מבט מסוים: על הדרת נשים מדפי ההיסטוריה הקולנועית

במאיות מודרות באופן שיטתי מתולדות הקולנוע, למרות שהסרטים שלהם חשובים או טובים לא פחות לפי סטנדרטים בהם שופטים סרטים של במאים גברים. ההדרה הזו עוזרת לשמר את מבני הכוח הקיימים, ובעצם מונעת מאוכלוסיות מוחלשות להתקדם 

מאת: מאיה פז

לקראת חג השבועות פרסם מבקר הקולנוע של ״הארץ״, אורי קליין, את רשימת 40 הסרטים שעיצבו את מפת הקולנוע הבינלאומי ב-40 השנים האחרונות, החלק השלישי והאחרון במה שמכנים בעיתון ״קורס מזורז״ בקולנוע. בהקדמה לאותה רשימה, מנסח קליין פסקה שמסירה ממנו כל אחריות להיעדרותם מהרשימה של סרטים שבוימו בידי נשים: ״אני מאמין שתקין ומכובד יותר שלא לכלול ברשימה סרט שאינני אוהב או מעריך במיוחד״, כותב קליין, ״רק משום שאשה ביימה אותו״.

באופן אישי, אין לי סבלנות לרשימות מסוג זה שקובצו בידי קליין ומבקרים אחרים בני דורו. סרטי הקולנוע שמעניינים אותי לא מעניינים אותם, והסרטים שמעניינים אותם נוטים שלא לעניין אותי. למרות שקליין שם לעצמו למטרה למנות את הסרטים ש״עיצבו את מפת הקולנוע״, הוא מכריז שהיא מבוססת, בין היתר, על טעמו ושיפוטו האישי, מה שהופך אותה — כמו מרבית הרשימות המתפרסמות מעת לעת בתקשורת — לשרירותית.

הבעיה ברשימות שרירותיות היא שלעתים קרובות מדי, הן מתעלמות מהעובדות. ועובדה היא שבמהלך 40 השנים האחרונות נשים ביימו סרטים שעיצבו את מפת הקולנוע. סרט כמו ״אור ירח״, הסוגר את הרשימה של קליין, לא היה מתאפשר, ובוודאי לא היה זוכה באוסקר, אילולא קדם לו ״סלמה״ (2014) של אווה דוברניי. הסרט עוסק במאבקו של מרטין לותר קינג במדינת אלבמה, שמנעה מאזרחיה השחורים את מימוש זכותם להצבעה. מבחינות רבות, ״סלמה״ סלל את הדרך ש״אור ירח״ צעד בה אל האוסקר.

צילום: יח"צ

מתוך: סלמה צילום: יח"צ

גם ״מלאך אצל שולחני״ (1991) תרם לשינוי פני הקולנוע העולמי. סרטה של ג׳יין קמפיון, שאת ״הפסנתר״ שלה קליין אינו ״אוהב ומעריך במיוחד״, עוסק באופן אירוני בדיכוי הקול הנשי. הוא הפך את קמפיון לקולנוענית בינלאומית מוכרת ומוערכת, עובדה ש״הפסנתר״ נתן לה חותמת סופית. ״מלאך אצל שולחני״ הוא חוויה אינטנסיבית וסוחפת לא פחות, שמשום מה ״לא סופרים״ לקמפיון. שמה הוא שם נרדף ל״הפסנתר״, אולי כי קשה לעכל אישה עם יותר מיצירה אחת משמעותית.

מזווית אחרת חובה להזכיר את ויקי ג׳ונסון, שביימה במשותף עם אנדרו אדמסון את ״שרק״ (2001). הסרט הזה יצר מהפכה בסוגת האנימציה, והיה הסרט הראשון שזכה בפרס האוסקר לסרט המונפש הטוב ביותר. הוא היה הראשון במותג סרטים מצליח, ורבים מסרטי האנימציה שהופקו אחריו הושפעו רבות מסגנונו המודע לעצמו. אבל בעיני קליין יש מפה שונה לסרטי אנימציה או סרטים לכל המשפחה.

עובדה נוספת היא שאין הרבה סרטים מצליחים שבוימו בידי נשים, בייחוד אם משווים אותם לכמות הסרטים המצליחים שבוימו בידי גברים. יש לכך סיבות רבות, אבל אבקש כעת לדון רק באחת מהן, והיא הדרה של יוצרות מההיסטוריה של הקולנוע, וכאן היה צריך אורי קליין להתעלות על עצמו. במאיות מודרות באופן שיטתי מתולדות הקולנוע, למרות שהסרטים שלהם חשובים או טובים לא פחות לפי סטנדרטים בהם שופטים סרטים של במאים גברים. פרט לאנייס ורדה, שנטל אקרמן ואפילו לני ריפנשטל, אותן ההיסטוריה לא שכחה, ישנן במאיות משמעותיות בכל תקופה שקשה לחשוב על סיבה שהן לא כלולות בתולדות הקולנוע מלבד הדרה.

אליס גי בלאשה, למשל, שהיתה מחלוצות הראינוע. היא ביימה כאלף סרטים, חלקם בין הראשונים שצולמו בלוקיישן והשתמשו בקלוז אפ. במהלך לימודי לתואר ראשון ושני בקולנוע, שמה לא אוזכר אפילו פעם אחת. גברים שעשו דברים חשובים פחות זכו לתשומות לב. יוצרת נוספת שנשכחה היא דורותי ארזנר, שפעלה בתקופה הידועה כ״תור הזהב של הוליווד״. בנוסף לסרטים יוצאי הדופן שביימה, שהציגו דמויות של נשים שלא הלמו את הערכים השמרניים שניסו להחיל אז על תעשיית הקולנוע, היתה לה גם תרומה טכנית מהפכנית: היא היתה הראשונה להשתמש ב״בום״, מיקרופון המחובר למוט ומאפשר תנועה חופשית של השחקנים בפריים. למעשה, אייזנר המציאה אותו.

הדרה של נשים, ומיעוטים אחרים, מרשימות מהסוג הזה, מוחקת למעשה הישגים חשובים ויוצרת מצג שווא כאילו הם לא קיימים. ההדרה הזו עוזרת לשמר את מבני הכוח הקיימים, ובעצם מונעת מאוכלוסיות מוחלשות להתקדם ולפרוץ מעבר לגבולות שהציבו להם בעלי הכוח. החיה הזו מזינה את עצמה, ופעמים רבות רשימות מבוססות על רשימות קודמות, שמבוססות על ההיסטוריה כפי שכתבו אותה המדירים, וכך מונצחת ומשתמרת ההדרה. גם אני, בכתיבה על קולנוע וטלוויזיה, תרמתי לשימור ההדרה של יוצרות משמעותיות: בדרך כלל כי לא הכרתי אותן, כי אחרים החליט שהן לא חשובות מספיק על מנת להכלל בקאנון.

באפריל האחרון פרסמה נירית אנדרמן מאמר על דורותי ארזנר, אליו מצורף נספח על הנשים שנשכחו מתולדות הקולנוע. מי שכתב את הנספח הוא, נכון, אורי קליין. יד אחת מדירה, יד שניה כותבת על זה. קליין מביע תקווה שרשימה שיערכו עמיתיו העתידיים בעוד 40 שנה יכללו סרטים שנשים ביימו. אם הוא באמת מקווה שאכן כך יהיה, הוא חייב להפסיק לקחת חלק במעגל ההדרה.

השאירו תגובה