זכרון ומודעות בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, ומקיימת במספר ערים ערבי עדויות, שיח והרצאות בנושא. לפרטים

 


 

[1] עדותה של נעמי גברא ז"ל, מתוך ראיון בתכנית "עובדה"

[2] עדותה של בדור אברהם, מתוך כתבתו של יגאל משיח http://goo.gl/rbdGCy

[3] הציטוטים מובאים במאמרה של שושנה גרבר מדמוני שפורסם ב"העוקץ" – http://goo.gl/YzBbt2, פרופ' מדמוני גרבר מנתחת את הסיקור התקשורתי בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן ובאירועי יהוד בעבודת הדוקטורט שלה, שאף פורסמה כספר, Israeli Media and the Framing of Internal Conflict: The Yemenite Babies Affair, Shoshana Madmoni-Gerber (New York: Palgrave Macmillan, July 2009

[4] דר' חנה ספרן, "לא רוצות להיות נחמדות" הוצאת פרדס (2006)

[5] דר' דפנה הירש, "באנו הנה להביא את המערב" הוצאת אוניברסיטת בן גוריון – מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות

[6] מתוך דו"ח הועדה, הציטוט מובא במאמרו של פרופ' בועז סנג'רו "באין חשד אין חקירה אמיתית: דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן"

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.