תיעוד זה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אספה: דורית וולך

אולגה פרידמן, עברתה את שמה לדינה.

נולדה ב 1928 במחוז סבולץ שבהונגריה, בת למשפחת פרידמן, לשנדור שמעיה וחנה.

לפני המלחמה:

לאולגה אחות ואח. אחותה אהובה הגדולה ממנה ואח צעיר יצחק שמת בגיל 3 משפעת. אביה עבד במפעל מכונות תפירה "זינגר" ואימה, כרוב האימהות באותה תקופה, הייתה עקרת בית. משפחת פרידמן הייתה משפחה דתית ועל כן אולגה ואהובה למדו בבית ספר יהודי.

אף על פי שבכפר התגוררו יהודים וגויים יחד, מספרת אולגה שתמיד הרגישו אנטישמיות, עוד טרם היטלר:  "הייתי הולכת ילדה בלונדינית עם שתי צמות ובכל זאת היו צועקים כל מיני כינויי גנאי… "אם היו רואים משהו עם זקן וזהות יהודית, היו באים אליו באמצע הרחוב מציקים לו וחותכים לו את הזקן".

מאידך היא מציינת כי הייתה לה ילדות נוחה ומאושרת, השירה הייתה חלק מרכזי מהלך הרוח בביתה, אהובה והיא היו תלמידות מצטיינות וההורים רוו נחת.

תקופת המלחמה

עד מרץ 1944 הם עדין התגוררו בבית, אם כי חשו את ההסלמה בגילויי האנטישמיות, אולי בהשפעת הגרמנים שהגיעו לליטא בשנת 1941.

בתאריך 17.03.1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה, הם קיבצו את כל היהודים והעבירו אותם לחווה גדולה. כעבור כשלושה שבועות הגיעו קרונות משא: "אמרו לנו כי לוקחים אותנו לתוך הונגריה כדי ללמד אותנו לעבוד".

לכל קרון הוכנסו 70 איש בצפיפות רבה וקשה. זכור לה שכעבור יום וחצי היא ראתה את אביה בוכה: "הוא הבין לאן הם לוקחים אותנו".

 לאחר שלושה ימים בקרון המשא, הם הגיעו לשער ברזל גדול שעליו היה כתוב "העבודה משחררת"  למחנה אושוויץ בירקנאו שם הופרדו הנשים והגברים. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אביה. אמה, אחותה, היא ובנות הדודות, נותרו יחד. הן נלקחו למקלחות: "תתארי לך יהודיות דתיות שצריכות להתפשט".  טרם המקלחת גילחו להן את כל שערות הגוף. היא מספרת שלא זיהתה את אחותה. לאחר המקלחת הם קיבלו שק עם שרוולים למלבוש. את אימם לא מצאו. הן הוכנסו 1200 אישה ואיש לצריף, היו בו דרגשים עם 3 קומות. בכל בוקר וערב נערכו מפקדים. זכור לה מקרה קשה ביום הראשון: "בחורה צעירה עומדת וצועקת…אני רוצה את הילד שלי! אני רוצה את הילד שלי! הגרמנים פשוט לקחו אותה ולא ראינו אותה יותר".

במחנה הן עבדו בחמישיות, אחותה, חברה שלה, בת הדודה שלה והיא. באחד הימים הגיעה אחראית הצריף ושאלה, מי יודעת לשיר בעברית: "הצבענו והיא בחרה בנו ומאותו הרגע היא קצת דאגה לנו לאוכל". הדבר הקל מאוד על מצבן תקופה מסוימת, עד שאחותה אהובה חלתה והאחראית סירבה לעזור: "היא חולה? שתמות!, תתארי לך, יהודייה שבאה אתנו ככה היא עונה לי" אך אחותה שרדה.

בסוף אוגוסט כינסו כ-200 בנות והודיעו להן כי הן הולכות למקלחות. הן חשבו ששולחים אותם לתאי הגזים, אולם לשמחתן זו באמת הייתה מקלחת, בסיומה נתנו להן שמלות והעלו אותן לקרון הרכבת. כעבור שלושה ימים הגיעו למחנה שדה של חיילים גרמנים. "החיילים היו עם מעלי גשם ואנחנו ככה עם שמלה דקה וקצרה". שם הן שמעו כי הגרמנים רוצים לבנות שדה תעופה תת קרקעי. זה היה פרויקט עצום. הגרמנים החליטו להביא בכל בוקר משנים עשר מחנות סביב העיר לנסבר כוח אדם לעבודות התשתית והבניה. הדבר הצריך צעידה של 6 עד 7 קילומטרים בכל יום הלוך ושוב: "בדרך חזרה היו נופלים אנשים מבוגרים ואסור היה לעזור להם, הרבה אנשים גמרו את חייהם על הכביש".

 למזלן הרב עבדו שם גם אנשי מקצוע מהארצות הכבושות. היא נזכרת במהנדס צ'כי שהביא להן, לאחותה ולה נעליים ומעט אוכל. כמו כן, פעם בחודש, ביום ראשון נהג מפקד המחנה להזמין תזמורת. אולגה ובחורה ליטאית נוספת היו הזמרות ועל כן קיבלו מנת פרוסת לחם נוספת, מה שעזר להן לשרוד את העבודה וההליכות המתישות.

במהלך חודש אפריל 1944 הן נקראו לקחת מים ומעיל והוציאו אותן לדרך. אולגה משתפת בזעזוע עמוק: "אנשים נפלו כמו זבובים, בעיקר הגברים, ובלילה עדיין היה קר". לבסוף, בתאריך 30.04.1945 הגיעו למחנה נטוש שבעבר שהו בו שבויים רוסים. היא מדגישה כי: "אפשרו רק לנו הבנות לישון במיטות". כשהתעוררו בבוקר לא ראו שומרים גרמנים. "לקראת הצהריים של אותו היום הגיעו שני רוכבי אופנוע, חיילים אמריקאים יחד עם אייזנהאואר בכבודו ובעצמו ומסר לנו שאנחנו חופשיים".  יום השחרור 31.04.1945.

השחרור והעלייה לארץ ישראל

בעת השחרור הפך מחנה השבויים לבית חולים, בעיקר לגברים. אולגה ואחותה עבדו במטבח כחמישה חודשים נוספים ולאחר מכן עזבו למחנה "לפלדפינג" במטרה לעלות לארץ ישראל. שם, הכירה את מי שהיה לבעלה – אוסקר. הם הקימו יחד את תנועת הנוער "נוער חלוצי מאוחד" ומשם עברו לעיר מחנה "פרנלווט" שם התקבצו קבוצות יהודים מכל אירופה במטרה לעלות ארצה. היא מספרת בגאווה: "אפילו בן גוריון בא לבקרנו שם".

בסוף ספטמבר הם הועברו לצרפת ובתאריך 02.11.1946 למרות הצהרת בלפור, הם הגיעו לקפריסין ושהו שם שמונה חודשים. בסוף מאי 1947 הגיעה האנייה והם עלו ארצה, תחילה הנשים וכמה שבועות מאוחר יותר גם הגברים.

אוסקר קול ואולגה הגיעו לעתלית ומשם עברו לקיבוץ אפיקים שם התגוררו במהלך חייהם. את שם נעוריה עברתה לדינה. נולדו להם, ארבעה ילדים, בת אחת ושלושה בנים, שישה עשר נכדים ושבעה נינים.

תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.