למה אנחנו מאשימות את הקורבן?

לאחרונה מקרי אונס רבים עולים לכותרות, לעתים עם התגובה המאכזבת והמקוממת של האשמת הקורבן. האשמת הקורבן היא תופעה בה מאשימים את קורבן העבירה בפגיעה שנגרמה לו/ה. באונס, מדובר בהטלת האשמה (או האחריות) על הנאנסת. כך לדוגמא, עו"ד טלי גוטליב שקיבלה במה נרחבת בראיון ארוך במאקו על מנת לשטוח את מניפסט האשמת הקורבן שלה: על קורבן האונס הקבוצתי בהרצליה ("היא יצאה עם בחורים בני 50 והעלתה תמונות שלה בחוטיני"), ועל פרשת אלון קסטיאל ("מתלוננות יוצאות איתו, הן רוצות לצאת איתו, ואז הן עולות אליו הביתה כשברור למה הן עולות הביתה, ואז מאשימים אותו באונס"). למען האמת, עו"ד גוטליב לא ממש מעניינת אותי, ומטרתי היא לא לתת לה במה נוספת לשטוח את תפיסת עולמה החשוכה כדי לקדם את האינטרסים של הלקוחות שלה. אבל לצערי, היא לא היחידה שאוחזת בתפיסות האלו, והן עדיין רווחות בקרב נשים רבות, שחלקן, לפחות, מאמינות בשוויון בין המינים ובזכות האישה על גופה, ולא בהכרח ניתן "לפטור" אותן כ"שוביניסטיות". ניסיתי להבין מה עומד מאחורי התפיסות האלו, מעבר לתשובה האוטומטית, המתבקשת, ובמידה רבה גם הנכונה- של "פטריארכיה" או "הפנמת הדיכוי".

כפסיכולוגית, אני מנסה קודם כל לא לשפוט את מי שעומד/ת מולי, אלא לנסות להבין אותו או אותה; לנסות למצוא את המקום שבו אני מזדהה איתה, ודרך המקום הזה להגיע אליה ולהבין את האופן שבו היא חושבת ומפרשת את המציאות, מה מניע אותה ומה גורם לה להתנהג בצורה כזאת או אחרת. כפמיניסטית, מאוד קשה לי להבין האשמת הקורבן שמגיעה דווקא מנשים, כלפי נשים: אין ברצוני לומר שנשים מאשימות את הקורבן יותר מגברים, זה ככל הנראה לא המצב- אבל את האשמת הקורבן הזאת, של אישה כלפי אישה אחרת, לפעמים יותר קשה לי לתפוס או להבין. הייתי מצפה לסולידריות, להזדהות ולאמפתיה- הרי כולנו "אחת מתוך אחת"; הרי זה היה יכול לקרות גם לך. ואז הבנתי: הרי יש בזה משהו נורא מאיים, במחשבה הזאת, שזה יכול לגרום גם לי; שבסיטואציה אחרת, אני הייתי יכולה להיות הקורבן של קסטיאל, למשל; הוא היה חבר שלי בפייסבוק, אני גרה בתל אביב, ובערך בגיל של כמה מהנפגעות שלו. גם אני יוצאת לדייטים, ולפעמים הולכת לשירותים ומשאירה את הכוס שלי בלי השגחה לדקה או שתיים. גם אני הייתי יכולה להיות קורבן של קסטיאל, או של מישהו אחר. אז מה אנחנו עושות עם תחושת האיום הזאת? איך אנחנו פותרות את הדיסוננס הקוגניטיבי הזה? אנחנו משתמשות בהגנות פסיכולוגיות, שנועדו להרחיק את האיום מאיתנו, ולהרגיע אותנו- שלנו זה לא יכול לקרות; אנחנו לא נהיה הקורבן הזאת. טעויות ייחוס והטיות קוגניטיביות הן בין המנגנונים שמאפשרים לנו לעשות את זה די בקלות. "הטיה קוגניטיבית" היא מונח שהועלה לראשונה בתחום הפסיכולוגיה החברתית בשנות ה-60-70, ונחקר בין היתר על-ידי הפסיכולוגים הישראלים טברסקי וכהנמן (שלאחר מכן זכו בפרס נובל לכלכלה על מחקרם), ומתאר דפוס או נטייה שיטתית של בני אדם לטעות בתפיסה, בזיכרון או בחשיבה. חשוב לציין כי אלו לא הטיות שנובעות מתוך כוונה או אג'נדה, אלא דפוסי חשיבה אוטומטיים ובלתי מודעים.

אחת מההטיות הקוגניטיביות שמאפשרות את זה היא "טעות הייחוס הבסיסית" (Fundamental Attribution Error), כלומר, הנטייה להאמין, בטעות, שהתנהגות נובעת מנטיותיו/ה ותכונותיו/ה של האדם ולא מהסיטואציה בה הוא או היא נמצאים. כלומר, אנחנו מייחסות סיבה פנימית (אישיות, כוונות), במקום סיבה חיצונית (הסיטואציה). כך למשל, נאשים את הקורבן, כי "מה חשבת כשעלית אליו הביתה?" ולא את הסיטואציה, כי אין לנו מספיק מידע לגביה, או לגבי הצד השני שמעורב בה (האנס).  ברגע שאנחנו מייחסות את תוצאות האירוע (האונס) למעשה של הקורבן ("היא לא שמרה על הכוס שלה", למשל), זה מאפשר לנו אשליה של שליטה: אנחנו נוטות להגזים בתפיסה של היכולת שלנו להשפיע על הסביבה ולשלוט בה, ולהמעיט בערכם של הגורמים עליהם אין לנו שליטה (אם אני שולטת הסיטואציה- אז יש ביכולתי למנוע את זה, ואני לא אהיה הקורבן הזאת). אשליית השליטה היא הטיה מוטיבציונית, שנובעת מהצורך הפסיכולוגי להגן על עצמנו מהחרדה שהמחשבה על אונס (או כל אירוע מאיים אחר) מעוררת בנו.

אחת הסיבות ל"טעות הייחוס הבסיסית" היא היפותזת העולם הצודק (Just World Hypothesis; Lerner, 1980): האמונה כי כל אדם מקבל מה שמגיע לו, ושכל מה שאדם קיבל הגיע לו (או בשפת האשמת הקורבן: "היא ביקשה את זה"). אנחנו רוצות להאמין שהעולם הוא מקום צודק, שיש בו הגינות בסיסית; אנחנו לא יכולות לקבל את המציאות שבה "צדיקה ורע לה"- זה הרי מפחיד מדי, לחשוב שיש כל כך הרבה דברים שלא תלויים בנו אלא בגורל או במזל, ושזה יכול לקרות לכל אחת מאיתנו. אז כדי להגן על עצמו מהחרדה הזאת, אנחנו מאשימות את הקורבן. השערת "העולם הצודק" הוכחה כמקשרת בין האשמת הקרבן במקרי אונס, כאשר ישנם מחקרים רבים המראים כי אנשים המאמינים/ות בתיאוריה זו, נוטים/ות להאשים את הקרבן יותר מאנשים שאמונתם/ן בתיאוריה זו פחותה.

אמונה נוספת שנמצאת בקורלציה עם האשמת הקרבן היא ה"אמונה במיתוסי אונס" (Rape Myths). ככל שאשה מאמינה בכך שאונס מתרחש בסמטה חשוכה, על-ידי אדם זר – כאשר יש מקרה שסוטה מהמיתוס, היא תאשים את הקורבן יותר; זאת כיוון שאם מישהי מאמינה במיתוס אונס, הסטייה יוצרת הפרעה בהבנה של המקרה, ויותר קשה לה לסווג אותו כאונס "טיפוסי" כמו "בספרים", ולכן ייחוס האשם לקורבן מוגבר. המעניין הוא, שבמציאות, רוב מקרי האונס מתבצעים על-ידי אדם שמכיר את הקרבן, כך שמיתוסי אונס אינם מייצגים כלל את רוב מקרי האונס.

ההטיות הקוגניטיביות וההגנות הפסיכולוגיות האלו מתלבשות על ערכים ועמדות פטריארכליות- כמו אלו שמבטאת עו"ד גוטליב, למשל- שמקבלות במה ולגיטימציה תקשורתית וחברתית. השילוב בין התפיסות האלו, שעדיין רווחות ומקובלות בחברה, לפיהן אישה אשמה באונס של עצמה כי היא עלתה אליו הביתה/ התלבשה באופן חשוף/ שתתה אלכוהול ולא שמרה על הכוס שלה- עם המוטיבציה הפסיכולוגית שלנו, כנשים שחשופות לאיום של אונס ואלימות מינית, להאמין ב"עולם צודק", מאפשרות את האשמת הקורבן הזאת (שרווחת במקרים של אלימות נגד נשים, הרבה יותר מהאשמת הקורבן בפשעים אחרים כמו שוד, למשל).  החרדה הזאת לגיטימית ומובנת; אף אחת מאיתנו לא רוצה ליפול קורבן לאונס, ולעתים נדרשת מידה של הדחקה והכחשה על מנת להתנהל בעולם בביטחון ולא בפחד תמידי. אבל מה המחיר החברתי של המנגנונים הקוגניטיביים והפסיכולוגיים האלו? מה המחיר האישי שמשלמות הקורבנות? מה אם, חס וחלילה, זה אכן היה קורה גם לך..? כאן המקום להזכיר, שוב, שהאשם היחיד באונס הוא האנס (או האנסים), ולעולם לא הקורבן. גם אם זה לא מתאים לנו ל"תבנית" של אונס, וגם אם זה מערער את האמונה שלנו בעולם צודק והוגן; המציאות היא, לצערנו, שעבור נשים רבות, הוא עדיין לא כזה. כנשים, שחשופות לאיום הזה- לפעמים היינו רוצות להדחיק או להכחיש אותו.  אבל כפמיניסטיות, נמשיך להיאבק כדי לשנות את המציאות הזאת.

 

(התמונות בכתבה צולמו בצעדת השרמוטות בתל אביב, 12.5.17)

תודה לחגית על הסיוע בהכנת הכתבה.

השאירו תגובה