רות ברנשטיין פרץ
בשלהי שנת 2014 נדונו בבתי המשפט בישראל מספר תלונות שהתבססו על זיכרונות של התעללות מינית בילדות. בעקבות פרסום הפרשות, עלה לכותרות מסמך גילוי דעת של אנשי ונשות מקצוע מקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות, התומך בקיומה של תופעה בשם "הזיכרונות הכוזבים" ויוצא נגד השימוש בזיכרונות אלה כראייה קבילה בבתי המשפט כעדות יחידה להתרחשותה של הפגיעה בילדות (המסמך כונה גם "מסמך ה-47", בשל ארבעים ושבעת החתומים עליו).
בתגובה למסמך ה-47 פורסמו כמה מסמכים נגדיים ( למשל פה, פה ופה), חתומים בידי עשרות מומחים ומומחיות קליניים ואקדמיים בתחום הטראומה, המצביעים על כך שהמהימנות של זיכרונות משוחזרים אינה שונה ממהימנותם של זיכרונות בכלל, ויש להתייחס אליהם בבית המשפט כפי שמתייחסים לכל עדות אחרת.
מי שפעלו באופן נמרץ להפצת הרעיון של זיכרונות מודחקים כוזבים כתופעה, הם פעילי FMSF, או "הקרן לתסמונת הזיכרונות הכוזבים" (FMSF – False Memory Syndrome Foundation), שנוסדה ב-1992 על-ידי קבוצת משפחות, בעקבות חשיפה של זיכרונות מודחקים של בנות משפחה בגירות אודות פגיעה מינית של אחד מההורים בהם עשורים קודם לכן. FMSF פעלה עד לאחרונה, כמעט שלושים שנה, למען המשכת קיומה והפצתה של התיאוריה הזו באמצעות גיוס אנשי ונשות מקצוע ומשפחות נוספות, במטרה לשכנע בקיומה של התופעה.
לטענתם, אנשי ונשות בריאות הנפש, שפגשו את הילדות לטיפול בבגרותן, עודדו יצירתם של זיכרונות כוזבים שלהן אודות פגיעות מיניות שלא התרחשו במציאות בילדותן, באמצעות סוגסטיה, ואלה גרמו לפירוקן של המשפחות. בשלוש השנים הראשונות לקיומה של הקרן, הצטרפו אליה 7,500 הורים שהתמודדו עם התופעה ואנשי מקצוע רבים מתחומי בריאות הנפש והמשפט, שסייעו למשפחות להפיץ את משנתן בתקשורת ובבתי המשפט. את הקרן ניהלה בפועל ד"ר פמלה פרויד (Dr. Pamela Freyd), אימה של ג'ניפר פרויד, פרופ' לפסיכולוגיה, שהאשימה את אביה בהתעללות מינית בה בילדותה במשך 13 שנים.
ב-31.12.2019 הקרן לתסמונת הזיכרונות הכוזבים הפסיקה להתקיים. מנגד, ב-1994, אותה פרופ' ג'ניפר פרויד הגתה לראשונה את "תיאוריית טראומת הבגידה" (Betrayal Trauma Theory) המתייחסת למצבים בהם אדם או ארגון שהאדם סומך עליהם לצרכי הגנה והישרדות פוגעים באמון או בבריאות הנפשית של אותו אדם. העיסוק שלה בתחום נמשך עד היום.
מסמך ה-47 הוא דוגמא למסמך שהושפע באופן מובהק מרוח הפרסומים והמחקרים שהפיצה וקידמה קרן FMSF. למשל, הדמיון בולט בדגש שהושם בו על חשש מפני פגיעה בשמו הטוב של הפוגע בעקבות התייחסות לזיכרונות כאמיתיים, תוך הפחתה בהשלכות האפשריות של פגיעה בנפשה ובביטחונה של הנפגעת בעקבות התייחסות לזיכרונות ככוזבים. כוונתם של בעלי הכוח בסיטואציות הללו נתפסות כטהורות ומכוונות לעבר חשיפת האמת והצדק ואילו הילדות-הקורבנות נחשדות בכוונות זדוניות לפגוע בשמו של הפוגע, לעשוק ממנו כסף ולהרוס את משפחתו. עמדה זו תואמת להאשמת הקורבן הרווחת כל כך במקרים של פגיעות מיניות מכל סוג שהוא.
כפי שהוזכר למעלה, לפי המסמכים הנגדיים שנכתבו, המחקר בתחום מצביע על כך שזיכרונות שעלו לאחר אמנזיה דיסוציאטיבית ("משוחזרים") אינם מהימנים יותר או פחות מכל צורה אחרת של אחזור זיכרון ועל כן יש להשתמש בהם בעת פסיקה משפטית תוך שימוש באותם כלי הערכה המשמשים כדי להעריך צורות אחרות של עדות ראייה. מסמכים אלו מחזקים את ידיהן של הקורבנות ויוצאים נגד עמדת הבסיס של הקרן והמסמך המקורי, בכך שהם מדגישים את העובדה שהמחקר בתחום הזיכרון מצביע על כך שאין הבדל מובהק במהימנות בין זיכרונות מכל סוג שהוא, "רציפים" או "משוחזרים" ועל כן, יש להתייחס לזיכרון המשוחזר כמו לכל זיכרון אחר.
אפשר אולי לקוות, שהפסקת פעילותה של FMSF תביא איתה תיקון ליחס לשורדי ושורדות פגיעה מינית בילדות. כמו שאומר כאן חוקר בתחום, היא נסגרה בקול ענות חלושה ולמעשה לא היתה פעילה בשנים האחרונות, אך היא השאירה אחריה מורשת מעוותת שנותרה דומיננטית בדרך בה התקשורת ודעת הקהל מתייחסות למקרים כאלו.
הכותבת היא מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית ופעילה חברתית, המקדמת נושאים הקשורים במיניות בריאה וטיפול בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית
תמונה בכותרת: Image by Karolina Grabowska from Pixabay
