יסמין נולדה בקנדה לאב יליד עזה ולאם מצרייה, שנפרדו בינקותה. היא גדלה עם אימה, שנישאה לאיסלאמיסט פונדמנטליסטי שהחשיך את חייהן; את אביה ז"ל היא מגדירה כאדם מתון ושוחר שלום. היא חותנה בכפייה עם פעיל אל-קאעידה, ולאחר שהביאה ילדה לעולם בעצמה – החליטה לברוח. היא הסירה את ה'כלוב הנייד' — כפי שהיא מגדירה את החיג'אב — שינתה את שמה הפרטי ליסמין והחלה דרך חדשה.
עשרים שנה מאוחר יותר היא הפכה לפעילה חברתית במאבק באנטישמיות ומנהלת עמותה המסייעת לנפגעי.ות האסלאם. "אנחנו מצליחים לטפל רק ב-10% מהפניות", היא מספרת לי, "וגם יש לנו המון פניות מישראל ופלסטין".
המסע של יסמין נגע בי באופן אישי וביקשתי לראיין אותה. במשך שעתיים שוחחנו כמו חברות שנפגשו לקפה. במהלך השיחה הזמינה אותי יסמין להתראיין בהסכת שלה. שתינו מזרח תיכוניות, שורדות טראומה דתית, פמיניסטיות, ומלבד הצער המשותף, המתח המתבקש בינינו לכאורה, לא היה שם.
הריאיון הזה הוא יהלום עבורי. ביחד, יסמין ואני חותרות דרך הטראומה והכאב אל החוף שבו נשים אולי יהיו חופשיות מפטריארכיה וממלחמה. אני מקווה שהחברות שנוצרה תהדהד ותשלח אדוות סביבנו.
בושה. את בת
"בתור ילדה תמיד אמרו לי 'עַיב', שזה אומר 'בושה, את בת'. אסור לראות אותך ואסור לשמוע אותך, ובשום אופן אסור לך לתפוס חמצן בחדר", מספרת יסמין בגילוי לב. "את צריכה להיות דבר קטן, כפוף ובלתי נראה. ואם את מרשה לעצמך לזרוח, זו בושה. עיב. את בת. שמרי על עצמך קטנה". יסמין מספרת שהרוח הזו הפכה אותה למודעת למעמד שלה מאז שהייתה קטנה. "מילה נוספת היא 'אַאוּרַה', שפירושה עירום מביש", היא ממשיכה. "לא רק כל הגוף והשיער שלך הוא Awra, אלא גם הקול שלך. מאוד חשוב להבין את זה, כי אפילו לדבר — שהקול שלך יישמע — זו בושה". יסמין מספרת שהמילה הזו, אאורה, הייתה הטריגר שלה לעזוב. "אמא שלי השתמשה במילים האלה על בתי הפעוטה", היא אומרת. "מייד חשבתי 'לא, לא, לא! אנחנו לא חוזרות על המעגל הזה'".
אני מספרת ליסמין על מושג מקביל אצלינו, "קול באישה ערווה", שביהדות האורתודוקסית אוסר על נשים לשיר, בשל אותו עיקרון של בושה. "באיראן נשים יכולות גם להיכלא על שירה", היא אומרת. "בבית שלי אסור היה לי אפילו לצחוק בקול. בקושי לדבר. אני זוכרת שפעם שאלתי את אמא שלי מה אני אמורה לעשות אם יש מקרה חירום. היא אמרה לי "תגידי מהר מאוד רק מילה אחת". כי לתת לגבר לשמוע את הקול שלך, זה כמו לאפשר לו לראות את הרגליים שלך או את השדיים שלך".
למה הדגש הוא דווקא על הקול לדעתך?
"הרציונל מאחורי זה אומר שאם הקול שלך יפה, הגבר יכול 'להשתגע' ובסופו של דבר לאנוס אותך. אבל בסופו של דבר המטרה היא להשתיק אותך. שלא תשאלי שאלות".
זו התרבות שלך
כשהייתה יסמין בת שש, נישאה אימה מחדש. היא הפכה לאשתו השנייה של בעלה החדש, דבר שהסתירו מהרשויות הקנדיות, וגם מהילדים, "כדי שלא נפלוט את זה בטעות ונסבך אותם עם החוק", מסבירה יסמין. "בעלה השני הכניס אותה לחיג'אב, אמר לנו שהכול "חראם" – אסור. רכיבה על אופניים, שחייה, חברים לא מוסלמים, מוזיקה. הוא שבר את כל התקליטים של אמא שלי, והיא פשוט הניחה לו לעשות את זה".
יסמין החלה ללכת לבית ספר מוסלמי, במסגד. היא למדה אסלאם וערבית, ואמא שלה, שלמדה באוניברסיטת אל-אזהר במצרים, הפכה למורה ללימודי האסלאם. "כל הקהילה שלנו, כולל אמא שלי, הפכו פונדמנטליסטיות", היא מסבירה.
כשהייתה יסמין בת 12, סיפרה לאחד המורים בבית הספר על ההתעללות שהיא חווה בבית. השירותים הסוציאליים הגיעו והשופט קבע שהתרבות והדת של משפחתה של יסמין מאפשרות את ההתעללות, ועל כן על הרשויות להניח לזה. "בקנדה יש הרבה רלטיביזם מוסרי", טוענת יסמין. "אין דבר כזה שמשהו לגמרי לא בסדר או לא צודק, הכל תלוי הקשר. גם כשזה מגיע להתעללות בילדים. אם הייתי ילדה ממשפחה הולנדית או גרמנית, היו מגינים עליי. אבל הייתי ילדה חומה ממשפחה מצרית, אז 'זו רק התרבות שלך. את צריכה פשוט לקבל את זה'".
היו לך חברות שעברו דברים דומים?
"אחרי חופשת הקיץ, תמיד היו בנות שפשוט לא חזרו ללימודים", מספרת יסמין. "תמיד אמרו לנו 'היא נסעה לפקיסטן', או 'היא הולכת לבית ספר בפיג'י', או 'עכשיו היא גרה במצרים' וכל מיני סיפורים. בפועל, אלו בנות שנשלחו הביתה כי ההורים שלהן לא רצו שיהיו בסביבה מערבית. העדיפו להכין אותן בבית לחתונה. אני זוכרת תלמידה אחת שנשלחה בגיל 14 בחזרה לעיראק, כדי להתחתן. זה פחד שמלווה את ההתבגרות שלך".
אסלאם פוליטי
"כשאמא שלי גדלה במצרים, לא היית רואה חיג'אב בכל מקום", מספרת יסמין. "אולי בכפרים, על נשים מבוגרות, אבל לא בערים הגדולות, לא באוניברסיטאות. בתחילת שנות השמונים הרעיון של אסלאם פוליטי הפך פופולרי".
יסמין מתארת תהליך ארוך שנים של אסלאם שהחל ללכת יד ביד עם אנטי-מערביות ועם קומוניזם. "כולם נהיו הרבה יותר דתיים", היא מספרת. "גם במדינות המערב המסגדים הפכו ממרחב קהילתי למרחב מטיף, דתית ופוליטית. אנשים החלו למשטר אחד את השני: 'למה אתה לא אוכל חלאל? למה את לא לובשת חיג'אב?' כבר אין אפשרות להיות מוסלמי מתון".
איך נראה תהליך התבגרות בסביבה כזו?
"היה לי תהליך הדרגתי, הוכנסתי לחיג'אב כנערה ובגיל 19 לניקאב. מפנים וידיים חופשיות, לפנים וידיים מכוסות", מסבירה יסמין. "אבל זה רק החלק החיצוני. השליטה האמיתית היא בראש, ושם נמצאים הכבלים והשלשלות הקשים ביותר".
בגיל 19 חותנה יסמין עם פעיל אל-קאעידה. זה היה, לדבריה, בתקופת אסון התאומים, מה שהפך את הכול לעוצמתי ומפחיד במיוחד, בעיקר כשהחליטה לעזוב. "כשהחלטתי להוריד את החיג'אב, אמא שלי התנכרה אלי ואמרה שמגיע לי למות. עברתי את זה לגמרי לבד", היא משתפת. כפי שסיפרה, הבת שלה הייתה הזרז לבריחה מהבית. "שמרתי על פרופיל נמוך כי לא ידעתי איפה יש לאקס שלי חברים. חייתי בסתר, שיניתי את השמות שלנו. פחדתי".
זמן קצר לאחר שברחה נכלא בעלה לשעבר במצרים ל – 15 שנה, אבל שוחרר מוקדם. הוא נעצר שוב במלזיה, בשל קשר לארגוני טרור, ונשלח חזרה למצרים. "אני לא יודעת אם הוא עדיין בחיים", היא אומרת. חלפו מאז מעל עשרים שנים. "הרבה זמן חייתי בחשש ולא הייתי חופשיה באמת. הגדרתי עצמי כ'מוסלמית כופרת'. היום אני רוחנית, אבל לא מאמינה באף דת מאורגנת", אומרת יסמין. "לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להגיד שאני לא מוסלמית יותר".
כשהרוח נושבת בשיער
היום חיה יסמין רחוק מהקהילה המוסלמית. היא מספרת על הטרדות שעוברות חברותיה, ערביות חילוניות שמתגוררות סמוך לקהילות מוסלמיות או בתוכן. "זרים אקראיים ברחוב, שאת אפילו לא מכירה, באים ונותנים לך 'נסיחה', 'نصيحة', 'עצה'. הכוונה היא לעודד מוסלמים אחרים להיות טובים יותר". יסמין מהדהדת למשטור החברתי המתרחש בקהילות אלה.
מה החופש הכי גדול שהעזיבה הקנתה לך?
"את החופש לחשוב, להטיל ספק", עונה יסמין. "זה היה משכר. הלמידה, היכולת לשאול שאלות. זה היה מענג. לא יכולתי להפסיק. אני אדם מאוד סקרן ובמשך כל חיי נאלצתי להחניק את התכונה הזו להקשיב. נאלצתי לעשות מה שאומרים לי ולא לשאול שאלות. סגרתי את המוח שלי כדי שאוכל לשרוד. כשהצלחתי להצית מחדש את המחשבה, וואו. זה היה החלק הכי טוב".
ובמקום השני?
"הכבלים הפיזיים", היא עונה בפשטות. "להוריד את החיג'אב, להראות את הפנים שלי. בהתחלה הרגשתי שכולם מסתכלים עלי, הרגשתי כל כך פגיעה… למדתי איך ללבוש בגדים. חצאיות, שמלות, מכנסיים קצרים, ג'ינס וסוגים שונים של חולצות. למדתי איך לטפל בשיער שלי ומה לעשות כשהרוח נושבת בו… כי זו תחושה כל כך מוזרה. למדתי להתאפר, גיליתי אילו צבעים אני אוהבת, כי עד אז לבשתי רק שחור".
מכל הדברים שהעולם הציע, בחרת דווקא באקטיביזם, ובעצם להמשיך לעסוק בעולם שברחת ממנו. למה?
"הבדידות שהרגשתי היא הסיבה העיקרית שהקמתי את הארגון שלי", אומרת יסמין. "רציתי לבנות קהילה. רציתי שאף אחת לא תיאלץ לעבור את זה לבד שוב. אני יודעת כמה בדידות וכמה פחד יש שם. העונש על עזיבת האסלאם הוא הוצאה להורג, ותכופות זה מוצא לפועל. תהליך העזיבה הוא תקופה מאוד מפחידה וטראומטית".
נקודות עיוורון
יסמין עומדת על ההבדל בין מי שמגדיר עצמו מוסלמי לבין אסלאמיסט. "אסלאמיסט הוא מוסלמי פוליטי, שרוצה להפיץ את האסלאם על פני כדור הארץ עד שתהיה הנהגה עולמית", היא מסבירה. "יש אסלאמיסטים דיפלומטיים ויש אסלאמיסטים ג'יהאדיסטים. הם בוחרים בשיטות שונות, אבל שניהם רוצים ח'ליפות אסלאמית".
אנחנו צוללות פנימה אל אירועי ה – 7 באוקטובר בישראל וההקשרים האסלאמיסטיים שלהם. "התנועה האסלאמיסטית והתנועה הסובייטית מתנגדות למערביות. זה מחבר את האינטרסים שלהם. במשך הרבה מאוד זמן עובדת מכונת תעמולה סובייטית-ערבית, שמנחילה תכנים אנטי מערביים ברחבי העולם".
אבל זה נכון שהמערב בנוי על שיעבוד וגזענות.
"זה נכון. אבל גם לאסלאם יש היסטוריה של קולוניאליזם", מבהירה יסמין. "המִצְרִים של היום קוראים למצרים העתיקה 'ג'הלחי', זאת אומרת – 'הבּוּרוּת'. כך הם קוראים לימי הפּרעונים המפוארים, ימי הבורות. בפועל, זו ממש תחילתה של הציוויליזציה האנושית. במקום להיות גאה ולומר: פיתחנו פוליטיקה, מדע, מוזיקה, תעשייה, ארכיטקטורה. במקום להתגאות בכל הדברים האלה, הם קוראים לזה ימי הבורות, כי אלו הימים שלפני התיישבותם של מוסלמים".
איך את מסבירה את החיבור של הזרם הפרוגרסיבי המערבי לשיח האסלאמיסטי?
"א.נשים חוששים להיקרא אסלאמופובים", מסבירה יסמין. "פמיניסטיות למשל, הן נגד תרבות האונס, האשמת הקורבן, שיימינג של עובדות מין… אבל הן כן יתמכו בחיג'אב. הן שוכחות שחיג'אב הוא כלי של הפטריארכיה, המשמש ליישום כל הדברים המגונים האלה: תרבות האונס, האשמת הקורבן ושיימינג. יש להן נקודת עיוורון".
יסמין מסבירה שבאמצעות המילה 'אסלאמופוביה' נוצרה הרתעה שמאפשרת משטור ובלימה של ביקורת על האסלאם, ללא קשר למידת ההיגיון של הביקורת. "הברית בין השמאל לאסלאם היא לא תופעה חדשה", היא מבהירה. "המהפכה האסלאמית באיראן הצליחה רק בזכות הבוחרים הקומוניסטים. זה קרה בסוריה, בעזה, בכל העולם המוסלמי".
יסמין מספרת על הסטודנטים באיראן, שרצו להילחם נגד המלוכה ולקבל חופש פוליטי. הם התחברו לתנועות אסלאמיסטיות, שהנהיגו מהפכה, ולאחר שהשתלטו על המדינה, כלאו והוציאו להורג מנהיגים מקרב אותם סטודנטים ששיתפו איתם פעולה, בשל היותם אתאיסטים. "החיבור הסוריאליסטי הזה", היא אומרת, "הוא ישן מאוד". בתור מישהי שבעצמה הייתה חלק מכת, אני יכולה להבין איך זה מרגיש כשהמוח שלך מוחזק בידי אידיאולוגיה, כשעובדות, היגיון ומציאות נמצאים מחוץ לתודעה. זה כמו להיות מכוסה במלט, ומדי פעם יש סדק קטן וקצת אור נכנס פנימה, אבל אז את הולכת למסגד או למעגל האידיאולוגי, ומתכסה שוב.
את המילים שיסמין אומרת קשה לתווך לציבור ליברלי, שצורך את התעמולה של אותן כתות. משהו צריך לקרות כדי שהמלט ייסדק, כדי שנוכל לפרוץ את הנרטיב.
מזרח תיכון חדש
שמה הפרטי שניתן ליסמין כשנולדה היה 'פלסטין. מבחינת אימה ובעלה, מספרת יסמין, סוגיית ישראל-פלסטין איננה סוגייה כלל. "יש להם אובססיה כלפי יהודים, יותר משנאה, זלזול. יהודי מבחינתם לא צריך להיות על הפלנטה", היא אומרת.
אנחנו צוחקות במבוכה על הביזאריות הכואבת. "אבא שלי לא היה דתי", היא אומרת. "הוא תמיד היה חילוני והוא מעולם לא השתנה באופן שבו אמא שלי השתנתה. כשגדל בעזה היו לו שכנים יהודים, הם היו חלק מחייו והוא לא הבין למה מתנהגים אליהם כאילו הגיעו לכאן מאירופה. הוא הכיר בזה שהעם היהודי חי בישראל במשך דורות. הוא לא עקב אחר הדפוס של הפוליטיזציה המוסלמית".
יסמין מספרת שאביה היה חרד מהשתלטות חמאס על מולדתו. כשאנשים חושבים על חמאס, הם הרי חושבים על עזה, ומי רוצה להיות מזוהה עם קבוצת טרור? היא שואלת בעצב. "הוא שנא את המחבלים שהשתלטו על מולדתו".
דווקא בזמן מלחמה, הגיעה יסמין לבקר בישראל, עם משלחת בשם 'שאראקה' Sharaka ('שותפות' בערבית). "הארגון הוא שיתוף של איחוד האמירויות וישראל", היא מספרת, "שמטרתו לעצב מזרח תיכון חדש". הקבוצה שיסמין הגיעה איתה התמקדה בחינוך בנושא השואה. חלק גדול מהמשלחת מומן על ידי הממשלה הגרמנית. יחד הם נסעו לתל אביב, לירושלים, ליד ושם, וגם לאנדרטה לזכר קורבנות ה'נובה' ולקיבוצי העוטף.
בקבוצה הזו היו אנשים מפקיסטן, מאיראן, ממרוקו ומארצות שונות ברחבי העולם המוסלמי. "לא הבנתי את הרוח הישראלית עד שנסעתי לישראל", היא מספרת. "למרות שבמשך כל חיי האקטיביסטיים שתי קבוצות של אנשים תמיד תמכו בי – יהודים והינדואים. הם מבינים את הסיפור שלי טוב יותר מכל אחד אחר". יסמין הכירה בחייה יהודים רבים, אבל מעולם לא נתקלה בישראלים. "זה הלך רוח של לחגוג את החיים", היא אומרת.
גם אנחנו מאוד עסוקים במלחמות ובמוות, אני אומרת לה. "אבל אתם לא מיליטנטיים מתוך בחירה", היא עונה, "אתם מיליטנטיים מכורח המציאות".
עתיד משותף
הארגון של יסמין, Free Hearts Free Minds, מסייע לאנשים שעזבו קהילות מוסלמיות קיצוניות. "זה מאוד קשה לעזוב משפחה, חברה, קהילה", היא מפרטת. "במדינות רבות עם רוב מוסלמי זו עילה להוצאה להורג, על פי חוקי חילול הקודש. במדינות אחרות אתה יכול להיאסר. לעיתים תכופות אתה יכול פשוט להיהרג על ידי אזרחים. זה מאוד מאוד מסוכן ומפחיד. אז יצרתי את הארגון הזה בעצם כדי שיהיה לי מרחב בטוח".
היא מספרת על אדם מעיראק שפנה אליה. אחיו היה פעיל בארגון אל-קאעידה. כשהוא עזב את האסלאם אחיו ניסה להרוג אותו. בחור אחר שעליו היא מספרת, ברח מאפגניסטן אחרי שנרדף על ידי הטאליבן. היא מספרת על נערות לסביות שמחתנים אותן באלימות עם גברים. על חוויות טרגיות וטראומטיות שעימן מתמודדים הפונים אליה.
"בריאות הנפש היא חלק גדול מזה", היא מספרת. "הארגון מספק תמיכה קבוצתית, פרטנית וקהילתית מתמשכת. שיתוף פעולה, חיבורים, יצירת רשת ביטחון בין אנשים". היא מוסיפה, "וגם עורכי דין שמטפלים בנושאי הגירה".
ההשראה של יסמין לארגון הייתה קבוצה בשם Footsteps, שפועלת ממש מחוץ לוויליאמסבורג בניו יורק. "הקבוצה הוקמה על ידי אישה לסבית שעזבה את הקהילה החסידית עם חמישה ילדים. כשהיא יצאה, לא הייתה לה מערכת תמיכה. היא אפילו לא ידעה להשתמש באינטרנט. היא גדלה בניו יורק ולא דיברה אנגלית".
הארגון של אותה אישה, סייע לא.נשים מקהילות כתיות לצאת אל העולם שבחוץ. "את עוברת ממערכת שבה לכל שאלה יש תשובה אל עולם של חופש מבלבל, את מרגישה שאת עומדת לטבוע, שיש יותר מדי אפשרויות ואת לא יודעת במה לבחור". מסבירה יסמין. "הסתכלתי על אותה אישה ואמרתי, אני רוצה לעשות את אותו הדבר למען האנשים שלי". העמותה של יסמין היא העמותה היחידה בעולם שעושה את הפעולה הזו. "אנחנו בקושי עומדים בקצב", היא אומרת בעצב בתום הריאיון.
אנחנו נפרדות לשלום וקובעות ריאיון נוסף. הפעם היא תראיין אותי בהסכת שלה. "ואני אשאל את השאלות", היא אומרת בחיוך. אנחנו מנתקות את השיחה וסוגרות את תיבת פנדורה. לבינתיים.
לפרטים נוספים על הפעילות של יסמין: https://www.yasminemohammed.com/
פרופיל האינסטגרם של יסמין מוחמד: https://www.instagram.com/yasmohammedxx/
תגובה אחת
כתבה טובה, נהנתי לקרוא.
מצחיק אותי אבל שאת מדברת על החשיבות שבפעילות של יסמין, ושהיא היחידה שעושה דברים כאלה ומספרת על התעמולה הסובייטית שהפוגרסיבים נופלים לתוכה לגבי הבעת ביקורת על קבוצות מיעוט שמקשה על עבודתה של יסמין. אבל גם באותו כתבה זורקת לאוויר בלי לפרט ממש ש" זה נכון שהמערב בנוי על שיעבוד וגזענות" שהוא אולי הטענה הבסיסית ביותר בתעמולה נגד ליברליזם מערבי. חלילה לא בא להגיד שלא היה שיעבוד וגזענות במערב אבל ראוי לדעתי לייצר הבדלה מוחשית בית תרבויות שעדין דובקים ברעיונות אלו לבין תרבויות שהשתנו מהעבר ועכשיו מוקיעים אותו ומנסים לפעול בדרך טובה יותר כמו שלדעתי המערב עושה. בכל תרבות היה גזענות ועבדות, יש עבדות ביהדות אפילו, ובגלל זה לדעתי ממש חשוב להוסיף קונטקסט לאמירות כאלה ולא סתם לזרוק לאוויר כי זה טרנדי ללכלך על המערב ( במיוחד שמהכתבה עולה שאת מסכימה שעם כל הבעיות שלו תרבות המערב עדיפה בהרבה בהתיחסות למיעוטים ונשים)