יעל איזנברג – "אני יודעת שמדובר בסוף"

כששמעתי לראשונה את "כל אחת" חשתי לראשונה בחיי איך שיר יכול להעניק למילים רגשות "בדיוק כשאני רוצה למות/היא שמה לי אצבעות/כל אחת על רכה אחת/אני מדמיינת חיים". ומי מאיתנו לא חש צורך עז למות ובו בזמן חלם על חיים שלמים. "כל אחת" תפס אותי לא מוכנה, הייתי בתקופת הטירונות והמועקה השתלטה על כל תחומי החיים. וגם אחרי שהשיר נטחן בפלייליסט הפרטי שלי במשך כמה שבועות, המשכתי להחזיק בדעה שליעל יש אוצר ביד, כישרון כתיבה ששובר את כל הלבבות שיפגוש בדרך, מצויד בקול שמהלך על חבל דק שמצדדיו השבריריות והיופי. ולפני השבוע, כששמעתי את "אני יודעת שמדובר בסוף" לראשונה, אפילו לא את כולו, ידעתי שברגע הראשון שאחזיק בפרטי האשראי שלי אקנה את הגרסה הדיגיטלית שלו. מאז הוא איתי כל יום, לפחות פעמיים ביום, מהשיר הראשון עד האחרון.

אחרי שמיעה ראשונה של האלבום, האוזן מחלחלת את כל מה שקרה עד עתה לכל הגוף. וגם לאחר ששמעתי את הסינגלים שקדמו לאלבום כששיר רודף אחרי שיר, בסדר הייחודי הזה. כל השירים נאספים לפאזל אחד ענק, שמצליח להתחמק מכל קלישאה קיימת וליצור ליעל את החותמת הייחודית ובולטת שלה, יחד עם ההפקה של יונתן לויטל הם מייצרים את אחד האלבומים היותר טובים שיצאו בשנה העברית, כזה שייזכר עוד הרבה זמן

האלבום כולו הוא מסע מאוד אישי ופרטי, ועדיין מצליח לעורר הזדהות. לא נעים לומר את הקלישאה המרחפת הזו אבל האלבום של יעל הוא באמת סוחף מהרגע הראשון. כמו כדור שלג קטן שמתגלגל להיות גדול שלם ויציב. כשיעל שרה בקול דקיק "באת בארון וחזרת בארמון", "השם שלך נקי מכל מוות קשה", "לא תעשי מה שאגיד לך/ ומה אם אגיד לך לא להתעורר" או "שתי הרגליים מתנתקות לי לרצות עד קו כאב" שלקוחים ההתאמה מהשירים "לביאה" ו"קו כאב" , לא ניתן להפסיק את כדור השלג המתגלגל. אנחנו כבר בתוכו. אנחנו מחכים לתנופה הבאה, לרגש הבא. ויעל מצליחה להגיש לנו הכל על מגש הרגשות הפרטי שלה, בצורה הכי נפלאה שיכולתי לדמיין. הייתי רוצה לצטט פה עוד המון מצירופי המילים המדויקים שלה שיעל כתבה אבל כשהתחלתי הבנתי שאני מצטטת את כל השירים באלבום.

בשיר האחרון באלבום "זרוקים" יעל אומרת "המשפטים שנהגת לומר/ זרוקים עכשיו בנהר/שטים/מתים" על המשפטים עוצרי הנשימה שיעל כתבה, אני לא חושבת שאפשר לומר מתים, כרגע שטים, ואני מקווה שישטו כמה שיותר מהר, שהאלבום יופץ לקהל הרחב, וכל אחד בעולם יוכל להבין שהאלבום של יעל איזנברג הוא לא אותו אלבום, הוא מזן אחר, עם קסם שונה.

בעטיפה רואים את יעל חשופה לגמרי, מגנה על גופה מלבד על פניה דמות לא ידועה. והכל כשמסביב אינספור עצים ירוקים, ירוק שמשדר חורף. אין קוצים שרופים או דימום של שקיעה בחודש אוגוסט. כל אלמנט של קיץ שיכול להזכיר מתי האלבום יצא לא נמצא כאן. מה שקצת מוזר להתחשב בכך שיעל מזכירה לי מאוד קיץ, של שמש, של גילויים חדשים בשפה העברית, יצירות חדשות שמורכבות על ידיה, שאחרי תקופה ארוכה אנחנו זוכים להציץ לחלקן עטופות במנגינה רכה ונעימה, המילים צורמות, חודרות ללב ולכל מהמקומות הלא נעימים כל אדם. כנראה שמכאן הגיע החורף שאולי רק אני הרגשתי.

השאירו תגובה