כותבת: מיטל סטרול
לפני קצת יותר משנה יצאתי לדרך, ביחד עם עוד נשים, פעילות פמיניסטיות ומקומיות. החלטנו להקים רשימה של נשים לקראת הבחירות לעירייה. קראנו לה "תושוות" (שהפכה ל"תושבות" ואח"כ ל"תושוות ותושווים"). במשך חודשים נפגשנו עם המון נשים, נבחרות ציבור בעבר ובהווה, פעילות ובעלות תפקידים. למדנו מכל מי שהסכימה לשתף ולחלוק מהידע שלה וחיפשנו שותפות שיהיו מוכנות לקחת איתנו את המשימה הקשה והמרגשת הזו. חלמנו שתהיה לנו ראשת עיר בתל אביב יפו, עם רשימה של נשים, שמייצגות כל אחת קהילה, בעיר שהיא הבית של כל כך הרבה קהילות, אך רובן כלל לא נשמעות. זו היתה שנה מרתקת, מלאת סימני שאלה ואפשרויות וככל שהתקדמנו הלכו וגדלו הציפיות, ככל שנדרשנו לקבל החלטות, החלו להצטבר, מה לעשות, גם אכזבות. אך מעל להכל הלכה והתרקמה לה רשימה בשר ודם, של נשים אמיצות ונפלאות שהחליטו לעשות את הצעד הנועז ולהתמודד!
עוד רגע הבחירות, ותהיה התוצאה אשר תהיה, אני יודעת כבר עכשיו שהשפענו. בחודשים האחרונים השתנה השיח סביב הבחירות בתל אביב יפו. כמעט כל הרשימות המובילות הבינו שכדי להישאר במשחק, חייבות להיות אצלן נשים חזקות במיקומים ריאליים. חייבת להיות התייחסות למצב של נשים בעיר והתחייבות לפעול למעננו.
ברשימת "אנחנו העיר", ש"תושוות ותושווים" היא חלק ממנה, ישנן מועמדות מכל חלקי העיר, ממגוון גילאים ומגדרים, מוצאים ולאומים, ביניהן – אסתר עילם, ארנה לין, חדוה ישכר, לידיה סקראן, מור סטולר, מוריה שלומות, מייסלון חמוד, מריה ג'וזה קונגה מוקני, מתילד עבוד, נעמה מישר, ענבל אגוז, ועוד. שלוש מהן בחרתי לראיין ל#פוליטקלי_מקומית – איריס רחמימוב, מכי חכם נאמן ושולה קשת.
–ספרו לנו קצת על עצמכן, לטובת מי שלא מכירות אתכן
איריס רחמימוב, אני היסטוריונית, אשה טרנסג'נדרית ופעילה להט"בית. גרה בשכונת הדר יוסף, בתל אביב יפו עם זוגתי ומגדלת את שלושת ילדיי. אני פרופסור להיסטוריה מודרנית של מרכז ומזרח אירופה בחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל אביב ועורכת את כתב העת ההיסטורי "זמנים". מחקרי ההיסטורי עוסק במחנות מעצר במהלך המאה ה-20, ובהיסטוריה של קהילות נון קונפורמיות מבחינה מינית ומגדרית. בשנים האחרונות אני מנסה בסיוע של תלמידיי לחקור את ההיסטוריה הקווירית המקומית מקום המדינה ועד ימינו. כחברת הסגל הטרנסג'נדרית היחידה בישראל אני מודעת לקשיים של קבוצות מיעוט מסוגים שונים ללמוד באוניברסיטה ולשגשג בה. בנוסף, אני פועלת לקידום זכויות הציבור הטרסנג'נדרי ולהנגשה לציבור של ידע ומחקרים בנושא, ואני חברת הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל.
מכי חכם נאמן, אני אמנית, משוררת, פעילה חברתית, נאבקת למען זכויות נשים. יזמתי, ייסדתי וניהלתי (2015-2007) את עמותת רוח נשית, המסייעת לנשים נפגעות אלימות להגיע לעצמאות כלכלית. עסקתי שנים בחינוך יצירתי ואני מקדישה חלק גדול מפעילותי לפיתוח והובלה של שירותים חברתיים ולשינוי חברתי בקרב אוכלוסיות מוחלשות ומודרות, בשוליים של החברה בישראל. אני בעצמי, בת להורים אשר עלו מעיראק במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה' והבכורה מבין שש אחיות. גדלנו בצל אלימות במשפחה של אבי כנגד אמי. את רוח נשית הקמתי כהתחייבות כלפי אימי ואחיותיי להיאבק למען זכויותיהן, כהתחייבות להיאבק באלימות ובהשלכותיה למען מאות אלפי נשים בישראל. אני מתגוררת כבר 25 שנה בשכונת ביצרון, בתל אביב יפו, עם בן זוגי, אמא לשני בנים. כיום אני מנכ"לית משותפת של הקבוצה – בית למחול, קונטקט ואימפרוביזציה, בשכונת הארגזים. בנוסף, אני מנכ"לית משותפת בתיאטרון בובינה – תיאטרון בובות לשיוויון מגדרי. התיאטרון משלב שחקניות ובובנאיות מקצועיות לצד צעירות בסיכון בשיתוף עמותת "קול הנוער" מיפו ד'. כמו כן, אני חברת הנהלה בעמותת קינוקלאן – נשים עם מצלמות, הפועלת להפקתן ולהפצתן של יצירות קולנועיות וספרותיות הנותנות ביטוי לעולמן של נשים, מנקודת מבטן.
שולה קשת, אני אמנית ואקטיביסטית, פמיניסטית מזרחית, דור שלישי בארץ למשפחה מאנוסי משהד באיראן. נולדתי ואני חיה בשכונת נווה שאנן, בעיר תל אביב יפו. אני שותפה מייסדת ומנכ"לית תנועת "אחותי – למען נשים בישראל" הפועלת להעצמה כלכלית וחברתית של נשים ולנראות רב-תרבותית כבר שני עשורים, ומובילה מאבקים נגד גזענות, סקסיזם והדרה מרובה, למיגור אלימות נגד נשים ולשיקום נפגעות. שותפה מרכזית במאבקים על עיצוב החברה הישראלית, כולל המאבק למען הקצאה שיוויונית של משאבי תרבות, הכנסת תכנים פמיניסטיים ומזרחיים לתכניות הלימוד ולמען דיור ציבורי. כבר שנים שאני מובילה את המאבקים לשיקום דרום תל אביב, בין היתר יזמתי את מאהל "שאגת הדרום" ב-2011, יזמתי והובלתי עם שותפות את מאבק "דרום תל אביב נגד הגירוש" ואת המאבק לפינוי האוטובוסים מהתחנה המרכזית החדשה, ונאבקת לצד תושבות/ים נגד פינויים בשכונות גבעת עמל, אבו כביר, נווה עופר, נס לגויים, הארגזים, התקווה, קריית שלום, נווה שאנן, כרם התימנים, שפירא ושכונות יפו. יזמתי מפעלי תרבות מקומיים וארציים, ביניהם, הוצאת ספרים, פסטיבל לבי במזרח, אירועי "לילה שחור" ועוד. לאחרונה, נבחרתי ליו"ר ועד שכונת נווה שאנן ולאחת ממאה האנשים המשפיעים בישראל של דה מארקר.
-מתי החלטתן שאתן רוצות להשתלב בפוליטיקה המקומית, ומה הניע אתכן לעשות את זה?
שולה: אחרי שנה עמוסה בפעילות –בתנועת אחותי, בהובלת מאבק דרום ת"א נגד הגירוש, במאבק נגד הארכת צו התחנה המרכזית לעוד 24 שנים ועתירה לביהמ"ש בנושא, וגם בהגשת התנגדויות לתכניות בנייה של העירייה שנעשו ללא שיתוף הציבור, הקהילות אשר בלב חייהן מתוכננת הבנייה- פנו אלי תושבות ותושבים שתומכות/ים בדרכי וקראו לי להתמודד בבחירות לוועד שכונת נווה שאנן. למעשה, היו אלה הבחירות הראשונות מזה שנים לוועד בשכונה רוויית מאבקים, אך ללא גוף רשמי שייצג אותנו, התושבות בפניי העירייה. החלטתי להתמודד ואכן, נבחרתי ברב קולות להיות יו"ר הוועד. אני מאמינה בכוח של הפעולות האזרחיות במרחב האזרחי – ואכן, אני פועלת בו הרבה שנים, ורשמתי לא מעט הישגים. החלטתי להתמודד בבחירות למועצה כי אנו בנקודת זמן קריטית ביחס לדרום ת"א: השלבים הסופיים של הג'נטריפיקציה – "שיקום העיר" כביכול, שהוא בפועל דחיקה וגירוש של התושבות והתושבים החוצה מהשכונה. הרי מי יגיע ליישב את הבניינים החדשים? מי שיוכלו להרשות לעצמם לרכוש בהם דירות. לא לתושבים/ות הזרים/ות ולא לוותיקים/ות יישאר פה מקום בסוף התהליך הזה. ותיקות השכונה הן כמו משפחה שלי- ולא אתן שיגרשו את המשפחה שלי מביתה. הראשונות להיפגע כשאוכלוסיות מוחלשות נפגעות, הן הנשים. לאחר הרבה לבטים והבנה כי כדי להשפיע בעירייה וכדי לקבל מידע מהימן ובזמן אמת חשוב שנהיה שם בעצמנו, התאגדנו קבוצה של אקטיביסטיות פמיניסטיות והקמנו רשימה בשם "תושוות ותושווים". סימנו לנו למטרה לטפל בכל מה שבדרך כלל לא מופיע במצע של אף אחד: דיור ציבורי, פינוי שכונות, נשים בזנות, מחוסרי ומחוסרות דיור, אלימות מגדרית, פערים חינוכיים בין הצפון לדרום, העסקה קבלנית, קשישים/ות ועוד, תחת הכותרת – "דרום תל אביב ויפו תחילה".
מכי: אני מודה שזה לא משהו שחשבתי בעבר שאעשה, הפוליטיקה הזו היא לא משהו שטבעי לי. כמי שנמצאת שנים בתפקידי ניהול בחברה האזרחית יצא לי לעסוק לא מעט בקידום מדיניות גם ברמה הארצית, למשל סביב האמנה של ארגוני הנשים בישראל ברוח החלטת 1325 של האו"ם, המצהירה על המחויבות של מועצת הביטחון של האו"ם להגן על נשים ולהבטיח את ייצוגן בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבינלאומית. גם ברמה המקומית, נכנסתי לזה בחשש, כי לפוליטיקה יש מחירים, את חלקם אנחנו כבר מרגישות. אנחנו שמות את השם שלנו, שבנינו במשך שנים ואת המילה שלנו, ומול זה יש גם הרבה ציפיות וברור שאנחנו כנשים, נבחנות שבעתיים על כל צעד, ותמיד יהיו מי שיטילו דופי, וזה לא קל, אבל למרות זאת אני מאוד גאה ושמחה על ההחלטה הזו ואני לומדת את הזירה הזו, ביחד עם השותפות שלי. שולה ואני פועלות יחד כבר הרבה שנים, כמנהלות של ארגונים פמיניסטיים יצא לנו לשתף פעולה לא מעט. היינו יחד חברות בקואליציית שותפות, פורום של ארגונים פמיניסטיים החותרים למען שוויון כלכלי ותעסוקתי עבור כלל הנשים בישראל ונהיינו חברות ושותפות. כששולה פנתה אליי לבוא ולהיות חלק מהיוזמה של 'תושוות ותושווים' ובאתי ושמעתי במה מדובר, ישר אמרתי: "אני בפנים", ואני מודה על הזכות לקחת חלק ברשימת ״אנחנו העיר״ ולהיות חלק ממטוות וממיישמות החזון היפה, האמיץ והמוסרי הזה, שהוא צו השעה לכולנו. יש הרבה מה לשנות, אותי זה מאתגר! כמו תמיד.
איריס: מבחינתי פוליטיקה מקומית – בין אם היא במסגרת רשימה עירונית ובין אם היא באגודות שונות של החברה האזרחית – הכרחית במאבק על זכויות שוויוניות לכולן ולכולם ובהגנה על רעיון החברה השוויונית והמכבדת את כלל האוכלוסייה. בשנים האחרונות חלה שחיקה מדאיגה מאוד של הדמוקרטיה בישראל ואחת הדרכים למאבק בשחיקה זו היא על ידי פעילות ציבורית. בחרתי להצטרף לרשימה במקום לא ריאלי, אז אני לא יכולה להגיד שאני רצה למועצה, אבל אני בתחושה שאני שותפה מלאה ושיש רצון כן ואמיתי לקחת בחשבון ולתת מקום לצרכים של הקהילה הלהט"בקית בכלל והטרנסג'נדרית בפרט, שאני מייצגת. לקחתי חלק בעיצוב המצע בכל הנוגע לקהילה שלי, אני חושבת שזו הרשימה הכי מעורבת ומגוונת שיש היום, לא רק ברמת הייצוג ההצהרתי, אלא גם באופן מהותי, ורציתי להביע את תמיכתי.
–מה הדברים שהכי חשובים לכן לקדם בעיר בכלל ועבור נשים בעיר בפרט?
מכי: 40% מתושבי ותושבות העיר חיים במצב כלכלי לא טוב או אף מתחת לזה, היתר מהווים את מעמד הביניים- אנחנו, הילדים/ות שלנו, ההורים שלנו, נאבקים/ות מאבק יומיומי בהישרדות כלכלית סיזיפית ומפרכת. זאת בזמן שהעשירון העליון, חוגג עם תנאים נוחים. אני רוצה להחזיר את העיר ואת כל צרכיה הרבים והמגוונים של תושביה, להיות על סדר היום של העירייה. לצד הפרויקטים הגרנדיוזיים יש קודם כל אותנו, את הא/נשים עצמן/ם. אנחנו חושבות שהתושבים והתושבות קודמים לכל ולכן נדאג להעתקת כספי הציבור לטובת חינוך טוב יותר בעיר, דיור בר השגה, תמיכה בעסקים קטנים של נשים, שיקום דרום תל אביב, הפיכת התחנה המרכזית ממפגע סביבתי לשטח ציבורי ירוק. צריך להבין שכדי למנוע אלימות מגדרית, צריך לטפל בתנאים שמאפשרים אותה, כמו פערים חברתיים, כמו הזנחה. חינוך מגדרי זה חשוב מאוד ואנו נקדם זאת כמובן, אבל חשוב גם שלנשים תהיינה אפשרויות לבחור מתוכן, שתתאפשר להן עצמאות כלכלית, קורת גג בטוחה. חשוב לי לקדם את הדברים האלו דרך תמיכה בעסקים קטנים, הכשרות מקצועיות, טיפול בחסמים כמו מסגרות חינוך איכותיות לכל הגילאים ובכל חלקי העיר, דיור ציבורי סביר לכל מי שזקוק/ה לו. אני מבטיחה להיאבק על החיים של כולנו כאן משכונות הדרום ויפו שמוזנחות כבר שנים ועד מזרח וצפון העיר.
שולה: גדלתי בדרום תל אביב, באחד הרחובות שבשולי התחנה המרכזית החדשה. החיים בשכונות היו תמיד מאתגרים. עוד כילדה, אני זוכרת שידענו תמיד כי עבור העירייה, אנחנו "חצר אחורית". סיפור קלאסי של פריפריה חברתית. אבל מאז המצב הלך והחמיר, עם הקמת התחנה המרכזית החדשה באמצע שנות ה-80, חיינו הפכו לסיוט של עשן ורעש אוטובוסים נוראי. הקמת ועד הפעולה נגד התחנה החדשה ב-1989, היה המאבק הציבורי הראשון שלי. דרשנו והשגנו מיגון לדירות שסביב התחנה ופיצויים של עשרות מיליונים למאות משפחות בנווה שאנן. לא אשכח איך אחד המנהלים בחברת 'נצבא' אמר לי אז, "אתם תוך שנתיים תתעייפו ותפסיקו את המאבק. לנו יש זמן". האמירה הזאת נצרבה בי. מלחמת ההתשה הזו היא המלחמה של כל מי שנאבקת על החיים שלה. דרום תל אביב בשבילי היא לא עניין של עקרון נאצל, היא מאבק על הבית שלי ואני מהמאבק הזה לא ארפה. עבורי, כאישה מזרחית 'מהשכונות', זהו הסיפור של הדיכוי הכפול וגם של המאבק הכפול המלווים את חיי. זה של המגדר וזה של המוצא. וזה המקום שממנו אני מגיעה להתמודדות למועצת העיר. אני יודעת שרק אנחנו יכולות לייצג את הקול שלנו ולדאוג לדברים שחשובים לנו עד הסוף. זה לא איזה נושא נישתי, זו דרך ההסתכלות שלנו על כל נושא שנוגע לחיינו פה. מהמקום הזה אני מדברת על שיתוף ציבור אמיתי, בכל העיר, בכל ההחלטות שנוגעות לחיים שלנו.
איריס: מצטרפת לחברותיי, חשוב לי במיוחד לחזק את קולן הציבורי של קהילות מוחלשות ומודרות (ובכללן הקהילה הטרנסגנ'דרית שאליה אני שייכת). ישנם ציבורים חשובים בעיר שמרגישים שהאינטרסים שלהם לא נלקחים בחשבון, ושסדרי העדיפויות המוניציפליים הנוכחיים דוחקים אותם החוצה. הייתי מעוניינת לראות הטמעה של חשיבה מגדרית בבתי הספר העירוניים ואיוש נשי של תפקידי מפתח בעירייה.
-התחלנו כרשימה מגוונת בהובלת נשים מאוד מרשימות ובסופו של דבר התאחדנו לצורך הריצה בבחירות עם אסף הראל וחד"ש, עם שני גברים בראש. היתה לא מעט אכזבה מהצעד הזה בקהילה הפמיניסטית המקומית. אחר כך עלו טענות כנגד אחד המועמדים ברשימה שתמך בעבר ונתן במה במסגרת תפקידו, לאדם שיש נגדו עדויות רבות על תקיפות מיניות. איך אתן, כנשים שפועלות במשך שנים למען נשים ומובילות מאבקים פמיניסטיים רבים מסבירות את הדברים האלה?
שולה: מאוד רצינו רשימה בהובלה של נשים בלבד, ואכן התחלנו לבנות רשימה כזו. אבל לא רצינו לעשות מהלך של חזון שלא יתממש. אנחנו נשים עסוקות כולנו, מלאות בעשייה, וחשוב לנו שהיא תהיה אפקטיבית. כפמיניסטית מזרחית עם ניסיון של עשרות שנים במאבקים רבים עם נשים וקהילות תחת הדרה מרובה אני יודעת היטב את החשיבות של שיתופי פעולה. התלבטנו הרבה והיו מגעים עם כמה רשימות שהציעו שאצטרף אליהן כמתמודדת יחידה ברשימה קיימת. היו הצעות נדיבות מאד אבל לא שותפות מלאה בהרכבת הרשימה ובקביעת המצע. שותפות אמיתית מצאנו עם אסף הראל ואמיר בדראן, הקמנו יחד את רשימת "אנחנו העיר – בראשות אסף הראל" ועל בסיס החזון המשותף גיבשנו מצע. היום אני יכולה להגיד בפה מלא כי מצאתי שותפים עם תודעה פמיניסטית– ולא פחות מזה, עם תודעה אתנית, שזה חלק בלתי נפרד מפמיניזם בעיניי. השותפות והשותפים שלנו ב"אנחנו העיר" חושבים ופועלים מתוך מודעות לפערים ולדיכוי. לדוגמא, הקמנו רשימה עם שני-שליש נשים מועמדות, ארבע נשים בששת המקומות הראשונים. גם עמדנו על כך שיהיה ייצוג משמעותי למגוון של נשים, מזרחיות, פלסטיניות, להט"בקיות, וגם נציגה לקהילת הפליטים, מריה ג'וזה, מנהיגה פמיניסטית מקהילת הפליטים הקונגולזית. למעשה, כבר עשינו היא-סטוריה – לראשונה בישראל פליטה פוליטית מועמדת לבחירות. כפמיניסטית מזרחית יש לי עניין אידיאולוגי לקדם נשים, וברשימת "אנחנו העיר" זה בדיוק מה שאנחנו עושות ועושים. אבל יותר מזה – אני לא מחפשת ולא מצפה שהם יחשבו ויפעלו בשמי או כמו שאני הייתי חושבת ופועלת. אנחנו כבר לא מחכות שיראו אותנו, או יתנו לנו להשמיע את קולנו. יש לנו קבוצה מגוונת, הולכת וגדלה של נשים מנהיגות ומובילות שמוכנות לעבוד יחד גם אחרי הבחירות ואני סומכת על עצמי ועל השותפות שלי שנשמיע את קולנו בעצמנו ושיהיה לכך מקום. זו המשמעות של שותפות אמיתית מבחינתי. לגבי הטענות, התייחסתי במספר מקומות בפייסבוק וחשוב לי להבהיר גם כאן, אני, אסתר עילם וחברות נוספות עמדנו ונמשיך לעמוד לצד הנפגעות. אין ברשימת אנחנו העיר מועמד או מועמדת שהביעו תמיכה פומבית במי שיש כנגדו טענות על תקיפה מינית. אני יכולה להבטיח חד משמעית שרשימת "אנחנו העיר" לא רק שלא תיתן במה לאנסים אלא אף תיאבק נגד אלימות כלפי נשים. זה אחד הדברים שהם בראש סדר העדיפויות שלנו, נשים וגברים כאחת.
איריס: אתחיל בנושא הובלת הרשימה, אני מבינה את האכזבה והיא בחלקה מוצדקת. אבל אם מסתכלות על כלל הרשימה אז רואות ייצוג מרשים של נשים ושל אקטיביסטיות חשובות המייצגות קהילות עירוניות שונות. ברור שהייתי שמחה לו אשה הייתה עומדת בראש הרשימה. יחד עם זאת, הפמיניזם שלי דוגל בהתבוננות בכלל הסדר המגדרי והתייחסות גם אל קהילות מוחלשות של גברים. מבחינתי גבר שמייצג את יפו תורם לחזון של עיר צודקת יותר, מגוונת יותר ושוויונית יותר.
מכי: אני דווקא רוצה להתחיל מהטענות, כי זה מאוד חורה לי. מדובר פה בנשים פמיניסטיות אמיצות שמקדישות את חייהן למען נשים, אני חשה צער גדול מול האשמות כלפינו. אין אנס שיושב ברשימה שלנו, להפך, אני ואחרות ואף אסף הראל קורבנות לאלימות. לא ניתן יד ונגנה בכל תוקף ונפעל נגד כל גילוי אלימות! הייתי מאוד שמחה אילו היתה אישה מועמדת לראשות העירייה. הרשימה שגיבשנו של 'תושוות ותושווים' לא העמידה מועמדת לראשות העיר. זה כנראה משהו שדורש יותר זמן והכנה ובתקווה גם יקרה בהמשך. כרגע, כמי שחולקת את חייה עם גבר וכאמא לשני בנים, אני שמחה על האפשרות לייצר שותפות עם גברים שהם בני ברית. החשד כלפיי גברים הוא ברור ומובן, אבל בלי אמונה שיש גם גברים אחרים, שיכולים להיות חלק מהמאבק שלנו, אין תקווה. באופן הכי אישי, אני חייבת להאמין שזה יתכן.
-איזה מסר יש לך לנשים שיקראו את הראיון הזה?
איריס: המאבק לצדק מגדרי הוא אחד המאבקים החשובים ביותר בישראל (ובכלל). אם כל אחת תפעל לקידום צדק מגדרי במידה שהיא יכולה ובמרחב שמתאים לה כולנו נרוויח. אני יודעת שקל לומר את זה וקשה יותר לעשות את זה, אבל אני משוכנעת שהעשייה המצטברת והעקבית של נשים במשך שנים רבות הפכו את התנועה הפמיניסטית לאחת התנועות המשפיעות ביותר בהיסטוריה מודרנית.
מכי: בכל יום שעובר גוברת בי ההבנה שלנשים יש את הידע להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו. בכל יום שעובר אני יודעת שהמאבק לא תם, אבל אנחנו בוחרות בחיים.
שולה: ויקי שירן ז"ל אמרה לי פעם, שמהפכה היא כמו לגרד טיח מהקיר. מורידות שכבה, שכבה, בנחישות, עד שבסוף נפיל את הקירות ונבנה מחדש… אנחנו נשים שיודעות מהי עבודה קשה ולא מפחדות מדרך ארוכה. אין לנו את הפריווילגיה לוותר או להתייאש, אנחנו חייבות להאמין שאפשר ליצור פה עיר שתהיה טובה יותר לכולנו. אני פונה לכל היפואיות והתל אביביות שקוראות את זה, ללכת ביום שלישי לקלפי ולהצביע לנו. ככל שיהיה לנו יותר כוח במועצה, נוכל לעשות יותר, ולא נוכל לעשות את זה בלעדיכןם!