מדוע אני כותבת בעברית | איאת אבו שמיס

איאת אבו שמיס

את הכתיבה שלי אחלק לשתיים: הכתיבה המקצועית שהיא כתיבת שירים וכתיבה יומיומית אישית. אתחיל מהחלק הראשון: כתיבת שיריי. כשהתחלתי לכתוב בגיל ההתבגרות, התחלתי בעברית וקצת אנגלית. אף פעם לא כתבתי שיר בערבית. זה מאוד מוזר לי כרגע כשאני אמרת את זה, מכיוון שערבית היא שפת האם שלי. כשהתחלתי לכתוב קיבלתי פידבקים טובים לרוב, ואני לא זוכרת שמישהו שאל אותי בנעוריי למה אני כותבת בשפה שהיא לא שלי. לאחר שהחלתי לפרסם התחלתי לאט לאט להבין את המשמעות של הכתיבה בשפה העברית. כאשר נשאלתי על ידי עיתונאית האם לכתוב בעברית זה כמו לישון עם האויב, נפל לי האסימון שזו שפת הכובש לכאורה, האויב. עדיין המשכתי בכתיבה, נחשפתי לתגובות שונות אך תמיד כולם שאלו מה הסיבה שאני כותבת בשפה שאינה שפת אמי. הסברתי שזה גם עניין טכני, מכיוון שאיני יודעת לכתוב טוב ערבית. וגם הרגיש לי מאוד בנוח לכתוב בשפה שאני אוהבת ולא מתנצלת על כך.

עכשיו אני כבר כשמונה שנים לאחר הפרסום השיר הראשון ועדיין מקבלת את אותן תגובות. לא תמיד אני מסבירה את הסיבות. לפעמים נמאס לי לחזור על אותם הדברים ולפעמים נדמה כי אנשים מתעקשים על השוני וההבדלים בינינו, ויתר על כן: מתעקשים על יחסי איבה. אך אני בשלי ממשיכה.

החלק השני שלי הוא הכתיבה היומיומית, החל מכתיבת ווטסאפ לאחותי עד לפוסט בפייסבוק. גם זה נעשה בשפה שאינה שפת אמי. כמה מוזר שאני ואחותי מתכתבות בשפה שהיא לא שפתנו, ובכל זאת מרגישות בנוח עם זה. אך לכתיבת הפוסטים שלי יש מטרה ברורה והיא לרוב להגיע לצד השני להשמיע את קולי לאנשים שלא מדברים את שפתי, לאנשים שחושבים שיש בינינו הבדל שלילי.

כי ברור שיש הבדלים. יש כמה נושאים שאני לא מרגישה  בנוח לכתוב עליהם כי אני מפחדת מהביקורת של החברה היהודית. קשה לי עדיין לכתוב על איך דברים מתנהלים אצלנו בחברה הערבית המוסלמית השמרנית. לא תמיד אני יכולה להעביר ביקורת על החברה שלי בשפה העברית, כי אני מרגישה לעיתים שאנשים מהצד השני מחכים לראות מה לא טוב אצלנו כדי לצעוק את זה ולהעביר עלנו ביקורת ממקום מתנשא. ולפעמי דווקא עם האנשים הנכונים, לרוב נשים, הדברים הופכים לפשוטים יותר ולמובנים, אבל אני לא תמיד לוקחת את הסיכון. בנושאים פוליטיים אני גם נזהרת, כי לא תמיד זה מתקבל טוב ואני אשה שמעדיפה לכתוב מה שאני חושבת מאשר מה רוצים שאני אגיד. לכן, לפעמים אני מהססת ולפעמים מוותרת על זה. התחום הפוליטי הוא תחום מאוד מלוכלך וצריך לדעת איך לדבר על זה. גם על הדת שלי יש לי חשש לדבר. אני אישה דתיה (ללא כיסוי ראש), מאמינה מאוד באלוהים ובאסלאם, אבל קיים בי חשש לדבר על כך בפתיחות למרות שהעליתי מספר פוסטים לרגל רמדאן, הסברתי המון ולרוב כן קבלתי פידבקים חיוביים. אבל תגובה אחת של זלזול יכולה בהחלט לשבור אותי ואז אני אמצא את עצמי חודשים לא מעלה את אותו נושא עד ששוב הבטחון יחזור אלי. ובאופן מנוגד יש דברים שאני מרגישה בנוח לכתוב עליהם בשפה העברית בהבנה ובכוונה שזה מופנה לקהל היהודי, נושאים שאני מתביישת לדבר עליהן בשפת אמי, כמו מיניות למשל. למרות כל מה שציינתי אני כנראה לעולם לא אפסיק לכתוב בעברית לחשוב בעברית וגם לחלום. ושפת אמי שמורה לאנשים הקרובים לי ולאלוהים, בעיקר לאלוהים.

 

*איאת אבו שמיס היא משוררת פלסטינית-ישראלית מיפו, מחברת הספר "סל מלא שפות שותקות.

השאירו תגובה