בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של אוניברסיטת תל אביב ב-2016, הוקרן לראשונה סרט באורך מלא שונה לחלוטין מסרטים שראינו עד היום – "גיבורה". "גיבורה" הוא לא רק סרט, אלא פרוייקט מרתק שיזמו, אצרו וניהלו אומנותית מיכל ויניק (תסריטאית ובמאית, "ברש") ומיה דרייפוס (תסריטאית ובמאית, "ההיא שחוזרת הביתה"), מרצות בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ובוגרות החוג בעצמן. שתי היוצרות – שהן תסריטאיות ובמאיות בעצמן – לא ביימו את הסרט, אלא אצרו חמישה סיפורים קצרים עלילתיים שכל אחד מהם בוים על ידי סטודנטית אחרת שנמצאת בשלבים מתקדמים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, כאשר הסרט מהווה את פרוייקט הגמר של חלק מהן. אבל העובדה שיזמו את הפרוייקט שתי נשים, הפיקו אותו שתי נשים (אפרת כהן ומיכל חג'ג'), וביימו אותו חמש נשים נוספות (שתיכף נגיע אליהן), היא רק הגורם החתרני הראשון ב"גיבורה", שכולו קורא תיגר על מה שמתרחש בקולנוע ובחברה הישראלית היום.

נתחיל מהשם. "גיבורה". ככה, בלי יותר מדי שמות תואר, כבר אנחנו יכולות לראות שמדובר במשהו שונה בנוף הקולנועי המקומי והבינלאומי, שלרוב הדמויות המרכזיות בו הם גברים. ב-2014, למשל, הוקרנו בישראל 237 סרטים, מתוכם 61 בלבד הציגו אישה במרכזם. ב-2015 הסטטיסטיקה טובה יותר, ומתוך 262 סרטים שהוקרנו בישראל, 103 הציגו גיבורה במרכזם, אך לעיתים כחלק ממספר דמויות ראשיות. בשפה העברית המילה גיבורה מסמלת לא רק את הדמות הראשית בסיפור, אלא גם תכונות נוספות שלה, הנוגעות לאומץ, שבירת מחסומים, עקיפת מכשולים, תעוזה יוצאת דופן וכולי. זהו תואר שבדרך כלל משתמשים בו במובנים צבאיים, "גיבור בשדה הקרב", למשל. אך בפרוייקט הזה, אפילו טרם התחיל, אנחנו מבינות ששדה הקרב של הגיבורות מתחיל בשדה הקולנועי, שם הן לרוב לא נמצאות – לא על המסך, ולא מאחורי הקלעים.

ב"גיבורה" אין גיבורה אחת, אלא חמש, העומדות במרכזם של חמישה סיפורים קצרים, שבוימו, כאמור, על ידי חמש במאיות. "המפקדת" של עטרה פריש עוסק במפקדת מחלקה של חיילות; "הבייביסיטר" של חלי הרדי שם במרכז עובדת בצוות הווי ובידור במלון באילת; "האחות" של יסמין שרייר עוזרי עובדת בפגיה בבית חולים; "החשפנית", שביימה שירה פיורסקי רוצה לחזור לעבוד במועדון חשפנות בו עבדה בעבר; ו"הבמאית" של שירה פורת נוסעת עם סרט הגמר שלה לפסטיבל סרטי סטודנטים בפולין.

וכך, אנחנו ממשיכות עם גורם חתרני נוסף – לכל הנשים בסיפורים האלו יש מקצוע. זה אולי נשמע לנו טריוויאלי, אבל תחשבו רגע על סרטים שראיתן (בזמן האחרון או בכלל), ותנסו להיזכר מה היה המקצוע של הנשים בסרט. הגברים עיתונאים, מרגלים, חוקרים, בלשים, סטודנטים, עורכי דין, מנהלים ומה לא, והנשים? ברוב הסרטים המקצוע של הדמות הנשית המרכזית שולי ומוזכר בחטף, בקולנוע הישראלי המצב בכלל מחפיר, ורוב הנשים בסרטים הישראלים לא עובדות בשום דבר, אלא פשוט נמצאות שם. למעט, כמובן, אם הן עוסקות בזנות – כי הקולנוע עדיין מחשיב זנות כמקצוע ולא כמצב. במילים אחרות – המקצוע של נשים בקולנוע הוא בדרך כלל קישוט, ולא העניין עצמו. ב"גיבורה", לא רק שלכל הנשים יש מקצוע, אלא שהן מתמודדות עם שאלות העולות מתוך המקצוע שלהן, אם לא עם המקצוע עצמו. הגיבורות של "גיבורה" מתמודדות, כל אחת בתורה ובדרכה, עם הדרך בה המגדר שלהן קובע, משפיע, ופועל לא רק על המקצוע שלהן, אלא על עולמן באופן כללי (גם "האחות", שלכאורה לא פועלת במערכת גברית כמו צבא, חשפנות או קולנוע, כבולה עדיין לערכים מגדריים שאמורים להגדיר את הדרך שבה היא אמורה לפעול). מערכות היחסים של הגיבורות בסיפורים מושפעות מהמקצוע שלהן ומשפיעות עליו, במקום שהמקצוע שלהן יהווה קישוט בתוך מערכת יחסים קיימת כפי שקורה בדרך כלל בקולנוע. בנוסף, בעוד בקולנוע מערכות היחסים של הדמויות הנשיות הן בדרך כלל עם גברים, ב"גיבורה" זה אינו המצב. בשניים מהסיפורים שמתארים איזושהי מערכת יחסים (לאו דווקא רומנטית) מדובר ביחסים בין נשים, באחד עם ילד ועם גבר שהוא עדיין ילד, ובשניים האחרים אין יחסים, אלא קשרים רגעיים.

"גיבורה" הוא סרט מרתק, שמביא אל המסך לראשונה מגוון של דמויות נשיות שכל אחת מהן היא עולם ומלואו. נכון, כל הגיבורות מתמודדות עם נושאים הקשורים לעובדה שהן נשים בעולם גברי, אבל כל אחת מהן מתמודדת עם מגוון נושאים אחרים, שלא כולם נובעים מהמקצוע שלה. ב"גיבורה", האישה נלחמת על מקומה לא להיות קישוט בעולם שמקשה עליה מאד לעשות זאת, מה שיוצר את הקונפליקט בחלק גדול מהסיפורים בסרט.

ויניק ודרייפוס יצרו סרט שהוא מתחילתו ועד סופו התנגדות לקולנוע הרווח שכולנו מכירות – החל מיצירת הסרט עם חמש במאיות שונות, ועד לסרט עצמו שמציג חמש גיבורות ראשיות שונות של חמישה סיפורים שונים, ולא עונה לכללים המקובלים של קולנוע עלילתי שמציג נרטיב אחיד לכל אורך הסרט (המבנה הזה נשבר פעמים רבות בקולנוע, אבל עדיין נחשב ליוצא דופן). ואולי "גיבורה" לא עונה לכלל של נרטיב אחיד מכיוון שאין דבר כזה, נרטיב אחד. כי כל אישה היא עולם בפני עצמה, ולכל אחת מספר נרטיבים, שאולי דומים אחד לשני במאפיינים, אבל מרכיבים סיפור אחר.

 

"גיבורה" יוקרן בפסטיבל חיפה, ב-19.10, יום רביעי, 15:45 במוזיאון טיקוטין בחיפה, במעמד היוצרות. כדאי להזמין כרטיסים מראש!

יוצרות ומנהלות אמנותיות: מיה דרייפוס, מיכל ויניק
בימוי: עטרה פריש, חלי הרדי, יסמין שרייר-עוזרי, שירה פיורסקי, שירה פורת
הפקה: אפרת כהן, מיכל חג'ג'
תסריט: עטרה פריש, חלי הרדי, יסמין שרייר-עוזרי, שירה פיורסקי, שירה פורת
צילום: מתן בללתי, תום גולדווסר, עודד אשכנזי, עדי מוזס, פבלו ארקושין
עריכה: ניב פוקס, דפי פרבמן, מיה קלר, רפאל לוין, עמיאל קסטנבאום
עריכת פס-קול: גדי רז
משחק: גילי בית הלחמי, רוית דור, שיר אברמוב, הילה שלו, שרון פרידמן, קאי פקר, אלונה איב (ועוד)

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסרט "התחת הזקן שלי" הוא קומדיית התבגרות קסומה המתמקד במפגש יוצא דופן בין אליוט בת ה-18 לגרסתה הבוגרת בת ה-39. דרך הומור כנה ומגע אישי, הסרט בוחן נושאים כמו התבגרות, פרידה ותהליך ההתפכחות מהילדות. למרות שסיפור האהבה המרכזי הטרוסקסואלי, הנוכחות הלסבית מורגשת ומוצגת באינטגרליות טבעית, והדמויות מצליחות לגעת בנושאים עמוקים של זהות ומיניות בצורה רגישה ומחושבת. ביקורת צפייה.
כבר בעונה הראשונה היה ברור ש"האחיות המוצלחות שלי" היא סדרה אחרת, שהציתה את תור הזהב ביצירה הנשית הקומית בטלויזיה הישראלית. כעת היא הגיעה לעונתה האחרונה. דלית נלקן מספרת על הדמויות הנשיות שמייצגת כל אחת מהאחיות ועל החשש שבעוד שנתיים מהיום, תור הזהב הנוכחי יגווע, גברים יכתבו מלחמה והמהפך הפמיניסטי יחזור אחורה.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.