כשעובדות המין מתארגנות הן דורשות זכויות – לא הפללה ולא הצלה

אינה מיכאלי

בעיר הולדתי, סנט פטרבורג שברוסיה, נערך החודש שימוע במשפט נגד "פעיל למען המוסר". אותו פעיל ימין קיצוני, יחד עם כנופיית הפושעים שלו, פרצו לפני כשנה באלימות למכון שרותי מין, הרסו את הרכוש עם מוטות ברזל, תקפו את העובדות במקום ואילצו אותן – ואת אחד הלקוחות – לצעוד ברחובות העיר בעירום מלא, תוך שהאירוע מצולם ומועלה ליוטיוב. אחת העובדות, מהגרת מניגריה, עברה ניתוח קשה ושיקום ארוך לאחר שנזרקה מהחלון.

לשימוע ב-11 ביולי הגיעו לראשונה עובדות המין שהותקפו באלימות והושפלו ציבורית, על מנת להעיד נגד התוקף. הן מיוצגות על ידי עורכי/ות דין של "שושנת כסף" (Silver Rose) – תנועה של עובדות/י מין שפועלת לקידום מעמדן החברתי וזכויותיהן של עובדות/י מין.

טרם השימוע, פנו פעילות התנועה לקבוצות שונות, לרבות התארגנויות המגדירות עצמן פמיניסטיות, בבקשה להגיע למשפט ולתמוך בנשים נפגעות שאזרו אומץ להעיד. להעיד במערכת משפטית עוינת שמפלילה עובדות מין, ובסביבה חברתית משתיקה ומשפילה. אלא שבמקום להיענות לבקשה, אותן פעילות פמיניסטיות הגיעו לרחבת הבניין עם שלטים כגון "כל לקוח – אנס / דורשות חוק להפללת הלקוח" ו-"זנות – אלימות שיטתית כלפי נשים", הצטלמו עם השלטים, והלכו. אחד השלטים אף קרא לאותו פעיל ימין קיצוני לזרוק את הלקוחות, ובכך בעצם הזמין פושע מחריד לתקוף מקומות עבודה של נשים.

כיצד קורה שנשים פועלות מעל לראשן של עובדות מין, מתעלמות מהקול שלהן ומההזמנה שלהן לסולידריות, ועוד בשם הפמיניזם?

ארגוני עובדות מין, כגון שושנת כסף ברוסיה, מקדמים שינויי חקיקה, מעניקים סיוע רפואי ומשפטי, מעבירים סדנאות הגנה עצמית ומודעות לזכויות, עוזרים לנשים להאמין שלא, זה לא בסדר להרביץ להן, לאנוס אותן ולהשפיל אותן, גם כשהן עובדות מין, (ראיון ברוסית). הם מתארגנים כנגד אלימות וניצול בתוך התחום, לרבות סחר בבני אדם, (כתבה באנגלית). והם עדיין דורשים אי-הפללה מוחלטת והכרה בעבודת מין כעבודה.

מספיק להכיר מעט מפועלן בתוך מציאות יומיומית מורכבת כדי לראות שאין אצלן שום מיתוס של "זונה מאושרת". יש מציאות של א/נשים שרוצות לחיות ולהתפרנס בכבוד, עם שמירה על זכויותיהן, ללא סטיגמה חברתית וללא אלימות מצד המשטרה, הלקוחות, או החברה. יש גם הכרה במגוון העצום של חוויות וברצף של תנאי עבודה שונים בתעשיית המין, ומחויבות להיאבק בניצול.

במקביל, ישנם ארגוני סיוע פמיניסטיים – שברובם המוחלט אינם בהנהגת עובדות מין – אשר מתעלמים מהתנועה הזו כליל, או פועלים להגחיך ולבטל אותה.

הפיצול בין תודעה פמיניסטית של קבוצה מוחלשת שמתארגנת למען זכויותיה, לבין תודעה פמיניסטית של אלו שבאות לסייע לנשים מוחלשות מהן, אינו ייחודי לעבודת מין. אנחנו מכירות זאת מכל תחום סיוע שבו נשים עם יותר פריבלגיות "עוזרות" לנשים מוחלשות מהן. המרכאות המכופלות מתאימות כאן לא משום שלא מתקיימת עזרה, אלא משום שגם עזרה יכולה לשחזר את יחסי הכוח. גם עזרה יכולה להשתיק.

בישראל, אין ספק שנשים רבות בתחום הסיוע ל"נשים בזנות" מחויבות מאד לנשים עמן הן עובדות, ומכירות את עולמן באופן אינטימי. עם זאת, הן גם שומרות הסף שיוצרות ידע, כותבות ספרים ומאמרים, ומכתיבות את השיח הפמיניסטי ואת גבולותיו. קולות של נשים שמכרו או מוכרות שרותי מין יכולים להישמע ולזכות בחיבוק של לגיטימציה אך ורק כאשר הם מתאימים לגבולות השיח. גבולות השיח הם הכרה בזנות כתופעה רעה שיש למגר, כניצול ואלימות כלפי נשים מטבעה, כלא-עבודה. גבולות השיח גם מחייבים הכרה בנשים שמוכרות שרותי מין כקורבנות שלא מסוגלים לתת הסכמה מודעת.

זוהי גם האידאולגיה בבסיס "המודל הנורדי" או השבדי, של הפללת הלקוח. לא במקרה עובדות מין שבדיות בחרו לקרוא לדו"ח החדש שהן מחברות "דו"ח מטעם אלו שאינן מסוגלות לתת הסכמה… עם זאת, הן גם לא לגמרי מטומטמות". הן מעידות שנמאס להן מיחס כאילו היו ילדים, ומתיוג כאילו היו פגומות נפשית. הדו"ח הזה, כמו פרסומים אחרים מטעם עובדות ועובדי מין, מתאר את הנזק הרב שנגרם לעובדות/י מין כתוצאה מהפללת הלקוחות שלהן: לרבות פגיעה בבטחונן האישי, עליה באלימות פיזית ובסטיגמה חברתית, עבודה בתנאים מסוכנים יותר, פגיעה בנגישות לבריאות ודיור ועוד. הן מקוות למנוע את האסון במדינות אחרות.

נשאלת השאלה, מדוע בישראל מי שמשמיעים את הקול נגד הפללת הלקוח הם לרוב גברים שיש להם אינטרס בגישה לגוף שלנו? כל פעם שאחד כזה פוצה פה או עושה לפוסט שלי "לייק", יש לי בחילה קלה.

הקול שלהם משתלט כי הקול שאמור להיות מרכזי בדיון – הקול של עובדות המין – מושתק. זה לא ייחודי לישראל. ברחבי העולם, אחת הסיסמאות הפופולריות של התארגנויות עובדות/י מין היא "שום דבר עלינו בלעדינו" (Nothing about us without us).

מנגנון השתקה מחריד במיוחד, שפמיניסטיות רבות שותפות לו, הוא הטיעון השחוק על אחוז גבוה של נשים שעברו התעללות מינית בילדות בקרב העוסקות בעבודת מין. ראשית, הטיעון הזה משתיק כל מי שעברה התעללות, ומסמן אותה כבלתי כשירה לקבל החלטות על חייה ועל גופה, ולתת (או למנוע) הסכמה. שנית, החוויות הטראומטיות והכואבות שלנו בעולם הפטריארכלי, הגזעני והאלים, באמת מכוננות אותנו. הרי יכול להיות שגם בקרב פמיניסטיות יש אחוז גבוה יותר של נשים שעברו אלימות מינית. אולי גם בקרב לסביות, או להפך, בקרב סטרייטיות. אולי בקרב עורכות דין או עובדות סוציאליות פמיניסטיות. אז מה?

דוגמה נוספת למנגנון השתקה (ויש עוד רבים) היא חיסול מרחב שיח פתוח ומכבד. ניתן לראות זאת בפעולה בתגובות לעמוד החדש שנפתח לאחרונה, When she works. העמוד שם לעצמו מטרה מבורכת – לשתף בחוויות של עובדות/י מין. חלק מהתגובות מבטאות הקשבה, וחלק משתיקות במגוון אמצעים – החל בהטלת ספק באמינות של העמוד והעדויות, עבור ב"את לא מייצגת", וכלה במידה טובה של רשעות וציניות. אין מצב לקרוא את התגובות ולומר – וואלה, זו סביבה תומכת שבה אני יכולה לשתף חוויה מורכבת ולזכות בהקשבה מכבדת.

חלק מהמגיבות מעידות על עצמן שהן "עוזרות לנשים בזנות". והנה הנקודה שאני רוצה להדגיש: מתן סיוע, לעומת סולידריות, מאפשר לנו להישאר באיזור הנוחות האידאולוגי שלנו. סולידריות, לעומת זאת, מחייבת לשים את עצמנו בצד לרגע, כדי לפתוח את הראש והלב לפמיניזם אחר.

הגיע הזמן להקשיב לתנועה הגלובלית של עובדות/י המין. עובדות/י המין מתארגנות ברחבי העולם, מרוסיה ועד הודו, ברזיל, תאילנד, ניגריה וקנדה. בשונה מנראטיב פמיניסטי של קורבנות וחוסר יכולת מובנה לתת ולמנוע הסכמה, הן מתעקשות על נראטיב פמיניסטי ששם במרכז את היכולת שלהן לתת הסכמה ואת הדרישה החד-משמעית מהחברה, מהמשטרה ומהלקוחות לכבד אותן ואת זכויותיהן.

*אינה מיכאלי היא פעילה לסבית פמיניסטית, דוקטורנטית לסוציולוגיה

 

 

השאירו תגובה

תגובה אחת

  1. כתוב מעולה. הצלחת להסביר במילים את אי הדיוק שאני מרגישה במרחבים הפמיניסטיים כלפי הנושא הזה, ואני מקוה שנשכיל למצוא את דרך המלכה שמצד אחד תאפשר לדבר על עבודת מין והשלכותיה בצורה פתוחה ובלי הסטיגמה ומצד שני כן להגן על אלו שסובלות מכפייה ומניצול.