האלבום של סיוון שטולצבנרג "איזה מזל" מרגיש כמו קיץ בקיבוץ. פסקול מושלם לכל ההצגות שהייתי רואה ביסודי ודיברו על החופש הגדול בקיבוץ כילדים.
היא מציגה נבחרת מרשימה מאוד, יהוא ירון על הבס, יאיר רובין בגיטרות ושחר חזיזה על התופים. מה שכבר מקריאת המשתתפים מציב רף גבוה.
האלבום לא קל מדיי לעיכול, לפחות לא בפעם הראשונה, הקול של סיוון לא רגיל, היה בו משהו שגם לא היה לי נעים בהתחלה, לא צורם, אבל לא עבר חלק בגרון. אבל זה משהו ששמיעה חוזרת יכולה לעזור, מתרגלים לקול והוא נהיה מסקרן יותר מפעם לפעם. מתגלים בו המון רבדים מעניינים. יחד עם נגינה עדינה וגיטרה אקוסטית ששולטת ברוב השירים. סוג של ניגוד שהוא גם הכי מתאים והגיוני בעולם.
ואז חיוך, מגיע השיר "ציפור" השני באלבום, וגם בשמיעה ראשונה שהיתה מפתיעה ומלאת רגשות מעורבים, הרגיע לרגע את כל מה שמסביב. קצת כמו כניסה לחדר צדדי בלב של סיוון. כמה שירים אחריו מגיע "כשיעבור החורף" שיצא כסינגל מקדים לאלבום. האלבום עובר שינוי פאזה, מאלבום קיצי להפליא, משהו נהיה קודר יותר, מרגישים את הבס מקפיצה הגוף בהתחלה, ואז את הלחן הקליט שלא באמת יוצא מהראש גם שבוע אחרי.
"אלנבי" בולט מכולם, יש בו קסם קצת אחר, המסע מתחיל להיות לא רק של סיון אלא של כולנו, למרות שהוא שיר מאוד אישי, הוא עדיין מצליח לסחוף אל תוך עומקו של האלבום.
אני הייתי מופתעת מכך שסיוון היא סך הכל בת 22, לא דמיינתי שהיא כל כך צעירה, הטקסטים שלה בוגרים ובשלים. לא נכנעים לכל מעגל הדיבור העצמי הבלתי פוסק, רואים וחווים עולם שהוא לא רק שלהם, וגם שרים עליו.
לא צריך את הקול הכי נעים ואת המילים הכי שגרתיות בשביל ליצור אלבום מוצלח, הרבה פעמים הדברים הפחות שגרתיים (גם במוזיקת שוליים) יהיו הטובים של הקיץ, גלידה בים שקט ומלא שמש, או טיול בפרדס. וזה לגמרי מספיק.
גל כץ-כתבת מוזיקה, מפעילה את מגזין המוזיקה האינטרנטי "אינדישמינדי" וב"אינדיקס"
