מאת נעם סמית, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

ציונה לוי-לירון (20 במאי 1927, תל אביב – 30 באוקטובר 2010, קיבוץ שפיים), אמנית רבגונית, כותבת ומלחינת שירה ישראלית. מהראשונות בישראל שהלחינו את שיריהם של משוררי יהדות המזרח.

ילדות, נעורים ועלייה מתימן

נולדה בל"ג בעומר תרפ"ז, 20 במאי 1927, בתל אביב למשפחת עולים מתימן שהגיעו ארצה בשנת 1924. במהלך המסע הרגלי לעיר עדן נפטרו סבה וסבתה, שתי אחיותיה וכן אח אחד שמת בלידה. מעדן שטו בספינה למצרים ומשם הגיעו לארץ ישראל. המשפחה השתקעה בתל אביב, ועברה מספר בתים.  נולדה בבית ברחוב נחמיה.

היא קיבלה את שמה  בהשראת המסע של משפחתה ארצה, גדלה בבית דתי ולמדה בבית ספר לבנות "מזרחי" ברחוב הכרמל. הווי בית הכנסת ומזמורי התפילה המסורתיים אותם הביאו ארצה יוצאי תימן היה מרכזי בחיי המשפחה בכרם התימנים. מדי שמחת תורה נהג אביה לקנות את ספר התורה בבית הכנסת. כשהיתה נערה התחתנה עם מרדכי לוי שהיה יהלומן, היתה לאמא עוד לפני שמלאו לה שש עשרה, ועזבה את בית הוריה.

מורה לריתמיקה ופועלה בשכונה הארגזים

החלה את דרכה המוזיקלית בגיל 24, כשלמדה לנגן בפסנתר יחד עם בתה הצעירה מאירה. עליזה שטיינברג, אחותו של חיים ארלוזורוב, לימדה אותה את אהבת המוזיקה ותורתה. המשפחה עברה לגבעתיים ושם החלה ללמד ריתמיקה ברבים מגני הילדים ובתי הספר בעיר. כששמעה על תנאי חייהם של התושבי שכונת הארגזים בדרום תל אביב והבינה שלילדים שם אין את האפשרות ללכת לחוגים וללמוד מוזיקה, החלה להעביר לילדי השכונה שיעורי ריתמיקה בהתנדבות. מאוחר יותר בחייה, בהשראת חוויותיה אלה, תכתוב לימים את הספר "שכונת הארגזים".

כמלחינה

אהבתה למוסיקה הייתה טבועה בה כבר מילדותה. היא למדה במגמה לריתמיקה במדרשה למורים למוסיקה בתל אביב, אותה סיימה בשנת 1957, והשתלמה בשווייץ. תחילה,  בהתאם לעיסוקה כמורה, השקיעה את עבודתה היצירתית כמלחינה ועורכת מוזיקלית בתחום שירי הילדים והשתתפה בפרויקטים ומופעים שונים. בשנת 1963 יצא האלבום הראשון שבהפקתו נטלה חלק כעורכת המוזיקלית וקריינית קטעי הקישור ב"היום הראשון בגן",  תקליט שירי הילדים של הזמרת חנה אהרוני. כמו כן  הלחינה את ההצגה "פרח לב זהב" ואת הלחנים להצגה "דני דין הרואה ואינו נראה".

בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים הרחיבה את תחומי יצירתה והייתה מראשוני המלחינים בני זמננו ששבו למקורותיהם המוזיקליים של יהדות המזרח שנשכחו ונדחקו. היא הלחינה את שיריהם של משוררי ספרד הגדולים, כמו רבי יהודה הלוי, אבן גבירול, שמואל הנגיד, אברהם אבן עזרא ומשה אבן עזרא, ובשנת 1971 הוציאה את האלבום "אם אשכחך ירושלים" שבו בין היתר הלחינה ושרה את שיריו של שלום שבזי, ואותו הקדישה "לאוהבי ירושלים והנופלים על שחרורה". בראיון עיתונאי שנתנה הסבירה את מניעיה:

Cquote2.svg

"חשוב לי מאוד להפיץ את השירים של יהדות ספרד ותימן. השירים הללו אינם פולקלור. אמרתי זאת לאנשי "קול ישראל" אך הם סירבו לקבל את דברי. מדוע כל אמן שמכבד את עצמו שש להשמיע את שיריהם של ביאליק וטשרניחובסקי, ואילו שירים שהלחנתי למילותיו של רבי שלום שבזי הם רק פולקלור?"

אני רוצה שישמיעו את השירים הללו כשירים ישראליים חדשים ותו לא. אין אלה שירי עדות או שירי שכונה. אני לא מאמינה שיש חשיבות למוצא העדתי. אני מאמינה רק במוסיקה טובה".

Cquote3.svg
– מתוך ראיון שנתנה לר. ירחי בעיתון יחד

 

בהמשך התרחבה יצירתה גם לזמר העברי של העידן הציוני ובשנת 1982 יצא האלבום "האש והאבן" בו שרו סוזי מילר ובני נדלר את שיריו של חיים גורי בהלחנתה. ב-1985, כעין סיכום של המסע המוזיקלי הבין גילי-עדתי-תרבותי שעברה, הוציאה  את "מפגשים", ספר שירי משוררים בהלחנתה, המפגיש בין עבר והווה ובין מזרח ומערב. במשך השנים הלחינה שירים רבים אשר בוצעו על ידי זמרים שונים כגון עפרה חזה, רוחמה רז, חדוה עמרני ורון שובל והועלו על הבמה במספר מופעים, בין היתר המופע "כתנות פסים לבש הגן" שהועלה בסוף שנת 1982 והיה הניסיון הראשון בישראל לייחד ערב שהוקדש לשיריהם וסיפוריהם של משוררי ספרד מתקופת תור הזהב.

אמנות פלסטית

במקביל לעשייתה המוזיקלית והחינוכית החלה לעסוק גם בתחומי האמנות הפלסטית. בשנת 1972 סיימה לימודי ציור ופיסול במכון אבני, לאחר מכן למדה חינוך ואמנות באוניברסיטת תל אביב. ב-1984 נסעה להשתלם בוושינגטון, ארצות הברית, אצל האמן פיליפ רטנר. עבודותיה הוויזואליות הוצגו לאורך השנים בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל, ביניהם בית האמנים בתל אביב, במוזיאון בית התנ"ך ובמוזיאון רמת גן וכן ביריד לאומנות בלונדון.

על עשייתה זו קיבלה פרסים לעידוד היצירה, זכתה בציון לשבח לאמן המצטיין בתערוכה השנתית "חופש באמנות". בשנת 1987 קיבלה את פרס התנועה הקיבוצית לעיצוב יצירתי וכן קיבלה את "פרס ראש העיר נתניה לאמן המצטיין". בשנת 2003, בתעערוכה "עיר ואבן" בגלריית שי דנון בתל אביב, הציגה את ציוריה בנושא העיר ירושלים. עם פתיחת התערוכה כתבה האוצרת חנה ברק אנגל: כי "כישרונה האישי ללכוד את ייחודה של ירושלים, את בתי האבן המופלאים, את תושביה במרומז, את האווירה הקסומה השורה על חלקים מהעיר, מניב סדרת ציורים צבעוניים דמויי תכשיט בשילובי צבעים משכרים, ומצליח להעביר לנו את החוויה של היוצרת […] מגוון יצירתי כה עשיר הוא נדיר אצל אמנים, ומעיד על העושר התרבותי של היוצרת.  חיוניותה מחלחלת אל תוך יצירתה, ומטביעה בה את חותמה האישי. רב גוניות זו אינה באה על חשבון האיכות".

משפחה וחיים בקיבוץ

נולדו לה שלושה ילדים, מאירה, ארנון ויובל, והיא נפרדה מבן זוגה מרדכי. בשנת 1964 היתה אחראית על אירועי התרבות במלון בקיבוץ שפיים. בקיבוץ הכירה את חיים לירון, חבר שפיים ואמן בעצמו, והם נישאו. בקיבוץ המשיכה בלימודי הריתמיקה ואף הוציאה מספר תקליטים עם ילדי הקיבוץ. כמו כן ניהלה אולפנה למוזיקה בחוף השרון ובמשך כעשור הייתה אחראית על התרבות בקיבוץ. היא הפיקה את החתונות והחגים, הרקידה את ילדי הקיבוץ ושרה באירועים השונים. משנת 2000 ואילך כתבה ופרסמה ארבעה ספרי פרוזה, ביוגרפים ובדיוניים.

בשפיים חיה עד ערוב ימיה ושם נולדו חמישה מבין שניים עשר נכדיה. עד סוף ימיה המשיכה ליצור. ארכיון יצירותיה נמצא בספרייה הלאומית בירושלים. נפטרה ב-30 באוקטובר 2010 ונטמנה בבית העלמין בקיבוץ שפיים.

תערוכות

  • תערוכת פיסול וציור, גלריה שי דנון, תל אביב (1977)
  • פיסול ציונה לירון, בית יד לבנים חולון (1978)
  • בית יד לבנים תל-אביב (1980)
  • מוזיאון רמת גן (1982)
  • בית סוקולוב תל-אביב (1983)
  • עבודה עם הפסל פילפ רטנר (בוושינגטון) – הגלריה לאמנות פרישמן תל-אביב (1985).
  • "לבן על שחור", גלריית הקיבוץ, יפו (1986)
  • בית האמנים, ירושלים (1987)
  • "חדשות באדום", בית האמנים, תל אביב (1995)
  • תערוכה רטרוספקטיבית, גלריה עמליה ארבל (1996)
  • גלריה היכל התרבות נתניה (1996)
  • מוזיאון בית התנ"ך (2000)
  • גלריה בצוותא, תל אביב (2000)
  • מוזיאון חניתה (2002)
  • גלריה שי דנון, תל אביב (2003)
  • גלריית ההיכל, נתניה (2003)
  • מגדל המים בקיבוץ שפיים (2007)

דיסקוגראפיה:

  • "חנה אהרוני – היום הראשון בגן" (1963)
  • "אם אשכחך ירושלים", הלחנת שירי שלום שבזי (1971)
  • "שירת משוררי ספרד"
  • "משוררי זהב" (1993)
  • עם ילדי קיבוץ שפיים – "ילדים למען ילדים", "הבה נשחקה"
  • "ילדי קיבוץ שפיים: 14 שירי משחק לפעוטות, מקולית (1965)
  • השתתפות ב"הרפתקאות דני דין, הרואה ואינו נראה" (1971)
  • "סוזי מילר לא משוייכים"  (הלחינה את שירה של פניה ברגשטיין שיר לנפשי)
  • "כתונת פסים"  מוקדש לשירת תור הזהב של יהדות ספרד.
  • "האש והאבן", שירי חיים גורי (1982).
  • בצליל ובתנועה משחקים רתמיים עם ילדי קיבוץ שפיים (1984)

ספרים

  • מפגשים, ספר לחנים (1985)
  • דפיקות על פח, הוצאת ירון גולן, 2000.
  • מעבר לזמן ולמקום, הוצאת ירון גולן, 2000.
  • שמע ישראל, הוצאת ירון גולן, 2004.
  • שכונת הארגזים, הוצאת טרקלין, 2012.

לקריאה נוספת

  • "קול ומכחול: איזון עדין בין מוסיקה, פיסול וקיבוץ" , עיתון יחד, ר. ירחי.
  • תקוה וינשטוק, "קיבוצניקית מלחינה את 'האש והאבן' של חיים גורי", עיתון השרון והשומרון, 23.7.1982.
  • "יצירות חייה", ידיעות הקיבוץ, שובל גבע, נובמבר 2010.
  • יעקב בר-און, "המלחינה שיצאה מתוך מגירה", מעריב.

קישורים חיצוניים

לצד המידע מן העיתונות, כל המידע בערך זה מבוסס על ראיונות שקיים נעם סמית עם ילדיה של ציונה לוי-לירון, יובל לוי ומאירה קרול, ועם אחותה אסתר, וכמו כן מראיונות שנתנה לוי-לירון לנכדיה במסגרת עבודות שורשים.
מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.