יעניין
אותך
ליאור אלפנט
1 ספטמבר 2018 | משך הקריאה: 3 דקות

מאת: אינס מולדבסקי

(תמונה ראשית מתוך "הגברים שמעבר לגדר", צילום: אינס מולדבסקי)

אתמול התקשר אליי קולנוען בתחילת דרכו שאני בקושי מכירה. כבר זמן מה שאנחנו מנסים לקבוע להיפגש, לא כל כך ברור מה מטרת הפגישה כמובן, אם דייט או פגישה לשיחה על קולנוע, אבל יוצא לנו בערך פעם בשלושה חודשים לדבר ולנסות לקבוע. אתמול הוא תפס אותי באמצע תקלות טכניות שקשורות להקרנת הסרט שלי בשבוע הבא בסינמטק במסגרת "שבוע הבמאיות", וכהרגלי שיתפתי אותו במערבולת שעוברת לי בראש, בלחצים שלפני ההקרנה, בקשיים בעקבות ההצלחה של הסרט. שאלתי אותו אם מתאים לו סוף סוף להיפגש היום, אמרתי שיש לי המון מה להגיד על תעשיית הקולנוע והרבה דברים שהייתי רוצה להתייעץ לגביהם, קבענו להיפגש לאותו ערב.
הפגישה איתו הייתה מזעזעת. במשך שעה, אדם שאני בקושי מכירה, נזף בי וקטל אותי על כל פרט קטן בהתנהלות שלי. זה התחיל מזה שהוא אמר לי, באופן מאוד אלים ושיפוטי, שהוא קולט שאני כל הזמן מתלוננת במקום ליהנות מההצלחה של הסרט, וזה המשיך וירד לפסים אישיים יותר ויתר, הוא פשוט קטל כל דבר שאמרתי, על כל נושא בעולם, בין אם זה קולנוע, בין אם זה התכניות השאיפות ודרכי הפעולה שתכננתי לפיתוח הקריירה שלי, ובין אם זה מה אני אוכלת ועם מי אני מזדיינת.
יצאתי מאותה פגישה בשוק, הרגשתי שעברתי חוויה אלימה, הגוף שלי קפא, התחרטתי על כך שלא הפסקתי את השיחה בשלב מוקדם יותר. כמובן, האינסטינקט הנשי הזה של להאשים בסוף תמיד רק את עצמך, האשמת הקורבן פנימית ומובנית.
בדיוק על חוויות מסוג זה מדבר הסרט הבא שלי, סרט עלילתי באורך מלא שנמצא כעת בשלבי פיתוח. הוא עוסק בחנה, בחורה בת 31, תלושה מבחינה לאומית חברתית ומשפחתית בעקבות סוד משפחתי אפל, שמנסה לעזוב את ישראל ללא הצלחה ובינתיים מטביעה את יגונה בזלילה ומין אקראי. חנה גרה בירושלים, עיר בה באים לידי ביטוי כל קצוות החברה הישראלית, חרדים, מתנחלים, פלסטינים, נערי גבעות, סטודנטים, המבחר בטינדר מגוון – וחנה הנימפומנית מזדיינת עם כולם. דרך מפגשי הטינדר האקראיים שלה עם גברים ישראלים ופלסטינים אנחנו נפגשים עם נקודות מבט לא שגרתיות על המציאות המורכבת של החברה הישראלית והסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אבל מעבר לעיסוק בקשר שבין לאומיות, מגדר ומיניות, הסרט מתאר חוויה של אישה לבד בעולם.
כולם מתייחסים לחנה כמו ילדה קטנה במקרה הטוב, ובובה במקרה הרע. כולם יודעים מה טוב עבורה, כולם מייעצים לה ובטוחים שהם יודעים הרבה יותר טוב ממנה. עורך הדין שלה אומר לה שלפי החוק היא לא זכאית לדרכון אירופאי ומייעץ לה למצוא בחור אירופאי נחמד ולהתחתן איתו, בחור אקראי שהיא מכירה בטינדר ומספרת לו על הדיכאון הנובע מהעבר המשפחתי הקשה שלה אומר לה "טייק איט איזי, את יוצרת את המציאות של עצמך" וכל מיני שיט היפי ניו אייג'י משטח שכזה, הפסיכולוג שלה אומר לה שכדי להתגבר על הזיכרונות הרעים שרודפים אותה היא חייבת למצוא גבר שיאהב אותה. כולם יודעים יותר טוב ממנה מי היא ומה היא צריכה, וכולם דואגים גם להגיד לה את זה באופן הכי מתנשא ומקטין שיש. מיותר לציין שרב הסצינות האלה מבוססות על מקרים אמיתיים שקרו לי. כאישה בעולם הזה, במדינה הזאת, בתעשיית הקולנוע הזאת, נחדרתי, הושפלתי, והוקטנתי המון פעמים. אמרו לי שאני מגזימה, שאני כל הזמן מתלוננת, שאני מתקרבנת (זו אפילו לא מילה תקנית בעברית, אגב). קראו לי משוגעת אולי מאות פעמים.
אני משוגעת אבל אמנית, ואמנית שהולכת עד הסוף ולא מתפשרת, אולי קשה להם לאכול את זה? ולמה אני מתלוננת? אני מתלוננת כי זו תעשייה קשה, כי זה עולם קשה לנשים, וכי אני מאמינה שטוב להתלונן, זה חלק מאורח החיים שלי. אני אפילו חושבת שאמנות טובה נולדת מהצורך להתלונן. זה הרי לא כל מה שאמנות באה לעשות? להביע את התסכול על המצב הקיים, ולנסות ליצור משהו חדש?
כשאני מספרת לאנשים על הסרט האחרון שלי "הגברים שמעבר לגדר", שיוקרן בשבוע הבא בפסטיבל שבוע הבמאיות בסינמטק תל אביב, הדבר הראשון שאנשים אומרים לי זה שאני משוגעת לגמרי. הסרט עוסק בקשרים שיצרתי עם גברים מהגדה המערבית ורצועת עזה דרך אפליקציות היכרויות, כשאני מתעדת את השיחות והמפגשים איתם. נסעתי לגדה המערבית, לבד באוטובוס חמושה אך ורק במצלמה, ופגשתי גברים אדיבים, עדינים, נחמדים ואינטליגנטיים. המחשבה הייתה להשתמש במרחב המיטא-לאומי של האינטרנט כדי לערער על הסדר הקיים, על הגבולות הפיזיים אבל בעיקר על הטאבו החברתי, על הסטראוטיפים, ועל הייצוג המקובל של הגבר הפלסטיני בקולנוע הישראלי – במקרה הרע מחבל, ובמקרה הטוב דמות משנית שטוחה למדי. וככה, בדרך גרילה, באמצעות אפליקציית זיונים אווילית, נכנסתי בדלת האחורי של הכיבוש. הרי האמנות הישראלית כבר שנים מאוננת על הכיבוש, אז אני החלטתי להזדיין איתו. בזמן שאחרים נשארים בתחום הבטוח של בתי הקפה הממוזגים, אני החלטתי לעשות מעשה "מסוכן", כי ככה אני – קיצונית, מגזימה, משוגעת. יצא סרט מעניין שעוסק בנושאים מגוונים, פוליטי מבלי להזכיר עובדות היסטוריות משעממות, ופמיניסטי דווקא מתוך אובייקטיפיקציה של עצמי ושל המיניות שלי כאישה.

 

סרטה של אינס מולדבסקי, "הגברים שמעבר לגדר", יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת שבוע הבמאיות והיוצרות ביום שלישי 4.9 בשעה 21:30, אולם 3

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

תגובה אחת

  1. "הרי האמנות הישראלית כבר שנים מאוננת על הכיבוש, אז אני החלטתי להזדיין איתו. "

    את גדולה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

תגובה אחת

  1. "הרי האמנות הישראלית כבר שנים מאוננת על הכיבוש, אז אני החלטתי להזדיין איתו. "

    את גדולה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *