הספר "צומת גורל" של מיכל אלקיים (שם עט) מגולל את סיפורה של שרון: נערה-אישה, בת למשפחה מרוקאית שהוריה עלו ארצה ליישוב דימונה עם הקמתו. שרון היא קצינה במג"ב המשרתת במעברי גבול ולאורך העלילה המתפתחת היא חוקרת את המיניות שלה דרך יחסי שליטה BDSMים עם גברים ונשים. בעוד שנטייתה לנשים מובהקת מנעוריה, היא נלחמת עם עצמה "להצליח" להיות עם גברים.
ייחודיותו של הספר הזה נמצא בהבאת חוויה להט"בית מזרחית לזירת הספרות הישראלית, חוויה שמעט מאד לה"טבים מזרחים ומזרחיות זכו לה – להשמיע את הסיפור שלהם, על מורכבותו.
הסיפור כורך יחסי שליטה ודיכוי בממדים שונים, חלקם מתוך כורח המציאות וחלקם מתוך בחירה: יחסי השליטה והדיכוי של חיילים וחיילות יהודים עם פלסטינים במעברי הגבול, כשהסופרת מתארת את מערכות היחסים והקשרים הנרקמים בין "השולט" ו"הנשלט"; שניהם קורבנות של מציאות שנכפתה עליהם. יחסי הדיכוי והשליטה בין מזרחים ואשכנזים ותיאור נדיר ששוב, כמעט ולא מקבל ביטוי בספרות הישראלית, לחייהם של עולי מרוקו בתקופת ההתיישבות ולאחריה. מדרגות הדיכוי השונות בחייה של שרון הן אלו שמקשות עליה לבחור עבור עצמה את אורח החיים המתאים לה.
הספר מפרט בצורה מאוד גרפית אקטים מיניים שונים, הן בנערותה והן בבגרותה של שרון, חלקם עוברים חלק בגרון וחלקם פחות. ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בספר מהז'אנר הקינקי, אך זוהי בעצם אחת מחוויות להט"ב השמורות עמוק בבוידעם הספרותי.
בנימה אישית אוסיף שריגש אותי מאוד לקבל לידיי ספר שיש באפשרותי להזדהות עם הכותבת שלו, זה לא מובן מאליו ובעיקר, זה נדיר במחוזותינו: אישה מרוקאית, ילידת עיירת פיתוח, להט"בית , המכירה הן בדיכוי הפלסטיני והן בדיכוי המזרחי, באופן שלא מוחק חוויה כזו או אחרת, אשר רואה בתהליך יציאתה מהארון של שרון, גיבורת הספר, תהליך מורכב המכיל בתוכו בושה גדולה לצד הרבה העזה וסקרנות.
כתיבה זו היא נדירה כיוון שהיכולת להביא מורכבות כזו הרואה הן בחיילי צה"ל, הן בתושבי ההתנחלויות, הן בפלסטינים והן במזרחים ובאשכנזים הלוקחים חלק בדיכוי ובמערך החיים המורכב פה, דמויות אנושיות ומורכבות, שמורה למעט יוצרות ויוצרים.
לאחרונה פורסמה ב"הארץ" ביקורת של יוענה גונן על הספר. הביקורת הזו, אולי באופן לא מודע, מבהירה שוב עד כמה העיסוק בנושאי מיניות, להט"ביות וכיבוש שמורים לאליטה הלבנה וחלילה שלא תבוא המזרחית ותנסה לספר את הסיפור דרך נקודת מבטה.
בביקורת כותבת גונן על זהותה האנונימית של הסופרת ועל תיאורה בגב הכריכה שמדובר ב"תיאור גנרי של רוב הנשים התל-אביביות ששכבתי איתן". גונן, אושייה פמיניסטית, חוטאת כאן בחטא היהירות ומרשה לעצמה להתנסח כאחרון הגברים האשכנזים, הפטריארכים, בהתנסחות משולחת רסן, שיתכן וגם הם כבר לא היו מרשים לעצמם.
הבחירה במילים האלה, כאילו אומרת "זיינתי כאלה כבר", היא בחירה באותם כלים ששימשו ומשמשים גברים להקטין, לזלזל ולבטל נשים בסביבתם. בחירה שיתכן וחושפת גזענות חבויה שמטשטשת את היכולת של גונן להכיר בפריווילגיות שלה, מתוכן אולי נקרא הספר – המביא חווית חיים שלא קיבלה עוד שום ביטוי אחר במרחב התרבותי הישראלי ומתוכן אולי נכתבה הביקורת כולה.
המורכבות של הבנת מדרגות הדיכוי השונות בחייה של אישה מרוקאית, דימונאית, להט"בית, המשרתת בשטחים ועדה למתרחש יום יום במקום שבו מתקיים הכיבוש, שהוא לא מרכז תל אביב, רחוקה שנות אור מחווית חייה של לסבית תלאביבית אשכנזייה.
כותבת הספר מגיבה לביקורת ב"הארץ":
"הבושה לא אפשרה לה לצאת מהארון ולקבל את עצמה", כותבת גונן, "תחושת הבושה משום מה לא הפריעה לה לנהל אורגיות מופרכות עם עליזה ועוד שתי חברות…"
אך הטקסט הביקורתי לא מכיר בתופעה רווחת, של נשים שבוששו בצעירותן לצאת מהארון אך בנערותן אפשרו לעצמן לתת ביטוי להעדפותיהן ולתשוקותיהן לנשים? אולי המבקרת הגיעה מרקע חברתי שבו גילויים אלו של משיכה מינית לבנות מינה יכלו להתקיים בגיל צעיר ובפרהסיה ועל כך, אשריה. אך ככל הידוע לנו, "צומת גורל" הוא אחד הספרים הראשונים המתארים באופן כה מפורט את היציאה הכואבת והמתמשכת מהארון, של בחורה צעירה בבית מזרחי, מסורתי.
העיסוק של הרומן במיניות שאינה מיינסטרימית מספק מבט מחודד וייחודי על הריבוד האתני בחברה כפי שהוא משתקף בקרב החיילים המשרתים בצבא. הוא נוגע במורסה כואבת, ממנה מתעלמת הביקורת ב"הארץ", הנוגעת בהשתקפות של המתח העדתי המחולל את המתח המיני בין שרון הגיבורה המזרחית לבין אסתר ואיתן האשכנזים, עתירי הפריבילגיות, אלה המייצגים עבורה מחוז חפץ שאינו בהישג יד, כשהיא, מנגד, מייצגת עבורם אובייקט מיני, זר ואקזוטי.
הדהודי המתח הזה באים לביטוי ברשימת התודות המצויה בסופו של הרומן, רשימה שקוממה את גונן – שהקדישה את השליש האחרון של הביקורת לשורת תודה שכתבה הסופרת עבור חיילי צה"ל. כיצד, תוהה גונן, יכול ספר המבקש למתוח ביקורת על פועלם של החיילים, מסתיים בשלמי תודה להם?
ובכן, יכול גם יכול! כותבת הספר, מיכל אלקיים ,כתבה בתגובה: "כמי ששרתה בשטחים אני חשה חמלה כלפי החיילים הפועלים שם במציאות בלתי אפשרית. טעות לחשוב שהחיילים הם מושא הביקורת בספר, מושא הביקורת שלי הוא הריבון, הוא המדיניות, הוא הכיבוש, שבעיניי הוא סשן שנמשך 53 שנים. הרומן מבקש להצביע על ההתמודדות הקשה של החיילים בביצוע המשימות הבזויות שעליהם למלא במחסומים. ולא, אין לחיילים חופש בחירה נרחב כפי שגונן מציגה, משום שהחופש לסרב מצריך קהילה תומכת וגיבוי ערכי לסרבנות, דבר שאינו זמין לרבים מחיילי מג"ב המשרתים בשטחים.
הפריזמה הצרה שמתוכה קוראת המבקרת את הרומן באה לביטוי מביך גם בדרישה שלה לגלות את "השיא הרגשי של הספר", כלומר בחירתה של גיבורת הרומן בזוגיות עם גבר או עם אישה. האם לא עולה בדעתה של גונן שלעתים אין סוף ברור לדרמות האנושיות וש"הסוף" נותר לעתים חמקמק, פתוח ומר?".
לסיכום הן של הספר והן של הביקורת, אני ממליצה בקרב לב על קריאת הספר, ולכן, כותבות ביקורות "פמיניסטיות אשכנזיות" אני ממליצה לקחת כמה שיעורים בענווה, הפריווילגיה האשכנזית שלכן היא שהביאה אתכן לכתוב ביקורת ב"הארץ", לא יזיק להכיר בכך לפני שניגשות למלאכה.
תמונה ראשית: עטיפת הספר "צומת גורל"צילום: עיצוב עטיפה: נעמה כרמלי/ סטודיו מודן / הוצאת מודן
