סיכומי העשור השנה מביאים לנו לא מעט סיכומים הנוגעים למקומן של נשים בעולם ובחברה הישראלית בפרט. אך שני סיכומים ספציפיים תפסו אותי, אשר דיברו על מקומן של נשים במוזיקה, נושא שאנחנו מרבות לעסוק בו כאן בפוליטיקלי קוראת.
"סיפורי הוליווד" תכנית בערוץ הבידור E! הביאו הצצה מעניינת לעלייתן של נשים ראפריות במוזיקת ההיפ הופ בארה"ב. התכנית שזה הפרק השני שלה העונה קיבלה תפנית פמיניסטית מעניינת ונדמה שמי שיוצרים ויוצרות אותה מביאים בהחלטה נק' מבט פמיניסטית על התכנים. הן ראיינו נשים בסצינת ההיפ הופ שסיפרו כי הכניסה לנשים הייתה חסומה. התעשייה לתיאורן לא אפשרה לנשים להיכנס פנימה, והן היו נתקלות בחומות נצורות של סוכנים וחברות שהכתיבו מה ראוי להישמע ומה לא. לאחר מכן תיארו איך ניקי מינאז' הצליחה לפרוץ ולסלול את הדרך עבור מוזיקאיות נוספות בתחום, והיא עשתה זאת דרך גישה ישירה לקהל המעריצים, באמצעות הרשתות החברתיות. וכך בהמשך גם קארדי בי. מה עוד שהם מראים כי הסצינה שלא יכלה להרשות לעצמה יותר מאישה אחת בתפקיד הראפרית, יצרה בין השתיים תחרות ויריבות אינסופית, כשכל התעשייה הופנתה ליצירת האשליה שיכולה להיות רק זמרת ראפ אחת וזו אחת משתיהן. היריבות בינהן הפכה ממשית והגיעה לכדי פיצוץ מתוקשר שיצר מצג שאנחנו כבר רגילות לקבל, נשים שמתחרות אחת באחרת והן כלבות ורעות.
"סיפורי הוליווד" עושה טוב בכך שהיא חושפת פרקטיקות פטריארכליות שמשאירות נשים מחוץ לתעשיית המוזיקה או מחייבת אותן להפוך ל"חתולות" בקרבות על מקומן בתעשייה. אותה תעשייה הרוויה בזמרים גברים בז'אנרים שונים מכריחה נשים להיאבק על מקומן ולהצדיק אותו, כשגברים נהנים מאינסוף מקומות ששמורים להם ללא צורך במאבק על "הכסא היחיד".

ואיך זה נוגע אלינו כאן בישראל?

           אקו"ם מסכמת עשור במוזיקה הישראלית
הרי לא מעט נאמר על מחסור בנשים במוזיקה הישראלית, לא כי אין נשים זמרות מוכשרות אלא כי פשוט לא משמיעים אותן, הן לא מוזמנות לפסטיבלים, וסביר להניח שסוכנים לא מספיק מחתימים אותן. זה לא סוד שהז'אנר המוזיקלי המושמע ביותר בישראל כיום הוא מוזיקת הפופ-מזרחית ואכן בעשרת המבצעים המושמעים ביותר העשור, ע"פ נתוני אקו"ם, נמצא שישה זמרים גברים מהז'אנר המוזיקלי הזה, אך רק אישה אחת.
לבנת בן חמו מגלגל"צ סיכמה עשור של מהפכות במוזיקה הבינלאומית וסיפרה על כך שבתעשיית המוזיקה כיום יש לא מעט נשים מוזיקאיות ענקיות המובילות ונמצאות בקדמת תעשיית המוזיקה הבינלאומית. היא סיימה כך "נותר רק לקוות שהמגמות החיוביות האלו יגיעו גם לישראל, ונתחיל לראות יותר נשים במצעדים בעשור הבא. האם עליית הנשים במוזיקה של העשור האחרון תוביל סופסוף זמרת למקום הראשון. נחזיק אצבעות."
אז צר לי לבשר לך לבנת היקרה, מגמות לא מגיעות מהאוויר ולא תנועת MeToo לבדה היא זו שיצרה שינויים. מי שיצרו ועוד יוצרות שינויים הן נשים אמיצות שנמצאות בעמדות כוח ולא מפחדות לחשוף דיכוי פטריארכלי כשזה קיים, ברוח התנועה הפמיניסטית שדוחפת קדימה לחשוף מבנים דכאניים שמונעים מנשים את הבמה. התעשייה המוזיקלית בישראל תשתנה לטובת נשים כשאלה הנמצאות בה יאזרו אומץ לחשוף את החסמים הקיימים עבור נשים בתוך התעשייה, וידברו על האופן שבו נבחרים יוצרים או יוצרות להיות מושמעים יותר.
אם את שואלת אותי הבעיה היא לא כללית כלפי נשים אלא ספציפית יותר כלפי נשים מזרחיות. המצב בו נשים מודרות מליינאפים והשמעות ברדיו, הוא לא היסטורי. בעשורים הקודמים הושמעו והופיעו על במות לא מעט נשים, כמובן שהקושי עבור נשים הוא תמיד גדול יותר, אך איך קורה שבתקופה הכי פמיניסטית בעשורים האחרונים אנחנו רואות תמונה הפוכה כאן בישראל?
כי אצלנו הפמיניזם נותר לבן, גם המאמצים לקדם נשים במוזיקה יתרכזו בניסיון לקדם נשים אשכנזיות על אף העובדה שהז'אנר המוזיקלי השולט כיום הוא הפופ המזרחי, מה שמחייב את התעשייה להכניס לשורותיה יותר נשים מזרחיות. אך כאן נוצרת הבעיה. מאגר המוזיקאיות בישראל לצורך העניין, מאגר שהוא יוזמה פמיניסטית, משמיט מתוכו מוזיקאיות מזרחיות, לא נמצא שם אפילו את עדן בן זקן. ההדרה הכפולה שנשים מזרחיות חוות גם מתעשיית המוזיקה הגברית וגם מהתנועה הפמיניסטית האשכנזית היא זו שמותירה נשים מוכשרות מחוץ לתעשיית המוזיקה.

דרישת הקהל כיום היא למוזיקת פופ מזרחית, וכמו שיש מקום גם לאיתי לוי, ליאור נרקיס, משה פרץ וכו'. יש מקום גם לספיר סבן, שרית אביטן, נופר סלמאן, נטע אלקיים, נסרין קדרי ועוד כמובן. אין צורך לצמצם מקום אחד עבור מלכת הזמר המזרחי. שרית חדד שעד כה הייתה מלכת הזמר המזרחי כעת "מאוימת" על ידי עדן בן זקן. כך כל זמרת מזרחית שעולה הופכת מיד לזו שזוממת את הכתר. צורות התבטאות ושיח שכמעט ולא קיימות בקרב זמרים גברים.

מתוך התכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון"
האפשרות שלך היום כאישה להשתלב בתעשיית המוזיקה היא או לתפוס "כסא פנוי" או להדיח מישהי אחרת ממנו: ה"זמרת הצעירה" (נועה קירל), ה"זמרת הדתיה" (נרקיס), ה"זמרת האשכנזית" (קרן פלס), ו"הזמרת המזרחית" כיום עדן בן זקן. גם בתכניות הריאליטי המוזיקליות השיח בין השופטים הוא כזה, מגיעה נערה ששרה מדהים ומיד מקומה של נועה קירל בסכנה. שיחה כזו התקיימה רק בשבוע שעבר כשקירל ענתה להם כי תשמח לראות עוד זמרות בנות גילה בתעשייה וכי היא לא רואה בכך איום כלפיה. הגיוני בסה"כ. לא זכור לי שיח כזה כלפי זמרים גברים – אלא רק בתקופה שבה הזמר המזרחי נכנס למיינסטרים. אז גם היה מקום אחד השמור עבור "זמר מזרחי".
המאבק המזרחי הצליח לגרום לזמר המזרחי לפרוץ למיינסטרים, אך כמו כל מאבק מזרחי בזירה אחרת מי שמקודם קודם הם הגברים.
הנקודה הזו היא הצטלבות דיכוי קלאסית עבור נשים מזרחיות אשר מצד אחד חוות את הדיכוי הגברי ומצד שני חוות את הדיכוי העדתי. בארה"ב השיח הפמיניסטי המיינסטרימי כולל בתוכו את ההבנה שדיכוי גזעי קיים. הכרה בדיכוי והאפשרות לדבר אותו כדי להצליח לזוז קדימה היא משמעותית, וזה בא לידי ביטוי בכך שהנשים החזקות בתעשיית המוזיקה הבינ"ל הן ברובן לא לבנות. אז כדי שנשים יתחילו לשגשג בתעשיית המוזיקה גם הקהילה הפמיניסטית צריכה להתחיל לעשות שינויים בשיח ולהפסיק להשטיח את השיחה על נשים ללא מעמדות או הבדלים חברתיים הקשורים למוצא, דת ולאום. רוצות נשים במוזיקה, תתחילו להתייחס לכל הנשים, ולאלה שהז'אנרים המוזיקליים העדכניים רלוונטיים יותר אליהן.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.