מאת: סמדר זמיר
(תמונה ראשית: מתוך "מלאכיות מברזל", בימוי: קטיה פון גרנייה, צילום מסך).
31. דומא/ עביר זייבק חדאד (2011)
עביר זייבק חדאד עושה פה סרט כל כך יפה על מציאות כל כך מכוערת. הניגוד הזה ניכר לכל אורך הסרט. כמה נשים, כמו גיבורות הסרט, נולדות לתוך מסכת התעללויות, ומסתובבות פה ביננו, בלי שנדע לזהות אותן. בלי שנדע להושיט להן יד. לחבק. להקשיב. להאמין. בלי שנפנה אליהן את המבט, כפי שהיא עושה. לפי הסטטיסטיקה אחת מכל חמש/ שש נשים היא קרבן של גילוי עריות כמו גיבורות הסרט. לפעמים העולם אכזר.
32. ז'אן דילמן/ שנטל אקרמן (1976)
אישה אחת חיה בדירה קטנה בפריז. היא מתפרנסת ממכירת גופה ובייביסיטר. בין לבין היא מנקה, מבשלת, עורכת קניות ומנהלת שיחות רפטטיביות עם בנה הצעיר שמנסה ללא הרף לדבר איתה על מיניות. "לו הייתי אישה, הייתי מתעלס רק בקשר אוהב" הוא אומר לה "אבל אתה לא אישה" היא עונה. בהמשך הוא מספר לה שבהיותו בן 10 גילה איך נראים יחסי מין ומעשה החדירה נראה לו כל כך אכזרי, עד שהעמיד פנים שיש לו סיוטים, כדי להציל את אימו מהחדירה של אביו. כשהאב מת, חשב הילד שזה בגללו, עונש מאלוהים על שהעמיד פנים שהוא סובל מסיוטים. "כבר מאוחר" אומרת האם פעמיים ויוצאת מהחדר. בחיים של ז'אן דילמן יש לכל דבר מקום. כל פעולה מדודה. מדויקת. גם לאישה יש מקום ותפקיד מאוד ברורים. עד ש. עד ש.
** ביני לביני תבעתי את המונח "מחדל דילמן" שנוגע לעובדה שלא הראו לי את הסרט הזה בשום קורס במהלך שלוש שנות לימודי קולנוע (!).
33. רטרוספקטיבה לפיה מאריי
בשנת 2015 פסטיבל קולנוע דרום הזמין את פיה מאריי וביקשו ממני לכתוב מאמר על הסרטים שלה. אני כל כך אוהבת את הבקשות האלה שמכניסות אותי לחוויה אינטנסיבית של צפיה וכתיבה, זה פשוט מרגש. מתוך שלושה סרטים שלה, שהוקרנו בפסטיבל עלו בעוצמה מודלים מגוונים של אימהות ואל – הורות. כששיתפתי את פיה במחשבותיי היא מאוד הופתעה שזה מה שראיתי. ככה זה. נשים לא רק עושות סרטים אחרת, הן גם רואות אותן אחרת. כאן תוכלו לקרוא מה כתבתי על הסרטים של פיה מאריי.
34. ג'יפסי דיווי/ רחל לאה ג'ונס (2011)
בקולנוע, לטעמי, יש מעט מדי הומור. מעט מדי מוזיקה שמרקידה את הלב. מעט מדי חמלה. הרבה מאוד סרטים, ויצירות אמנות בכלל, עוסקים בצד החשוך של הירח ולכן אין בהם מקום לכל הנ"ל. וכמובן. אני מבינה שחלק מתפקידנו כאמניות ואמנים הוא להאיר על עוולות וכולי. ועם זאת, פעמים רבות מדי צפיה בסרט מכווצת את הלב. והנה סרט שמרחיב את הלב, מקפיץ את הגוף ומותח חיוך מתנוך לתנוך על אף שמדובר בסיפור, שהוא בסופו של דבר, עצוב ביסודו. "ג'יפסי דיווי" הוא סרט על אבהות ואמהות וזוגיות ואמנות ונאמנות ו…אהבה. ובעיקר, הוא סרט שעושה מצב רוח טוב.
35. העזרה/ טייט טיילור (2011)
הנה עוד סרט של גבר בן ברית. מה שנשאר בי מהסרט הוא העדויות של הנשים השחורות שעבדו בבית הלבנות: כיבסו, בישלו, ניקו וגידלו את ילדיהן הלבנים וילדותיהן הלבנות. רוב הזמן עשו הכל באהבה ובמסירות. לפעמים פחות. כמו למשל בסיפור של האישה השחורה שאפתה למאדאם שלה עוגת קקי… סבתא שלי האהובה, רוזה וקשול, הייתה משרתת בפולין של לפני מלחמת העולם השניה ולכן יש לי חיבה מיוחדת למצוקותיהן של משרתות. כל חייה עבדה בניקיון. גד'עית אמיתית ממוצא פולני. אני יודעת שזו אמירה פרובלמטית אבל אני באמת סבורה ששחור זה לא רק צבע. שחור זה גם מעמד. וסבתי הלבנה, עם השיער הזהוב והעיניים הכחולות, חיה במובנים רבים חיים של אישה שחורה. והבמאי, הוא גבר וגם לבן ועם זאת מטיב לראות היישר לתוך ליבן של הנשים השחורות. לפעמים דברים הם לא שחור ולבן. בעצם לא לפעמים. בדרך כלל.
36. הקיר/ מורן איפרגן (2017)
לפני כמה שנים התוודעתי בזכות ארנה קזין לכתיבה המסאית. כתיבה שכולה אריגה בין הפרטי לציבורי. כתיבה שמחברת קצוות שבמבט ראשון אינם קשורים. ההתנסות שלי בכתיבה הזו עוררה את סקרנותי בנוגע לביטויים הקולנועיים שלה וגיליתי שיש גם ז'אנר של סרטי מסה. ניסיתי לצפות בסרטי הז'אנר וזה הסתבר כמשימה שדורשת נחישות. הנחתי לזה. ואז בא "הקיר" שהוא סרט מסאי במיטבו ועשה לי חשק לראות עוד ועוד כאלה. הסרט מתאר את חורבן ביתה של הבמאית על רקע הכותל, השריד האחרון מבית שני. תמונה ופס קול רוקדים בתוכו ריקוד מאוד מיוחד ומקורי. מרגש.
37. מלאכיות מברזל/ קטיה פון גרנייה (2004)
אם אני רוצה לבכות קצת אז זה הסרט לראות. עשרות פעמים צפיתי וכל פעם מחדש, באותן סצנות בדיוק, אני פורצת בבכי. זה קורה בעיקר כשהנשים בסרט שובתות רעב בבית הכלא, מתחילות לשיר את שיר הערש "המעגל לא יישבר" ומייצרות מופע סולידרי קורע לב. אני אוהבת את הסרט הזה כי הוא מזכיר לי שיש לנו אמהות. שיש נשים שנלחמו כדי שאנחנו נחיה בעולם טוב יותר. אלא שלמצער המלחמות שניהלו נותרו בשולי ההיסטוריה וההישגים שלהן הפכו שקופים. אני אוהבת את הסרט הזה כי הוא נע נגד תנועת ההשכחה ומזכיר לנו את אליס פול ולוסי ברנס ואינז מלהולנד שנאבקו על זכות הבחירה לנשים. אני אוהבת את הסרט הזה כי הוא מספר לנו שיש עוד רבות שאנחנו שוכחות כל הזמן. אבל הנה, אפשר להיזכר.
38. לאחותי/ קתרין ברייה (2001)
זהירות ספוילר! במרכז הסרט מערכת יחסים מעוותת וקשה בין שתי אחיות שמגיעה לסוף אלים וטרגי במהלך חופשה משפחתית. ראיתי לא מעט סרטים שבהם הגיבורה, שעוברת התעללות לכל אורך הסרט, מגנה על עצמה ורוצחת את המתעלליםות שלה, כמו בסרט הזה. מעניין שזה לא דומה למציאות, בה יש כל כך הרבה נשים שעוברות התעללות באופנים שונים ומגוונים וכל כך מעט רוצחות. במחשבה ראשונה, אני אומרת לעצמי שנרטיב נקמני כזה הוא החלה של חשיבה גברית על הסרט, אבל במחשבה שניה, אולי ההגנה העצמית והיכולת "טו פיי באק" היא אינסטינקט קמאי שהודחק בנשים עקב אלפי שנות דיכוי, והסרטים האלה מבקשים לעורר אותו. אולי.
39. ההר/ יעל קיים (2015)
"ההר" מספר את קורותיה של אישה אחת שחיה בצל בית הקברות שלמרגלות הר הזיתים. יום למחרת הפרימיירה של הסרט בסינמטק ירושלים, התעוררנו אני ובן זוגי ב"מנזר האחיות מציון". שוטטנו לנו בכנסיה הקטנה, בבית הקברות הפצפון, בגן העשוי לעילא. הרגשנו חוצלארץ ומולנו השתרעה ירושלים המפוארת. וככה, בשקט של המנזר, ברגע אחד, קלטנו שנינו שבעצם קצת לא יצאנו מהסרט. כלומר, ההקרנה של "ההר" נגמרה, אבל האוירה שהסרט משרה נשארה איתנו, מהדהדת, מעוררת מחשבות על חיים ומוות, תשוקה ואמונה.
40. ינטל/ ברברה סטרייסנד (1983)
מה עושה אישה שרוצה ללמוד תורה? מתחפשת לגבר. מעניין איך בשביס זינגר הגיע לחשוב על הסיפור הזה… ובנוגע לסרט: בכנות, לא ממש התחברתי לשירים. וגם התעצבנתי על זה שאביגדור בוחר בסוף בהדס ולא בינטל כי מה יהיה עם החלוקה בין מוח ויופי? אני נשבעת שאני מכירה לא מעט נשים שיש להן גם את זה וגם את זה, בגדול. ויחד עם זאת, זו ברברה סטרייסנד. ויש בה משהו שאני לא יכולה לעמוד בפניו. יש לי תגובה אוטומטית של חיוך כשאני רואה אותה. ואני מודה לה על הסרט הזה וכל יתר הדברים שהגדילה לעשות בגוב האריות של הוליווד הסקסיסטית.