הספר "בגוף ראשון" בעריכתה של שלומית ליר הוא לא סתם ספר סיפורים, אלא ספר שהוא אקטיביזם פמיניסטי. בתרבות בה המורשת, הספרות, התקשורת והאקדמיה מבוססות על נרטיבים גבריים, הספר "בגוף ראשון" משמיע לנו נרטיבים של נשים ומעודד ומדרבן את כולנו להמשיך בשביל שהוא סולל. סיפורי החיים נכתבו ע"י נשים שהן חוקרות מגדר במגוון תחומים, וככאלה בולטת בהם הביקורת על המורשת הגברית. בעצם כל אחד מהסיפורים האלה ובמיוחד כשהם מקובצים ביחד, עונים על השאלה למה אנחנו זקוקות כל כך לבמות משלנו.
כשהקמנו את פוליטיקלי קוראת נשאלה השאלה "מהו עיתון של נשים? האם יש דבר כזה, נושאים שמעניינים נשים?". למעשה, זו לא השאלה הנכונה. הנקודה היא לא שונות של הנושאים שמעניינים נשים לעומת אלו שמעניינים גברים, אלא המוגבלות של התקשורת הגברית לנושאים שנחשבים "גבריים" ומוגדרים כ"חשובים" ע"י גברים, והחשיבה הגברית המפרידה, המקטלגת וצרת האופקים. בתור עיתון נשי, יש לנו החופש להיות רב תחומיות, מגוונות, ובעלות ראייה רחבה ושלמה הרבה יותר של המציאות.
מפעל החיים של שלומית ליר, העומדת בראש ארגון "פועלות ברשת", הוא מתן במה וכלים לנשים להשמעת הקול שלהן, ובכך יש קרבה רעיונית רבה בינה לבין פוליטיקלי קוראת. בעולם בו נשים מצד אחד מחונכות לשתיקה ולהימנעות מביטוי עצמאי, ומצד שני הן מקבלות מעט הזדמנויות לביטוי כזה, יחסית לגברים, בעולם בו נשים שאינן שותקות, מצטנעות או נעלמות נחוות ע"י גברים כ"אגרסיביות", "קולניות" או אף "אלימות", עצם השמעת הקול היא לא רק מעשה של אומץ והתרסה, אלא אקטיביזם פמיניסטי החותר לשינוי. שלומית מעודדת זאת באמצעות הפרוייקטים הרבים בהם היא מקדמת קולות של נשים, כגון קורסים שמלמדים נשים כתיבה ברשת, ערבי שירה של משוררות והתערוכה "נשים כותבות סטטוס".
בהקדמה לספר כותבת שלומית: "הפרת השתיקה ברובד הראשון מתבצעת לנוכח צו שתיקה המתקיים מעצם היותן של נשים קבוצה חברתית מושתקת, שקולה מוגבל ומעוצב ע"י הגמוניה גברית. זוהי השמעת קול במרחב בו נשמעים בעיקר – עדיין – קולותיהם של גברים, השולטים על השיח תוך דחיקתן והשתקתן של נשים. השמעת הקול ברובד השני מתרחשת אל מול גבולות הכתיבה המחקרית הנהוגה באקדמיה, שבה על מיקומה של החוקרת, רגשותיה וחוויות חייה להיוותר מחוץ לגבולות הטקסט. ברובד השלישי, ההתמודדות עם מערך חברתי משתיק באה לידי ביטוי במוכנות לאתגר את הגבולות המאחידים של אסופות המתמקדות בתמה רעיונית משותפת ובאסתטיקה סגנונית אחת." (עמוד 11).
החוויה של קריאה בנרטיבים של נשים מרגשת ושונה ממה שאנחנו מורגלות אליו. מעוררת הזדהות עמוקה ומזכירה חוויות שיש לנו היכרות עמוקה איתן, כנשים. הכתיבה לא שונה רק בתוכן, אלא גם בסגנון הנע בין כתיבה אקדמית לסיפורית, לשירה, בין נקודת מבט חיצונית לזרם תודעה. הסיפורים בספר בתוכן ובצורה בה הם מובאים, מציעים מבט מחודש ומרענן שמפרק את האקסיומות שעליהן מבוססים היבטים שונים בחיינו, אקסיומות שנקבעו ע"י תרבות גברית.
לכל הסיפורים בספר הזה נושא משותף והוא החוויה הנשית, האלטרנטיבית. אך המגוון והעושר שבספר הזה הוא עצום, מרתק ומעורר מחשבה. הספר "בגוף ראשון" מיוחד ברמות השונות בהן ניתן לשאוב ממנו הנאה רוחנית ואינטלקטואלית, גם כסיפורת וגם כספר עיון, וגם מקור השראה לביטוי עצמי.
אני ממליצה לקרוא את הספר ומצטרפת לשלומית ליר בקריאתה ללכת בדרכו. מוזמנות לעשות זאת דרך פוליטיקלי קוראת ולשלוח לנו את הסיפורים שלכן.
תמי דינס
