איך העזתי לכתוב את "להתראות אללה", ספר על מסתערבים, אפילו שאני אשה | לי-אור אמיר
אף שהחוגים ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות מלאים בחוקרות מבריקות, המומחיות שלהן זוכה לזלזול כי התפיסה היא שרק מי ששירת בגבעתי יכול לדבר על בטחון, כותבת מחברת הרומן "להתראות אללה"

עם צאת ספרי "להתראות אללה" שעוסק גם בצבא וגם בפלסטינים, חשבתי לא מעט על התקרית שזכתה לשם "פרשת היאכנע". שנתיים עברו מאז שהפרשן לענייני ערבים אהוד יערי עלב בעיתונאית והמגישה דנה וייס כשעמדה על ההבדל בין הקיצונים האסלאמיים באירופה לבין הסכינאים הפלסטינים, וטענה שהאחרונים, ברובם, כלל אינם דתיים; שנתיים מאז ששלח עיתונאי ותיק ומוערך קולגה ותיקה ומוערכת "לבדוק את הנתונים שלה", מבלי שסיפק נתונים כלשהם שיתמכו בדעתו שלו.

סמוך לתקרית הטלוויזיונית ההיא שמעתי הרצאה של אבי יששכרוף בנושא. הוא ציין שמאז תחילת גל הדקירות, מספר ההתאבדויות שדווחו ברשות הפלסטינית על רקע הפרעות ומצוקות נפשיות ירד כמעט לאפס. אם כך, יתכן שווייס צדקה ולפחות חלק מהדוקרים אינם פנאטים דתיים, אלא אנשים שרצו למות מאלף סיבות אחרות, ובחרו בדרך המכובדת והמשתלמת למשפחתם.

הסיפורים שהגיעו אחרי האירועים חיזקו עוד יותר את התזה של וייס – זה שאירוסיו בוטלו, זה שחברתו קראה לו "אוהב יהודים", וזו שקיוותה לפגוש בגן עדן את השהיד החתיך פאדי עלון, שדקר ופצע נער בירושלים לפני שנורה על-ידי שוטרים.

רבות ורבים לפני כבר שפכו מלל על הנחות היסוד השגויות שאפשרו ליערי לנהוג כפי שנהג למרות העובדות הללו. כיצד מוסיפים לזלזל באישה שמביעה דעתה בענייני ביטחון כאשר נשים נמצאו בצה"ל ובארגונים שקדמו לו מיומם הראשון, לא אחת בתור לוחמות מהשורה? כיצד, כאשר רוב האקדמאים והסטודנטים לתואר ראשון עד שלישי הן נשים, גם בתחומי מדעי הרוח שלימודי המזרח התיכון נמצאים ביניהם?

"להתראות אללה"

עטיפת "להתראות אללה", ספרה של לי-אור אמיר

מתעלמים מהניסיון של התצפיתניות

"הבעיה במדינה עם שירות חובה היא שכל פלוץ שעשה שלוש שנים בגבעתי חושב שהוא רמטכ"ל." כך נוהג לומר בן זוגי, קצין קרבי בעצמו. לאנשים כאלה קל לזלזל באישה שמדברת על נושאי ביטחון, הוא מוסיף, כי בעיניהם מי שראוי להביע דעה הוא רק מי שעבר שירות דומה לשלהם. את כל הטייסות, לוחמות הנ"מ והמעברים, שוטרות מג"ב, החוקרות, מפעילות הסוכנים והתצפיתניות שמפעילות מערכת רואה-יורה, הפלוצים מגבעתי לא סופרים. אבל אהוד יערי אמור לדעת טוב מזה – יש לו שני תארים בלימודי המזרח התיכון. את התואר השני קיבל מהחוג למזרח תיכון באוניברסיטת תל-אביב, היכן שלמדתי גם אני כמה עשורים אחריו.

בחוג הזה (שבשנים האחרונות עמדה בראשו פרופ' מירי שפר) היה לי הכבוד ללמוד מנשים מוכשרות ורבות הישגים, שיכולות לספר לבוגר יערי על הסיבות העכשוויות וההיסטוריות לכל דבר שקורה במזרח התיכון. יותר מכל זכורה לי ד"ר לאה קינברג, מרצה חריפה וכריזמטית שבהרצאה הראשונה בשנה א' אמרה לנו, "אנחנו לא רוצים לאסלם אתכם, אבל נגרום לכם לראות את כל מי שנלמד עליו כפי שהוא רואה את עצמו." אמפתיה היא יכולת שמתויגת כנשית, אבל תיוג אינו המציאות; זו הייתה, לפחות בזמנו, רוח החוג כולו.

השילוב בין מה שלמדתי שם לבין מה שחוויתי בשירותי בגדה המערבית, או יהודה ושומרון, הוליד את ספרי "להתראות אללה" שיצא בדצמבר האחרון. זה אמור היה להיות "ספר צבא" רגיל, שבא לספר איך זה לשרת שם, בפלנטה האחרת שמעבר למחסומים; כמה שוחק וכפוי טובה ולא זוהר ולא קרבי הוא הבט"ש. וכך אכן נפתחת העלילה של "להתראות אללה" המסופרת מפיה של חיילת בחמ"ל. לוחמים שקראו את הספר הביעו הערכה, אפילו פליאה, מכך שתיאור חוויית הלוחם בספר נאמן למה שעבר עליהם עצמם. לפעמים אני אפילו קצת מצטערת שהחזרתי אותם לשם, כי לא כיף שם.

איני יודעת באמת כמה מהפליאה שלהם קשורה לכך שאני עצמי אישה. ז'אנר ספרי וסרטי הצבא בישראל אכן נשלט מאז ומתמיד על-ידי גברים שכתבו על גברים. לדעתי, ולצערי, "אפס ביחסי אנוש", "עם הנצח לא מפחד" וספרי שלי אינם חלק ממגמה, אלא ניצוצות בודדים בתרבות בה לנשים יש מקום מוגדר מאוד בשיח הצבאי. "אתן הנשים" הוא עד היום מטבע לשון שגור בפי מפקדי מילואים בבואם להודות למי שנשארים בבית. אני עצמי משרתת במילואים, וכך גם בן זוגי – אף אחד משנינו אינו "אתן הנשים" הללו.

אמת היא שרוב לוחמי צה"ל, וכל לוחמי הגדודים ביהודה ושומרון, הם גברים; אבל כדברי משה שרת, לא צריך לגור שנתיים בכפר ערבי כדי לנסות להבין את הצד השני. החוויה הצבאית ביהודה ושומרון, ואולי גם הפלסטינית, לא השתנתה מאוד בשנים האחרונות. מחזורים רבים של חיילים – לוחמים ותומכי לחימה – עוברים שם את אותם דברים. לכל אחד מהם יש עיניים ואוזניים – חיילות וחיילים כאחד. אחדים משתמשים בהם יותר מאחרים. כולם זוכרים, ואחדים כותבים.

ללמוד מלוחמות הפשמרגה הכורדיות

בעיניי, תפקידם של הכותבים הוא לא רק לתעד את המציאות; הוא גם לדמיין את מה שיכול להיות. ישראל 2018 היא חברה שמרנית וסקסיסטית, שבה הפוליטיקלי קורקט לכל היותר מעגל את פינות השיח, אבל לא משנה תודעה היכן שהחוק לא בא לעזרתו. אם באנו לבנות מדינה מפותחת, עלינו גם ליצור חברה שבה כל מי שמדבר ומדברת מתוך ידע וניסיון יזכו לקשב; חברה שבה לא יהיה תיוג מגדרי לנושאי שיחה, לתחומי עניין, לקריירות ולתפקידים בצבא.

הצבא שלנו הוא הרבה דברים טובים, אבל יש צבאות בהם נשים הן יותר שוות – לא שוות יותר, פשוט שוות. לפני מספר ימים צפיתי בסרט "אין חברים מלבד ההרים" של הבמאי קאי בהר, שתיעד במשך כעשור את הלחימה במולדתו, כורדיסטן העיראקית. הלוחמות בשורות הפשמרגה, ה-PKK וה-PYD  הן עובדה טבעית וקיימת, ובחלק מהיחידות הן מהוות עשרות אחוזים מהסד"כ. הן לא היו צריכות להיאבק כדי להגיע לשם – רק לרצות להגן על ביתן מספיק כדי לעזוב אותו ולהצטרף ללחימה. איש שם אינו מעלה על דעתו, או לפחות לא מבטא בפני המצלמה, שהנשים הללו נופלות במשהו מהלוחמים הגברים.

בהר, שהגיע להקרנה, אמר שכורדיסטן דומה לישראל ושואפת לחקותה, והנה, אצלכם וגם אצלנו נשים וגברים שווים בכול; אבל אני ראיתי את הנשים הכורדיות והתביישתי עבור צה"ל, שנראה כי רק הולך ומתכופף בפני הדתה מעוותת, שצו השעה שלה הוא להרחיק חיילות ומפקדות מהבסיסים, מקטעי השירה בטקסים בכותל ומעמוד הפייסבוק של חיל האוויר. ובשביל מה?

טיעון ההבדלים הפיזיים שמונעים מנשים להיות לוחמות כבר הופרך לא רק בחיל האוויר, אלא גם בחילות היבשה. וגם היכן שטרם נבחן, לא תמיד הוא ענייני. החיילת גיבורת הספר שלי מדברת גם ערבית, ובהמשך הספר הופכת בעל כורחה למסתערבת. היא מבלה ימים, לילות וחודשים רצופים בקרב אנשי חמא"ס. לפעמים היא מודרת מהעבודה המודיעינית ומחברת הגברים, ולפעמים מעמדה כ"אחות-של" ו"תכשיט-של" מאפשר לה להישאר ואפילו להתערב. וכמובן, כאישה היא רצויה גם במעגלים שגברים מודרים מהם. על סיטואציה כזו סיפרה פעם אלכסנדרה בולה, צלמת נשיונל ג'יאוגרפיק המנוחה שתיעדה חברות אסלאמיות: "הגברים נשארו בחוץ. אמרו לי שבגלל שאני אישה אני יכולה להיכנס, אז נכנסתי." וכך אישה מגיעה למקומות שגבר לא יכול היה, ומתנועתה בין העולמות היא מבינה דברים שספק אם גבר היה מבין. אילו גיבור "להתראות אללה" היה מסתערב ולא מסתערבת, ספק אם היה יוצא כל-כך מעניין.

אנחנו ניצוצות, אבל אנחנו לא לבד. ואם הסיפור שלנו טוב ומסופר טוב, הוא יגיע בסוף לכל בית. לא בגלל שאנחנו נשים ולא למרות זאת; פשוט כי סיפורים טובים כבר קשה למצוא.

"להתראות אללה" יצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.

 

 

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.