מאת הדר סקג'יו, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

צפורה כסה (25 בדצמבר 1905, כ"ז בכסלו תרס"ו, ברסטצ'קה — 29 ביולי 1954, כ"ח בתמוז תשי"ד, ישראל), חלוצה בעלייה השלישית ומחנכת. לקחה חלק בהקמת יישובים וקיבוצים בארץ וביסוסם, ביניהם יבנאל, קריית ענבים, המושבה רחובות וקבוצת שילר. בתקופת מלחמת העולם השנייה שירתה בחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי, אז עסקה בין השאר בהברחת נשק. היתה חברת קיבוץ קבוצת שילר. נהרגה במהלך עצרת הזיכרון לצנחנים בקיבוץ מעגן.

ילדות ונעורים 

צפורה כסה לבית רייבר נולדה ב-25 בדצמבר 1905 בעיירה ברסטצ'קה בצפון מערב מחוז ווהלין, היום באוקראינה, בת לגדליהו וחנה, אחות למשה, יואל וחווה. בעיירה בה גדלה הפעילות הציונית הייתה ענפה,¹ אביה וסבה היו מראשוני הציונים בעיירה. היא התחנכה בבית הספר 'תרבות', חלק מרשת בית ספר ציונית שפעלה בארצות מזרח אירופה. היא העידה כי בני ובנות משפחתה נהגו לעזור לזולת. סיפור אשר עבר במשפחה מדור לדור הוא על אביה, שדאג ליהודים שלא היה להם מקום לקיים בו את סדר הפסח והזמין אותם לערוך אותו בביתם, וכן עזר לחיילים יהודיים שלחמו במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 והיא בת 16, עברה המשפחה לגור בעיר ברודי, אז באוקראינה. עם הגעתה הצטרפה לקיבוץ "ברית-אל" של תנועת החלוץ. יחד עם חברי קבוצתה החלה בהכנות לעלייה. בתחילה עברו לגאלאץ שברומניה, שם עברו את הכשרתם החלוצית. משם המשיכו לפלשתינה-א"י, אליה הגיעו בשנת 1923.

	היה זה בשנת 1922 עת עברת עם משפחתך מהעיירה בסרטצ'קה לגור בברודי. התסיסה בתנועת הנוער, מוציאה אותך מהשלווה המשפחתית ומביתך ל"החלוץ". למרות גילך הצעיר את מצטרפת לקיבוץ "ברית-אל" שהציב לעצמו מסגרת חברתית מיוחדת והחלטה ברורה לעלייה בכל התנאים. המבחן היה קשה וכרוך בסכנה אולם לא נרתעת ועמדת בו.
– מתוך מכתב שכתב לה צבי כחלין2

פעילות חלוצית

עם עלייתה יחד עם הקבוצה הגיעה לראש פינה שבגליל העליון, שם עסקו בגידולי הטבק.³ התנאים הקשים, בייחוד בחורף הסוער שפקד אז את הגליל, והמגורים באוהל רעוע גרמו לה להחליט להמשיך בפעילותה החלוצית במקום חדש. היא הצטרפה לחברי "קבוצת השרון", שעסקו בגידולים והיו מהראשונים להתיישב ביבנאל.⁴

משם המשיכה במסעותיה יישובים וקיבוצים, ביניהם מושב העובדים נהלל וקיבוץ קריית ענבים במיסודם וחיזוקם של המשקים והחקלאות. במעבריה בין הקבוצות החדשות הגיעה למושבה פתח תקווה ומשם למושבה רחובות, בה פגשה לראשונה את יונה כסה, שהיה פעיל גם הוא בתנועת החלוץ, ועבד אז בפרדסים ברחובות.⁵, בשנת 1928 התחתנו. בשנת 1935 הצטרפו לחבורה בשם "חבורת הדרום" שעלו להקמת קיבוץ כפר ביל"ו בשנת 1935. הם עסקו בהקמת המשק החקלאי והמוסדות הציבוריים בקבוצה. משם עברו לקבוצת שילר, שם עבדה בכמה מסגרות, ביניהן וועידת התרבות ובית הילדים. היא לקחה חלק בקבלת החלטות שונות הנוגעות לאופי הקיבוץ, למשל בנושא הלינה המשותפת:

	"עלינו לבדוק בדיקה יסודית, האם באמת נגרמים כל הקשיים הנ"ל ע"י הלינה המשותפת או שמא אין אלו אלא חששות בעלמא, שמקורן ב"אינסטינקט" של ההורים […] הבדיקה צריכה להיות עמוקה ואובייקטיבית (אני מדגישה, אובייקטיבית) באשר אותם החברים, שהם חסידי הלינה המשותפת, מתייחסים לכל הדברים שמניתי לעיל בביטול".
– הגיגיה בדבר לינה משותפת בקיבוץ6

במלחמת העולם השניה

בשנת 1942, והיא בת 37, התנדבה לשרת בצבא הבריטי והתגייסה לחיל העזר לנשים. שירתה יחד עם מאות חיילות במחסני הנשק והתחמושת במצרים, שתפקידן היה לקבל את הנשקים שהוחזרו מן החזית ולתקנם.⁷ במסגרת תפקידה השתתפה בהברחות כלי נשק וחלקי חילוף לכלי נשק אל המחתרת בארץ. ביומנה תיארה את הקשיים שלה ושל חברותיה, כאמהות שנמצאו רחוק מילדיהן:

	"מה אומָר ולא נאמר על הסיבות המחייבות את התגייסותנו לצבא הלוחם בהיטלר. נדמה לי שכל אחד מאיתנו עומד במבחן חובתו האישית, לקיים צו קדוש זה. כאשר פרצה המלחמה ותביעתנו להתגייסות הייתה רפה מאוד, קננה בתוכי הרגשה קשה למראה צבאות בנות הברית שהתרכזו בארץ – ואנו נעדרים בינהם. האם הם בלבד ילחמו לנו? אך הרגשתי אמרה לי, כי החיילים האלה ישנאו אותנו בראותם אותנו שאננים, עובדים ומטפחים את משקנו הלאומי… ידעתי כמלחמה זו אינה מלחמת הגבר בלבד, כשם שיצירתנו אינה יצירת הגבר בלבד".
– מתוך יומנה, כ"ד בטבת תש"ג 8

עם סיום המלחמה חזרה למשק בקבוצת שילר. בשנות החמישים בימי העלייה ההמונית נקראה לעבודה ציבורית בניהול המחלקה הסוציאלית ביפו, בבית העולות. שם קיבלו את העולות בשלב הראשון לחייהן בארץ.

חייה האישיים

הוריה ושני אחיה נשארו בפולין עם משפחותיהם. לפני המלחמה הספיקה לבקר אותם בפולין, יחד עם שני ילדיה. היא ניסתה לשכנע אותם לעלות לארץ, אך הם סירבו. מלבד אחותה הצעירה חוה, שעלתה ארצה לפני המלחמה, כל משפחתה נספתה בשואה.

בשנת 1928 נישאה ליונה כסה קוסוי, פעיל בתנועת החלוץ, חבר הפועל הצעיר. היה המזכיר הכללי של מפא"י, שליח התנועה באירופה ואחרי הקמת המדינה היה חבר כנסת מטעם מפא"י החל מהכנסת הראשונה עד הכנסת החמישית. היה ממקימי תנועת "מן היסוד", שהתנגדה להתנהלותו של דוד בן גוריון במסגרת פרשת "העסק הביש" במהלך כהונתו השנייה כראש ממשלה. נולדו להם בן ובת, צבי (צביקה), שנקרא על שם אביו של יונה כסה, וארלוזורה, שנקראה על שם חיים ארלוזורוב.

בדף לזכרה באתר קבוצת שילר מסופר כי "חייה בקבוצה לא היו קלים. היה עליה להקים ולקיים בית, לחנך את ילדיה ויחד עם זאת, להתמסר לחיי הקבוצה, וכל זה כשהיא נשואה לעסקן אשר פעילותו החזיקה אותו רוב הזמן מחוץ לבית. היא הצליחה בזאת בכוח אופיה החלוצי, רוח ההתנדבות וצורך העשייה, אלה היו קוויה הבולטים".⁹

מותה

ב-29 ביולי 1954 נערך בקיבוץ מעגן טקס לזכרו של הצנחן פרץ גולדשטיין, שהיה מצנחני הישוב היהודי ונהרג בשליחותו להונגריה בזמן במלחמת העולם השנייה והיה ממקימי הקיבוץ. היא הוזמנה לאירוע במסגרת תפקידו של יונה כסה, שהיה אז חבר כנסת. היא נמנתה עם 17 ההרוגים במהלך הטקס, כאשר מטוס פייפר שחג מעל הקהל, התרסק. בין הרוגי האסון היו ארבעה מצנחני היישוב באירופה. 25 נפצעו, ביניהם צוות המטוס.

ראש הממשלה דאז משה שרת אסר על פרסום הידיעה עד הבוקר למחרת כדי למנוע בהלה, ועדת החקירה שחקרה את פרטי האירוע קבעה כי הטייס היה פזיז וקיבל החלטות שגויות אך הוחלט שלא להעמידו לדין בגלל חוסר בראיות,¹⁰ הוועדה קבעה בין היתר כי האסון נגרם "מתוך פזיזות, קלות ראש וחוסר אחריות ועקב הנוהג שהשתרר במדינה, שאנשים עושים הרבה דברים שאינם מנוסים בהם, אינם בקיאים בהם ואינם מוסמכים, אם כי מתוך רצון טוב".¹¹

במותה היתה כבת 49. "תמה שירת חייה של דמות נדירה", נכתב עליה באתר קבוצת שילר, "רחמנותה, וכושרה להגיש עזרה וסעד בחיוך, לא ישכחו".¹²  אחרי מותה נכתב בעיתון על המשמר: "נתייתמו בן ובת, נתייתמה הקבוצה, נתייתמה 'גבעת הילדים'".¹³ שתיים מנכדותיה נקראות על שמה.

לאחר מותה התחתן יונה כסה עם כרמלה רון. כחודשיים לפני אסון מעגן נישא צבי לנורית שומרוני, בתו של אליהו (אליק) שומרוני, שנספה באסון גם הוא.¹⁴ נולדו להם שלושה ילדים: צוקי, שנקראה על שם סבתה צפורה כסה, אליק, שנקרא על שם שומרוני והילה. ארלוזורה נישאה לעמיהוד קמפינסקי, ממייסדי קיבוץ יזרעאל, לשניים נולדו שלוש בנות: צפה, על שם סבתה, לימור והדר.

לקריאה נוספת

• ענת גרנית-הכהן, אישה עברייה אל הדגל: נשות היישוב בשירות הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2011.
• אביבה אורפז, הקבוצה: קבוצת השרון – הגות לבטים ומאוויי חלוצים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ו.
• צפורה כסה: שנה למותה, קבוצת שילר, תמוז תשט"ו.
• מנדל זינג, הייתה עיירה: ספר זיכרון לקהילות ברסטצ'קה, ברמליה והסביבה, ארגון יוצאי ברסטצ'קה, תשכ"א.
• משה ליסק, עיונים בהיסטוריה חברתית של ישראל, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ט.

קישורים חיצוניים

• ישראל כהן נפרד מצפורה כסה, פרויקט בן-יהודה
• דף ההנצחה לצפורה כסה, אתר קבוצת שילר
• צבי כחלין, החלוצה צפורה כסה, דבר, 27.8.1954
• דוד תדהר, יונה קוסוי, האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך 4, 1950, עמ' 1600–1601
• שי פוגלמן, מה קרה שם באמת באסון התרסקות המטוס בקיבוץ מעגן לפני 55 שנה? הארץ, 1.10.2009
• ירון דרוקמן, כשמטוס התרסק לתוך הקהל בטקס הזיכרון, ynet, ידיעות אחרונות, 27.7.2013
• 60 שנה לאסון מעגן, אתר ארכיון צה"ל, 29.7.2014
• סיפור בתוך המלחמה, הבלוג של צבי כסה

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

1. מנדל זינגר, הייתה עיירה: ספר זיכרון לקהילות ברסטצ'קה, ברמליה והסביבה, ארגון יוצאי ברסטצ'קה, תשכ"א, עמ' 16.
2. צבי כחלין, ציפורה כסה: שנה למותה, קבוצת  שילר, תמוז תשט"ו, עמ' 26.
3. משה ליסק, עיונים בהיסטוריה חברתית של ישראל, מוסד ביאליק: ירושלים, תשס"ט, עמ' 45-48, 77-91.
4. אביבה אורפז, הקבוצה: קבוצת השרון – הגות לבטים ומאוויי חלוצים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ו, ירושלים, עמ' 256.
5. דף הנצחה ליונה כסה (קוסוי), אתר קבוצת שילר.
6. צפורה כסה, צפורה כסה: שנה למותה, קבוצת שילר, תמוז תשט"ו, עמ' 28.
7. ענת גרנית-הכהן, אישה עברייה אל הדגל: נשות היישוב בשירות הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2011, עמ' 153.
8. צפורה כסה, צפורה כסה: שנה למותה, קבוצת שילר, תמוז תשט"ו, עמ' 30.
9. דף הנצחה לצפורה כסה, אתר קבוצת שילר.
10. שי פוגלמן, מה קרה שם באמת באסון התרסקות המטוס בקיבוץ מעגן לפני 55 שנה? הארץ, 1.10.2009.
11. "אין להאשים איש אחד באסון", מעריב, 9.9.1954.
12. דף הנצחה לצפורה כסה, אתר קבוצת שילר.
13. ש.ק., "לחללי מעגן – ביום השלושים: צפורה כסה", על המשמר, 26.8.1954.
14. "משקי עמק הירדן מלווים למנוחות את אליק שומרוני", דבר, 4.8.1954.