מאת מיקי זיטמן, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

בלהה ברייר (16 בינואר 1913, טרנופול, פולין – 1 בינואר 1994, קיבוץ שער הגולן, ישראל). היתה חברה ברזיסטאנס, המחתרת האנטי נאצית בפריז, צרפת, במלחמת העולם השנייה. ב-1948 עברה לפולין, שם הייתה פעילה בממשל הקומוניסטי. הייתה חברת קיבוץ שער הגולן.

ילדות ונעורים

נולדה ב-16 בינואר 1913 בטרנופול, שבפולין, היום באוקראינה, לחנה ואריה (ליאון) ברייר, בעל מסגריה. בית הוריה היה דתי מאוד וציוני, בו דיברו עברית ויידיש. היא למדה בבית ספר פולני, שם רכשה מלבד את השליטה בפולנית גם את השליטה בשפה הגרמנית.

כשהיתה ילדה, נפטרה אמה. כשהיתה בת 13 עלתה ארצה עם אביה, והם התיישבו ביפו. בהיותה נערה, הצטרפה לתנועת הנוער העובד.¹ תנועת נוער שהוקמה ב- 1924בארץ ישראל, על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו במטרה להגן על עבודתם ועל זכויותיהם התנועה ראתה את יעודה במרידה במשטר הכלכלי-חברתי הקיים וכמו מאבקה של תנועת הפועלים, ראו עצמם כבעלי אחריות להוביל ולקחת חלק ביצירת הציונית הסוציאליסטית.²

נראה שבתקופה זו היא גיבשה את תפיסת עולמה הסוציאליסטית שהשפיעה על בחירותיה ופעילותה בהמשך הדרך. במסגרת חברותה בתנועה, הפכה חברה בגרעין שהצטרף לקיבוץ נען. קיבוץ נען הוקם בשנת 1930 והיה הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חניכי תנועת הנוער העובד.³ בתה, מירה ברייר, סיפרה על אימה כי "…מהר מאוד נעשית עצמאית, עזבת את הבית, הצטרפת לתנועת 'הנוער העובד' והיית חברה באחד הגרעינים הראשונים שהצטרפו לקיבוץ נען. בתמימותך חשבת שתוכלי לשנות את העולם, לעשותו צודק ושוויוני יותר".⁴

תקופת מלחמת העולם השנייה

בשנת 1936 התחתנה עם אהרן טננבוים. באותה שנה החליטו השניים ממניעים אידיאולוגיים, כקומוניסטים, לנסוע לפריז, ומשם להצטרף לארגון המתנדבים "הבריגדות הבינלאומיות" שלחמו במלחמת האזרחים בספרד. מלחמת האזרחים בספרד התרחשה בין השנים 1936–1939, בין הרפובליקנים, אשר תמכו בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית השנייה, והלאומנים, שמרדו בה. הרפובליקנים ייצגו מגוון של השקפות פוליטיות, ביניהם אנשי מרכז שתמכו בדמוקרטיה פרלמנטרית, ועד אנרכיסטים וקומוניסטים שתמכו בשינוי מהפכני בחברה הספרדית. הלאומנים העדיפו את ביסוסו של הכוח הפוליטי בידי ממשל חזק, על בסיס התאוריות המדיניות הפשיסטיות.

במהלך המלחמה נהרגו על פי ההערכות, בין חצי מיליון למיליון בני אדם, רובם לא נהרגו בלחימה, אלא, בהוצאות להורג המוניות שביצעו שני הצדדים. המלחמה הסתיימה בתבוסתם של הרפובליקנים. הלאומנים השליטו בספרד, עם ניצחונם דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו. במהלך המלחמה תמכו גרמניה בהנהגת היטלר ואיטליה בהנהגת מוסוליני. בלאומנים, ואילו הרפובליקנים זכו לסיוע מבריטניה צרפת ורוסיה, ומן הבריגדות הבינלאומיות,⁵ ארגון מתנדבים שהוקם מיד אחר פרוץ מלחמת האזרחים במטרה לגייס במאורגן מתנדבים מבחוץ למאבקם של הרפובליקנים בספרד, על ידי מנהיגים קומוניסטים בולטים דוגמת סטאלין. מספר המתנדבים עמד על כ-35 אלף. רובם היו קומוניסטים, שראו במלחמה חלק מהמאבק הקומוניסטי הבינלאומי. אחרים היו אנרכיסטים או מתנגדים אחרים לפשיזם. רבים מאנשי הבריגדות הבינלאומיות ותומכיהם הונעו על ידי האמונה שספרד נמצאת בחזית הלחימה נגד הפשיזם, וכי מלחמתם בספרד היא מלחמה כנגד הפשיזם העולמי.⁶

אהרן נסע כמה שבועות לפניה, וכשהיא הגיעה לפריז, הוא כבר היה בספרד. למרות העובדה שהיו נשים לוחמות בבריגדה, כשביקשה בלהה להתגייס נאמר לה  כי לא מגייסים נשים, על כן נשארה לבדה בפריז והצטרפה לארגון מתנדבים שעזר ללוחמים בספרד. בתום מלחמת האזרחים בספרד, חזר אהרן לפריז, אך נכלא במחנה הסגר. בעדות שמסרה בשנת 1964, השמורה בארכיון קיבוץ שער הגולן, סיפרה כי "כאשר נגמרה מלחמת האזרחים בספרד, חזרו המתנדבים לפריז. את האזרחים הזרים הכניסו למחנות ריכוז, ביניהם גם את בעלי. פעם אחת עוד הספקתי לבקר אותו".⁷ בשנת 1942 הועבר לדרנסי ואז לאושוויץ, שם נרצח.

היא נשארה במהלך כל המלחמה בפריז. תחילה ענדה את הטלאי הצהוב, עד שהתחילו הגירושים. אז הצטרפה לרזיסטאנס והתנדבה בפעולות שונות. ה"רזיסטאנס" הוא שם כולל לתנועות ההתנגדות בזמן מלחמת העולם השנייה, שנלחמו בכיבוש הגרמני בצרפת ובמשטר וישי הפרו-נאצי לאחר כניעת ממשלת צרפת וצבאה ב-1940. תנועות ההתנגדות כללו קבוצות שונות על פי שיוך מפלגתי ולאומי, שעסקו בהעברת נשק, מידע, ובהפצת עיתונות מחתרתית. בלהה הצטרפה למחתרת של המפלגה הקומוניסטית בפריז, לקבוצה היהודית שמנתה כמה מאות חברים, ופוצלה לחוליות של שלושה או ארבעה חברים.⁸

בעדות סיפרה כי תחילה עסקה בקניית נייר וחומרי כתיבה ובחלוקתם לבתי הדפוס החשאיים הרבים שהיו מפוזרים בכל פינות פריז ואף העבירה כלי נשק:

	"לסיפור על הרימונים: נתנו לי מזוודה ובה היה חומר נפץ ואני פשוט הלכתי איתה, עד שהגעתי אל אותם אנשים, שהעבירו אותה למי שהשתמשו בה".
– בלהה ברייר, עדות, ארכיון שער הגולן

לאחר מאסרים של רבים מחברי המחתרת, גם היא נרדפה על ידי הגסטאפו:

	"מישהו מסר על 'בלהה האוכלת ברחוב' כנראה אחד הנתפסים לאחר עינויים…  על כינוי זה נודע לי מאוחר יותר מפי ידידים. על שום מה 'בלהה האוכלת ברחוב'? תמיד בפעולה, תמיד ברחובות, תמיד למהר, על כן גם לאכול בדרך, ברחובות."
– בלהה ברייר, עדות, ארכיון שער הגולן

בשל הסכנה העבירו אותה לעסוק בדפוס:

	"תפקידי העיקרי היה להדפיס כרוזים והודעות ולהפיץ אותם. למדתי לעבוד על מכונת דפוס, ובדירה שלי הדפסתי בחשאי את הכרוזים. אח"כ הייתי מוסרת אותם לאיש קשר, שדאג להעביר אותם למי שצריך. למשל: הייתי נפגשת עם חברה במקום שנקבע מראש, מוסרת לה את החומר והיא הייתה יוצאת לחלק. קודם אני הייתי מקבלת את הכרוזים וההודעות, שאחרים הדפיסו במקומות סתר שונים, ומחלקת אותם בעיקר ליוצאי הבריגדה הבינלאומית בספרד… הסתובבתי רבות ברחובות, כל היום. הייתי מקשרת, הקמתי וארגנתי בתי דפוס, כחמישה, מסרתי חומר להדפסה וחילקתי את העלונים."
– בלהה ברייר, עדות, ארכיון שער הגולן

בעדותה תיארה את הסכנה בה היו נתונים היא וחבריה בכל רגע:

	"פעם שמו אנשי הגסטאפו עין בחדר אחד. נאלצנו לסלק, להוציא, את כל החומר משם. היה זה חומר חשוב מאד והצלחתי. עשר פעמים ארזתי בסלים ומסרתי כל פעם לאלה שחיכו בחוץ. שלושה ערבים נמשך 'הסילוק'. העברת דברים הייתה המסוכנת ביותר. […] היו חברות שנתפסו וזה היה סופן. למשל: תקופה מסוימת גרתי בחדר אחד(ואפילו ישנו במיטה אחת מחוסר ברירה ) עם בחורה בשם איזבלה קרן, שגם היא עבדה בהדפסת והפצת כרוזים, אבל בנפרד ממני…אותה איזבלה נתפסה יום אחד עם עוד שתי חברות, והשלוש ניספו  באושויץ. לי פשוט היה מזל. […] יום אחד ירדתי במהירות במדרגות ה'מטרו', הדלת נסגרה. כשרציתי לצאת  בדלת השנייה, הפתוחה, עצר אותי שוטר וביקש את ניירות הזיהוי שלי. את הניירות שלי – מזויפים כמובן – קיבלתי מאנשי המחתרת רק יום אחד קודם, ואפילו לא זכרתי מה כתוב בהם. עמדתי וקראתי מעבר לכתפו של השוטר כדי לגלות שיש לי שם צ'כי, ולסטה נובוטנה. וכך ניצלתי."
– בלהה ברייר, עדות, ארכיון שער הגולן

ב-1957 קיבלה מסמך רשמי מה- F.T.P.F, ארגון הלוחמים והפרטיזנים הצרפתים בצרפת, המאשר ומוקיר את פועלה במחתרת הצרפתית  (Francs Tireurs et Partisans Français) . המסמך חתום על-ידי סגן אלוף סקלורי, שהיה הממונה על סגירת התיקים של הלוחמים הוותיקים והפרטיזנים של "איל דה פראנס" בתקופת המחתרת. זוהי לשונו, כפי שתורגם ונשמר בארכיון קיבוץ שער הגולן:

אני, החתום מטה, סגן אלוף סקולרי, הממונה על סגירת התיקים של הלוחמים הוותיקים והפרטיזנים של "איל דה פרנס" בתקופת המחתרת, מאשר בזה שהגברת בלהה ברייר התגייסה מרצונה ובהתנדבות  ל"רזיסטאנס".

החל משנת 1940 היא שרתה כחברה פעילה במנגנון המחתרתי עד ליום השחרור שלהעיר פריז. כאשת קשר היא השתתפה בפעולות רבות נגד האויב, העבירה מסמכים ונשק המיועדים לקבוצות הלוחמות. כמו כן העבירה רימונים, אשר שמשו להתקפה נגד הקצינים הגרמנים  בקלישי ב-2 ביולי 1943.

גב' בלהה ברייר הייתה אחראית להוצאה לאור של כרוזים סודיים, הקוראים למאבק נגד הכובש, דאגה להפעלת בית דפוס מחתרתי, וכן השתתפה בהפצת הכרוזים האלה. היא השתתפה בקרבות לשחרור פריז ושירתה בכבוד ובגבורה. כעדות למעשיה מוגש לה כאן אישור זה, בהערכה למי שראוי לה.

פריז, ה-27 במאי 1957, סגן אלוף סקלורי

לאחר המלחמה

בתום המלחמה נשארה בפריז וב-19 במאי 1946 ילדה את ביתה מירה. בשנת 1948 עזבה את פריז ונסעה לפולין, שם נשארה עד 1957. בפולין עסקה בפעילות חשאית בממשל הקומוניסטי. על פועלה בפולין כתבה בתה, כיצד "אני זוכרת את עצמי מתרוצצת בביתו של נשיא פולין, ואותך בעיני ילדה קטנה נפגשת עם אנשים חשובים לישיבות ממושכות אל תוך הלילה…". עד היום, אין איש היכול לשפוך אור על עבודתה שם.

חייה בישראל

בשנת 1957 עלתה לישראל בפעם השנייה, יחד עם בתה, והן נקלטו בקיבוץ שער הגולן, המקום בו חיו שתי אחיותיו והאב של אהרן. במשך השנים שמרה על קשר עם המתנדבים שפעלו יחד איתה במחתרת בצרפת, ורבים מהם ביקרו אצלה בארץ. בקיבוץ עבדה במטבח, והודות לשליטתה בשפות הייתה אחראית על האירוח של משלחות נוער שהגיעו לקיבוץ מחוץ לארץ.

היא נפטרה באחד בינואר 1994, הניחה אחריה את הבת מירה, בעלה של מירה, חנן, וארבעה נכדים. לזכרה כתבה בתה כי "כל מה שעשית בקיבוץ, עשית מתוך אחריות רבה. גם סבתא אוהבת היית, דואגת ומפנקת, אולי מפנקת יותר מדי, וזכית לנכדים שאהבוך וכבדוך גם בימייך האחרונים". על המצבה שלה בקיבוץ שער הגולן מתועד חלקה בקרבות שחרור פריז.

בלהה ברייר היתה אישה אידיאליסטית ואמיצה. במציאות, מן הכאוטיות ביותר בתולדות האנושות, בחרה לפעול עם מצפן מוסרי בלתי מעורער למען עולם טוב יותר, תוך סיכון חיים.

תודה מקרב לב למירה, ביתה של בלהה שפתחה בפניי את ליבה וביתה, שתפה אותי בזכרונותיה, ובקורות חיי אמה, ולרונית פיסו, כלתה של מירה, שיזמה את הקשר וחיברה בין הנפשות הפועלות. כך זכיתי לגעת בחייהן של שלוש נשים, אשר כל אחת מהן אמיצה על פי דרכה.

לקריאה נוספת

• בלהה ברייר, דף יזכור, אתר קיבוץ שער הגולן.
• אנטוניו ביוור, מלחמת האזרחים בספרד 1936–1939, הוצאת יבנה, 2004.
• בני גשור, המתנדבים לעזרת העם – על הבריגדות הבינלאומיות בספרד באתר אימגו, 2005.
• תנועת הרזיסטנס היהודית בצרפת באתר יד ושם.
• עמוס שפריס, ימים של שקט וסער: חיים בקיבוץ נען בעשור הראשון על־פי מכתבים, 1939־1930, הוצאת פורת, 2015.

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. ף הפייסבוק של הפרויקט

1. ברייר בלהה, אוגדן בלהה ברייר, ארכיון קיבוץ שער הגולן.
2. אבידב ליפסקר, "הוועידה האדומה’ של הנוער-העובד (תשרי תרפ"ז) ושומרי חומותיה", עיונים בתקומת ישראל 7 (1997), עמ' 487–504.
3. בלהה ברייר ברשימת מייסדי קיבוץ נען, בתוך, עמוס שיפריס, ימים של שקט וסער: חיים בקיבוץ נען בעשור הראשון על־פי מכתבים, 1930־1939, הוצאת פורת, 2015.
4. שגב מירה, אוגדן בלהה ברייר, ארכיון קיבוץ שער הגולן.
5. ביוור אנטוניו, מלחמת האזרחים בספרד 1936-1939, הוצאת יבנה, 2004.
6. בני גשור, "המתנדבים לעזרת העם – על הבריגדות הבינלאומיות בספרד", אימגו, מגזין מאמרים, 2005.
7. ברייר, ארכיון קיבוץ שער הגולן.
8. שם.