נעמי וולף בספרה "מיתוס היופי" כותבת כי ההבניה של ה"יופי" נקבעת על ידי הפטריארכיה ומשמשת כנגד נשים לדכאן ואין אחת מאיתנו – שמנה או רזה, בעלת שיער חלק או מתולתל, כהת עור או בהירה שאינה עוברת דיכוי על רקע המראה החיצוני שלה על ידי הפטריארכיה שמכתיבה לנו באמצעות סוכניה – חינוך, חברות ותקשורת ההמונים סלידה אם לא שנאה עצמית. בעוד שאף אחת לא מושלמת ולא מספיק דומה לאידיאל, נשים הרחוקות מהאידיאל הפטריארכלי – נשים שמנות סובלות מ #שמנופוביה – דיכוי מתמשך של החברה, מוסדות ממשלתיים, מקומות עבודה. המילה שמנה נחשבת למילת גנאי, מילה שאוגרת בתוכה דימוי של חולי, עצלנות וחלילה אם תהיי שמנה ומאושרת כי אז את מטיפה להשמנה. "ספירת ראשים" או מחקר ייצוג בתקשורת (פרסומות, סדרות, חדשות) נעשו מאז ומעולם והשוו בין ייצוג של גברים אל מול נשים; לבני עור מול כהי עור, רזים מול שמנים. שאלת הייצוג היא קריטית מאחר ותקשורת ההמונים היא כלי לחברות – היא שמאשרת לנו מי קיים ומי נחשב, אילו סטריאוטיפים לקשר לכל דמות ומאפשרים לנו דמויות להזדהות. כיום כמעט ולא נמצא דמויות נשיות שמנות בטלוויזיה וכשמפציעה אחת שהיא שמנה וחייכנית – ישצפו עליה הטוקבקים, גם אם לצידה יעמוד גבר פי שתיים בגודלו ממנה. דוגמניות שמנות הן כאלו שמידתן היא 40 או 42 לכל היותר – מידה הנחשבת לפחות מהממוצע לנשים. על כן חשיבותה של #שמנופוביה שעולה ב HOT8 ב- 27.3, ולכן אני מופיעה בה. הסדרה, בבימויה של תימי לוי (עורך ראשי: תמיר שפירא), בודקת את התייחסות החברה לשמנים ושמנות – מתארת את הדימויים שמקיפים את המילה שמנה ומסרבים לנשול ובאנושיות מביאה סיפורים מזעזעים על #שמנופוביה ברפואה, בחברה, מול בני זוג, מול הרצון לרקוד. השאיפה שלי, שבגללה אני פעילה כנגד #שמנופוביה ובגללה אני נחשפת וחושפת ומחויבת לעשייה ולסדרה היא שלכל ילדה קטנה תהיה דמות בכל גדול שהיא שאוהבת את עצמה, שמצליחה בחיים, דמות אהובה שהיא גם בתוך כל מכלול הדברים שהיא – גם שמנה. שא.נשים שמתעסקים, מדכאים ומצמצמים אותך למשקל שלך – הם הם הבעיה. שאפשר להיות מאושרת, אפשר להיות בריאה, אפשר להיות אשה מצליחה ואפשר להיות יפה – גם אם את שמנה.

לי, באופן אישי, היה מזל- גדלתי בבית שהקיף אותי באהבה ותמיד שמעתי שאני יפה וכך גדלתי כל השנים – שמנה ויפה, יפה ושמנה, תמיד הייתי מוקפת בחברות.ים, פעילה בתנועת נוער, מדריכה במש"צים (מטיילת ללא בעיה), פעילה חברתית, מתנדבת, שירתתי שירות צבאי מלא (בלי הפחד להשמין בצבא), התאהבתי, למדתי, נשבר לי הלב, התאהבתי עוד, התחתנתי (בלי דיאטת כסאח לפני החתונה), ילדתי, בניתי קריירה – בלי לתת לאף אחד לצמצם אותי להגדרה של שמנה. המטרה שלי היא להפיץ את זה הלאה, לנפץ את השמנופוביה ולמנוע את משטור גופן של נשים.

 


(בתמונה: תום הורוביץ לוין. צילום: איתי לוין; התמונה הראשית: באדיבות HOT8).

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.