מאת: אסתר אורנר ובתרגומה                                                                   

התמונה באדיבות סילביאן אקרמן, צולמה ע"י ג'יין אפשטיין (1972).

2.11.2016 , סינמטק ת"א

ההספד הופיע ב-13 באוקטובר 2015 – יום הקבורה של שנטל אקרמן, בבלוג של רשל סמול Rachel Samoul  Kef Israel, הוא הופיע בצרפתית.

ההספד הוקדש לסילביאן אקרמן – אחותה הצעירה של שנטל.

 

שיחה אחרונה עם שנטל אקרמן

שנטל יקירתי,

אדבר איתך מכאן, מתל אביב, עיר שאהבת ושביקרת בה פעמים רבות.

התראינו פה לעיתים ובילינו יחדיו.

לפעמים באת בדיוק כשנסעתי לאירופה.

מבטינו הצטלבו כמו בסיפור של "שתי הספינות בים".

בשנים האחרונות נפגשנו בעיקר אצל אמך בבריסל אצלה התארחתי.

היינו שותות יחדיו את הקפה הראשון של הבוקר שהכנת.

לפי מנהג חסידי, האבלים מסתובבים סביב ארון המת ומבקשים ממנו סליחה. כאן מתחיל המונולוג שלנו, אנחנו

פונים למי ששומע אותנו ולא יכול לענות לנו. אך כשאני אומרת את, אין לי רושם שזה מונולוג.

החטא שעבורו הייתי אולי צריכה לבקש ממך סליחה, זה עבור השם הפרטי שלך שאהבת ולא אהבת.

אמך בהריון ב-1950. לפני עלייתי לארץ, היא מבקשת שאציע לה שם ממש צרפתי.

אני מציעה לה את השם Chantal, זה השם במודה, בימים ההם. ואני זו אמורה לדעת מהו צרפתי ומה לא.

אני נפגשת איתך עשר שנים מאוחר יותר כשחזרתי בפעם הראשונה לאירופה.

היית נמוכה והסתכלת עלי מגבוה ואמרת – אכן זו את, הבת דודה שלי אתי?

היית נראית כל כך מאוכזבת. חזרו יותר מדי ואמרו לך – את בדיוק כמו אתי.

מהר מאוד, למרות פער הגילים שהלך ופחת עם הזמן , הפכנו לחברות ואפילו לאחיות.

זמן רב אהיה האחות הגדולה ואת האחות הקטנה שלבסוף צריכה להתנתק.

שנתיים מאוחר יותר אחזור לבלגיה ונפגש ב- Knohke.

אנחנו מדברות כבר על ספרות. זה יהיה הנושא המועדף עלינו. הייתי מרצה לך על פרוסט שתגלי מאוחר יותר.

היינו גם מדברות על הצורך בקיום מצוות או לא. הכרזת שאת לא מאמינה באלוהים. את רק בת 12 וקוראת את סארטר וספרי בלשים. היית מדמיינת לעצמך דמויות.

לא גמרת את בית הספר התיכון, אגב, גם אני לא.

היה עלי לשכנע את הוריך לתת לך לגשת למבחני כניסה לביה"ס לקולנוע Inssas שבבריסל.

הארגומנטים שלי היו שאת צעירה למדי, ללא תעודת בגרות, אין לך סיכויים.

התקבלת! לא נשארת הרבה זמן ב- Inssas, מיהרת לעשות את הסרטים שלך.

כל החיים שלך תהיי תחת לחץ, להספיק כאילו זה יומך האחרון (זה הזכיר לי שאדם צריך תמיד להיות מוכן לקבל את המשיח, שיכול להגיע כל רגע).

מהר מאוד את תעשי את סרטך הראשון הקצר Saute Ma Ville (שתתפוצץ עירי). כל הקולנוע שלך ואפילו חייך כלולים בסרט הזה. זהו הארס פואטי שלך.

מאוחר יותר הסרט הגדול שלך "ז'אן דילמן". אנחנו גרים בפאריז וגם את. הזמנת אותנו להשקה פרטית. יונתן בעלי ז"ל משולהב. ואני כל הזמן שואלת את עצמי – מהיכן את שואבת את כל זה, למרות שזה היה מוכר לי.

למחרת את מחכה לי ליד משרדו של הביה"כ ברחוב   Copernic. אני יורדת במדרגות ומרחוק את אומרת לי – אם אהבת את הסרט – טלפני למשפחה בבריסל.

אמלא את תפקידי. אהיה Between – סף בינך לבין המשפחה.

אראה כמעט את כל הסרטים שלך. תעשי אותם ללא כל פשרה. וכך עד סרטך האחרון No Home Movie על נלי אמך.

הקשר המאוד קרוב שלנו, לפעמים סוער, יהיו בו ניתוקים וחזרות. המרחב הגיאוגרפי גם יפריד בינינו, אבל מה שיגבר על הכל זה קשר האחוה בינינו, שהוא הרבה מעבר לקשר המשפחתי.

החברים הקרובים שלך, סוניה מרלין, שרלוט ו- Jea- Beaut, יהיו גם שלי וחברי יהיו שלך.

אני זוכרת כשבאת לארץ עם Sonia Wieder Atherton שהוזמנה לנגן בצ'לו בתל אביב ובירושלים. זה היה אירוע מיוחד. סוניה נכנסה אז למשפחתינו.

את זו שעשית את הקשר ביני לבין  החוברת  Cahiers du Nouveau commerce. את תהיי בין הראשונות שתקראי את ספרי "אוטוביוגרפיה של שום אדם". הוא עדיין בכתב יד.

השואה לא מוזכרת, אם כי היא שם, וזה יביא אותנו לדבר יותר מדי עליה. אספר לך מה שבעצם אני בקושי יודעת:

נלי אמך, הדודה טושקה ואמי גיטלה היו יחדיו באושוויץ. אולי לא הייתי צריכה לספר לך על צעדת המוות כשאמי הייתה לועסת את המזון כדי שנלי בת השש עשרה המוחלשת תוכל לבלוע את האוכל.

עוד לפני שנולדת כבר היינו קשורות זו לזו.

במשך השנים נושא השואה יגרום לך יותר ויותר סבל.

אבל אל תשכחי שהיו לך גם רגעים של אושר ממשי.

אהבת את החיים.

אני מסתכלת על התמונות שלך. היית כה יפה עם העיניים הגדולות שלך, הכחולות.

בכמעט כולן את נראית מאושרת. ואת מאושרת.

עת לצחוק ועת לבכות.

יהודה מורלי (  Jean-Bernard)  מאיר את עיני שבעצם הלכת לעולמך בשמיני עצרת, היום האחרון של סוכות. היום שבו קוראים את קוהלת: " הבל הבלים, הכל הבל."

יש תקופה לפני מות אמך ויש תקופה אחרי מות אמך.

אמך הייתה החוט הדק והשברירי שהחזיק אותך באיזון כלשהוא.

הלכת מאיתנו מדי מוקדם. לקרובים זה תמיד יותר מדי מוקדם. אבל את באמת הלכת טרם עת.

סליחה אם אנו הקרובים לך, לא הצלחנו לעצור אותך. אהבנו אותך.

הסבל שלך היה חזק יותר מכל אהבה.

שזכרך יהיה ברוך.

יתגדל וישתבח.

 

 

******

תודה לחן שיינברג על הטקסט.

לקריאה נוספת (בצרפתית בלבד): http://kefisrael.com/2017/10/04/apres-la-mort-de-chantal-akerman/

 

 

 

 

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.