Reading Time: 3 minutes

אלכסנדרה גבריאלה פלונסקי ברנדווין

Reading Time: 3 minutes

נאסף על ידי סתיו קופרמן ואורטל עג'ם-כהן. העדות המלאה תועדה על ידי יד ושם וקיימת ביוטיוב.

אולה נולדה ב26 בינואר 1929 בשם אלכסנדרה גבריאלה לבית ברנדווין. הוריה הם ילדי ורשה. אביה היה רופא גניקולוג שטיפל בעובדי ממשלה, אמה הייתה ממשפחה מבוססת. לזוג היו שתי ילדות: אולה וינינה אשר גדולה ממנה בשמונה שנים. אולה למדה בבית ספר פרטי-יהודי מכיוון שהיה חשוב להוריה שיהיה לה קשר ליהדות. כילדה לפני שנת 39' היא לא הרגישה אנטישמיות בסביבתה אך באוגוסט שלפני המלחמה אביה קיבל מכתב אשר אוסר עליהם לעזוב את פולין מאחר שמתכוננים למלחמה. ביום הראשון של המלחמה הוא גויס לצבא הפולני.

אביה של אולה נסע לשטח הקרוב לרוסיה בשביל להקים בית חולים שדה, משם הוא נלקח לבית הסוהר והמשפחה שמרה איתו על קשר דרך גלויות. לאחר מכן הוא נשלח למחנה בקרוז'לסקי ונרצח שם.

אולה מתארת את כיבוש ורשה. בזמן ההתקפה היא, אמה ואחותה ירדו להסתתר במרתף. כאשר נכנס הצבא הגרמני לפולין, שרר פחד גדול מפאת חוסר הידיעה למה מצפה להם. תחילה הגרמנים אסרו על היהודים ללכת לבית הספר וללימודים. לאחר מכן הם נדרשו למסור את חפציהם (פרוות, רדיו, תכשיטים, ופריטי ערך). אולה ומשפחתה נותרו ללא מפרנס עיקרי ובעקבות זאת החליטו למכור את חפציהן ולחיות מהכסף. בשלב מסוים הן היו צריכות לעבור לגטו לכן הן מסרו את הרהיטים שלהן לעוזרת הפולניה שהייתה חברה של המשפחה לפני המלחמה ובמשך שנתיים היא העבירה להן כסף על מכירת הרהיטים. בזכות מכירת אותם רהיטים הן הצליחו לשרוד בגטו בשנים 41-43'. אולה מתארת כי משפחתה עברה המון דירות בגטו, ושהן שהו בחדרים קטנים וצפופים. ככל שהזמן חלף, עוד ועוד יהודים נוספו לגטו אך שטחו כל הזמן הוקטן. לאמה לא הייתה עבודה, דודה היה היחיד שעבד ופירנס את המשפחה המורחבת. בזמן שהותה בגטו, דירות של חלק מהתושבים הוסבו לבתי ספר נסתרים, שם הייתה לומדת. בשעה שבע היה עוצר והילדים שבו לבתיהם. לעיתים, כשנאלצה לשוב מאוחר, אולה פחדה שמא הגרמנים\פולנים\שוטרים יתפסו אותה.

ב1942, התחיל הפתרון הסופי והגרמנים הבטיחו ליהודים שהם עומדים לעבור לאזור מגורים טוב יותר. החיילים הלכו מבית לבית וקראו בקולי קולות, ״כל היהודים נא לרדת למטה״. הם הוציאו את כל היהודים, העלו אותם למשאיות והסיעו אותם לאומשלאכט פלא – כיכר השילוחים. אולה ומשפחתה הצליחו לחמוק מהשילוחים ובעקבות האקציה התפנו דירות של יהודים אשר נשלחו לטרבלינקה או מיידנק. הגטו החל להתרוקן מה שאשפר לאחותה של אולה למצוא עבודה כי הגרמנים דרשו מכל מקום עבודה להשאיר מספר מצומצם של עובדים בזמן שהיתר נשלחו.

דוד של אולה היה רופא בבית החולים בגטו, הוא העסיק את ביתו כעובדת ושלח את שאר העובדים לאקציה. חלק מהיהודים שהגיעו לכיכר השילוח נשלחו בחזרה לגטו וקיבלו מספר שהעיד שהם בטוחים לבינתיים, ביניהם אמה של אולה. אולם לאולה ואחותה לא היה מספר. הן נשלחו לכיכר השילוחים אך הצליחו להגיע לבית החולים בו עבד דודן. הוא עזר לאחותה של אולה שנראתה גדולה להתחזות לאחות רפואית ולאולה להתחזות לילדה חולה שבדיוק השתחררה מבית החולים בכדי שיוכלו לחזור לגטו. אולה ואחותה נסעו באמבולנס כדי לעבור לגטו, דודן שיחד את הגרמנים אשר בדקו את הרכב עם וודקה ותכשיטים וכך הצליחו להיכנס עם האמבולנס לתוך הגטו. אולה, אמה ואחותה הגיעו למסקנה כי הן מוכרחות לברוח מהגטו.

דודן הצליח להבריח את אולה ואת בת דודתה עם גרמני שהיה חייב לו טובה אישית. הגרמני העביר אותן יחד למטפלת. המטפלת החביאה אותן בחדר קטן מאחורי ארון בביתה. בלילה הייתה מוציאה אותן החוצה לנשום מעט אוויר כדי שאף אחד לא יראה אותן. ב1943 המטפלת מסרה את אולה למשפחה מאמצת שאביה היה קצין. לאחר כמה זמן המשפחה המאמצת גילתה כי אולה יהודייה מאחר ולא אמרה את תפילת הערב בגרמנית. המשפחה החליטה כי לא יגרשו את אולה אך ימירו את דתה לנצרות ובכך תהפוך לנוצרייה. אולה למדה לבשל ולנקות למען המשפחה המאמצת. באפריל 43' הגטו חוסל.  אולה איננה יודעת מה קרה לדודה ולאמה.

באוגוסט 44' פרץ המרד הפולני. אולה הייתה יוצאת מהבית בכדי להביא לאביה המאמץ אוכל. מכיוון והיא הייתה נוצרייה היא הרגישה יותר בטוחה ברחוב, היא הייתה הולכת להתפלל לבדה בכנסייה. פעם אחת תפס אותה בחור ברחוב והאשים אותה שהיא יהודייה. היא איימה עליו כי אביה קצין וכי יעניש אותו על אמירתו. היות והיית אישה לא הייתה לאף אחד דרך ודאית לדעת שהיא אכן יהודייה וכך ניצלה.

היא ומשפחתה המאמצת התגוררו בצ'רניאקוב המקום שבו הסתיים המרד הפולני בגרמנים. הם הוכנסו לרכבות נסיעה רגילות, לא כמו אלה ששימשו להסעת היהודים. הסיעו אותם לפרושקוב, לאולם גדול ולאחר מכן הכניסו אותם שוב לרכבת והיעד אינו ידוע. לפני הכניסה לרכבת הגרמנים עשו חלוקה והפרידו בין גברים צעירים ונשים עם ילדים. את הנשים לקחו לכפר פולני ואת הגברים למחנות. אביה המאמץ הועבר למחנה ומת שם. אולה עברה לגור עם דודה (אח של אביה המאמץ), שם עבדה עם הפרות במרעה.

כאשר הצבא האדום שחרר אותם אולה נסעה ברכבת לוורשה לחפש את אחותה, ינינה, מכיוון ששמעה שהיא עובדת שם במשרד. היא מצאה אותה ועברה לגור עימה. בפברואר אולה החלה ללמוד, ובמאי נגמרה המלחמה. ינינה הצליחה לאתר גם את בת דודתן, רעבה ורזה אך בחיים. אולה מתארת כי בסוף המלחמה כולם יצאו לחגוג ברחובות אך היא לעומתם הייתה מאוד עצובה ומלאה בחשש מכיוון שהבינה שהיא יתומה כעת.

 

 

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

החלטה 1325 – החזון והמציאות

Reading Time: 8 minutes החלטה 1325 של האו"ם הכירה בהשלכות ההרסניות במיוחד של סכסוכים חמושים על נשים וילדות ועל ההכרח בשילוב שוויוני של נשים בתהליכי קבלת החלטות ובשיחות שלום ופירוק מנשק. עשרים שנה אחרי, בעיצומו של משבר עולמי, יצאנו לבחון מה ממסקנות ההחלטה יושמו, ומה מצבה של ישראל ביחס לעולם (ספוילר: לא טוב)

כדורגל הנשים: אותה העיר, אותה התשוקה

Reading Time: 3 minutes גם בעולם הספורט, זירת הניו-מדיה מקדימה את כל השאר. וגם אם עדיין לא תוקצב כראוי או קיבל את הכבוד המגיע לו, בעמודי הפייסבוק – הכדורגל הנשי בועט