הקדמה: ערך אנציקלופדי זה נמצא תחת דיון חשיבות על ידי קהילת ויקיפדיה עקב מחלוקת על מידת חשיבותו. אנחנו חושבות שיש מקום לערך וחשוב לתעד נשים שהשפיעו על ההיסטוריה.

מאת בלהה שובע, פרויקט "מעלים ערך: מחזירים נשים להיסטוריה"

%d7%a6%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%94_%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a6%d7%94-%d7%9c
צפורה נריה בשירותה בצה"ל בשנות ה-70

צפורה נריה (11 באוקטובר 1927, ירושלים), סא"ל בצה"ל, קצינת ח"ן, ממקימי הנח"ל. לוחמת פלמ"ח, חובשת קרבית, מלוות שיירות בגדוד החמישי של חטיבת הראל במלחמת העצמאות.

ילדות ונעורים

נולדה ב-11 אוקטובר 1927, בירושלים, בת בכורה למלכה טבק, בת למשפחה חרדית ממאה שערים ואריה (ליאו) גרליץ, גרמני נוצרי בעל נתינות גרמנית, אשר נולד בלייפציג, וסיים את לימודיו באקדמיה למוזיקה בעיר זו. הם נפגשו בירושלים, הוא התגייר והם נישאו. למרות הגיור, משפחתה של מלכה ניתקה עמה כל קשר. לאחר לידת בתם הבכורה, צפורה, חלתה האם ונפטרה לאחר מכן. בשנת 1929, במאורעות תרפ"ט, פגש אריה גרליץ את שושנה שפירא, שעלתה לארץ מליטא וסיימה לימודי תיכון בתל אביב, הייתה אחות במקצועה ופעילה בהסתדרות. המשפחה עברה בתחילת שנות השלושים לתל אביב, בה נולדו עוד שתי אחיות. צפורה למדה עד כתה ז' בבית ספר גורדון בעיר. בשנת 1939 המשפחה חזרה לירושלים בשל קושי כלכלי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עצרו המנדט הבריטי את אביה כנתין גרמני והגלו אותו לאוגנדה שם שהה עד 1945. גירושו הניע את בתו להילחם באנגלים, והיא הצטרפה לתנועת גורדוניה. בשל היעדרו של האב יצאה האם לעבודה כאחות כדי לפרנס את המשפחה. לאחר חזרתו של האב לארץ, לא מצא את מקומו,[1] עבר לתל אביב וכעבור מספר שנים חזר לגרמניה, בה נפטר בשנת 1963.

ב-1942 הצטרפה לחברת נוער בקיבוץ חולדה כדי להיות חלק מההתיישבות החלוצית, ולהשתתף בהגנה על הארץ. היא גרה בחולדה כשנתיים וחצי: מחצית מהיום לימודים ומחצית מהיום עבודה. בחברת הנוער היו 20 נערים ונערות, מאוכלוסיות מגוונות: ילדים ללא בית, ילדיהם שהוריהם התגייסו לצבא הבריטי ונשלחו מעבר לים, משפחות הרוסות ויתומים. בתקופה זו התוודעה לחינוך השיתופי.[2] באפריל 1943 הייתה עדה לחיפוש שביצעו הבריטים בקיבוץ אחרי סליקים כחלק מחיפוש ארצי בתנועה הקיבוצית ובתנועת המושבים. היא לקחה חלק בהתגייסות הכללית של החברים והחברות בקיבוץ להסתיר את מקום מסתור הנשק, אירוע שהשפיע על תפישת עולמה. "הרגעים האלה של לשכב על הנשק, ולהציל את הנשק ולא אכפת לנו מחיינו […] זה השאיר עלי רושם נורא. היה לי ברור שאת האנגלים צריך לסלק מהארץ".[3] בחולדה פגשה לראשונה את יעקב נריה והם היו לזוג, בשנת 1950 הם נישאו. יעקב נריה היה חבר בקיבוץ עמיעד, לחם בפלמ"ח בגדוד החמישי של חטיבת הראל ושירת כמ"כ ומ"מ. לאחר מלחמת העצמאות שירת בצה"ל בתפקידי פיקוד ומטה והשתחרר בשנת 1974 בדרגת אלוף משנה.[4]

שירות בפלמ"ח

הכשרה מגויסת

בשנת 1944 הצטרפה להכשרה מגויסת של קבוצת הנוער מחולדה יחד עם קבוצת גיל מקבילה מבן שמן בקיבוץ גבע בפלוגה ו' בפיקודו של שאול יפה. היא נמנתה עם הצעירים שבחבורה והייתה רזה וחולנית. לגבע הגיעה לאחר שחלתה בטיפוס הבטן בחולדה ובמהלך שהותם בגבע חלתה בקדחת ועל כן התקשתה למלא את מכסת האימונים שנדרשה מבני ובנות ה-18, אולם הייתה נחושה להצטרף למעגל אימונים מלא במטרה להשתלב במערך הלוחם. "אני זוכרת שהייתה תקופת אימונים, שכל פעם הייתי מקבלת התקפה של קדחת עם חום גבוה. לא ויתרתי על יום אימונים אחד, זה היה דבר בשבילי שאסור לעשות". היא השתתפה בקורס קשר ואלחוט, ושימשה כרץ האישי (שליחה) של המ"פ.[5]

%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%94_%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%94_%d7%90%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f_%d7%99%d7%a8%d7%99

בתמונה: צפורה נריה באימון ירי בפלמ"ח, שנות ה-40

התגייסה לפלמ"ח על תקן "רזרביסטית", במסגרת מכסה של 15 אחוז מחברי וחברות ההכשרה שהועברו לתפקידי פיקוד והתמחויות מקצועיות, אפשרה לפלמ"ח להשתמש בלוחמים אלו במסגרת שהותם בהכשרות, ופעילות זו קדמה לפעילויות הנחוצות בהיאחזויות ובקיבוצים.[6] בינואר 1946 עלתה יחד עם קבוצת ההכשרה מגבע להתיישבות בעמיעד כמחלקה מגויסת בהיאחזות. היה זה גרעין החושלים, שהיה הגרעין הראשון בעמיעד.[7] במהלך שהותה בעמיעד השתתפה במשימות שונות, ביניהן הברחת מסמכים ורשימות של אנשי הגנה ופלמ"ח ממצפה ביריה, והייתה האישה היחידה בגרעין שהשתתפה בהברחת עולים ועולות מסוריה וליוותה קבוצות של גברים, נשים וטף שחצו את הגבול במסגרת ההעפלה מארצות המזרח. לאחר חציית הגבול הועברו על ידם מראש פינה לעמיעד ומשם פוזרו לקיבוצים שונים. במקביל עברה קורס חובשות. במהלך כל התקופה המשיכה בפעילותה הרגילה בהיאחזות. פעילותה הסודית לא התקבלה בעין יפה על ידי חבריה ובעיקר חברותיה לגרעין אשר לא הבינו מדוע נהגה להיעדר מן הפעילויות של הגרעין. "היינו מקבלים מהחוליה את המעפילים בראש פינה ומביאים אותם אלינו, לעמיעד. מכאן היו טנדרים מובילים אותנו הלאה. לילה אחד [אמרו לי] את המובילה. והובלתי. היו בשיירה זקנים וילדים. הבריטים כנראה 'הריחו' משהו והיו עירניים. […] לא פשוט. יצאנו בערב וחזרנו בבוקר, וכך כמה וכמה פעמים. לפעמים, מעבר השיירה היה קל ולפעמים – מאוד מייגע. הלכנו בטור. מוביל בראש, ומאסף מאחור, ואחרים – על הגבעות להבטחה.[8]

ליווי השיירות לירושלים

בסוף נובמבר 1947 שהתה בירושלים במסגרת תקופת החלמה מדלקת פרקים בה לקתה. בכ"ט בנובמבר 1947, כשהוחלט בעצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות, נערך הפלמ"ח להגנה על התחבורה לירושלים, הגדוד החמישי הקים יחידות מאבטחי שיירות בדרך לירושלים, כוח זהבי ופלוגת הקו, והגדוד השישי הקים את יחידת ה"פורמנים" אשר יחדיו היוו את הכח העיקרי לביצוע המשימה.[9] היא החליטה לא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב ולמחרת התייצבה במטה הפלמ"ח והוצבה לכוח זהבי.[10] החלטה זו לא הייתה מקובלת על חברי הגרעין שלה ווגם בן זוגה יעקב נריה הסתייג ממנה.[11] מכיוון שסירבה לחזור להיאחזות, החלטה זו הביאה לסיום תקופת חברותה בקיבוץ. לימים אמרה על כך:

Cquote2.svg ואני אמרתי: אני החלטתי להיות מלוות שיירות. כך אני רואה את עצמי נוטלת חלק במלחמה, ואני לא רואה את עצמי יושבת במשק עובדת במטבח ולא עושה שום דבר. Cquote3.svg
– פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, עמ' 34

 

הנסיעה בדרכים הייתה מסוכנת בשל ירי צלפים מיישובים ערביים על מכוניות נוסעות. הנסיעה בכלי רכב בודדים נאסרה ומטות ההגנה והפלמ"ח קיבצו מכוניות לשיירות, בעיקר לכיוון ירושלים, וצירפו מלווים נושאי נשק כדי להשיב אש. המלווים היו בחורה שעל גופה הוסתר הנשק מהאנגלים, אשר היו מנועים מחיפוש אצל נשים, כ"סליקריות", ובחור שיכול היה להילחם בעת הצורך.[12] בתחילה השיירות מנו שניים עד ארבעה כלי רכב, אולם לאחר זמן תקיפת השיירות נעשתה נועזת יותר והנסיעה בכלי רכב פרטיים נאסרה כמעט לחלוטין. תנועת האוטובוסים צומצמה ועיקר התעבורה היה משאיות שהובילו מזון.[13] "אנחנו כמלווים הרגשנו המעמסה עלינו, את הקושי והאת האחריות, להחזיק את הגישה לירושלים, ולשמור על איזה שהוא פתח. […] כל אחד מאתנו הרגיש שהוא בשליחות בלתי רגילה. אנחנו, בידינו לשמור על דרך פתוחה לירושלים, ויהי מה".[14]

לאחר קורס חובשות בעמיעד עברה קורס נוסף בפלמ"ח והוכשרה כחובשת קרבית.[15] כמלווה וחובשת השתתפה בהגנה על השיירות באמצעות זריקת רימונים, חילוץ פצועים מהשטח וטיפול בפצועים בתנאי קרב ותנאי מחסור מתמיד באמצעים רפואיים רבים.

Cquote2.svg בזמן שהשיירות עוד היו יומיות הודיעו לנו שהמון ערבים מחכים לנו בצדי הדרך. כוחותינו תופסים את הגבעות… שיירה של 12 משאיות ושני משוריינים. אני הייתי במשוריין המאסף. הנהגים היו חברים שלנו ושניים אמרו שיש להם הרגשה שלא יחזרו בחיים. הייתה אש תופת. משאית אחת נפגעה ושני הנהגים נהרגו. שלש משאיות נעצרו. אחת המשיכה ואנחנו נשארנו עם שתי משאיות: באחת הרוגים ובשנייה פצועים. אני הייתי לוחמת וחובשת. נעצרנו מול המשאית עם הפצועים, ירדתי מלמטה מתוך המשוריין הורדנו את הפצועים, הכנסנו אותם למשוריין דרך הדלת האחורית ואני נכנסתי יחד איתם. הערבים רצו כמטורפים על הכביש ממש.. זה היה קרב פנים אל פנים. ואנחנו התחלנו לזרוק רימונים. הערבים נבהלו קצת ופינו את הדרך והמשכנו – היו ארבעה פצועים במשוריין. שני פצועים קשה – אחד בראשו, ואחד שתת דם מהמפשעה, אני עצרתי את שטף הדם בתחילה באמצעות אגרוף ולאחר מכן קשרתי את רגלו ע"י חולצה קרועה, ועוד שני פצועים קל (נהגים מאחת המשאיות). הקשר של המשוריין נפצע בעצמו, והוחלף ע"י קשרית. מיד נסענו למרפאה, הורדנו את הפצועים. אני דרשתי לאסוף את הנהגים ההרוגים… חזרנו לשטח, ומצאנו אותם שרופים לגמרי. אספנו את החללים וחזרנו. Cquote3.svg
– פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח.

השתתפה בליווי השיירות גדולות שיצאו לירושלים בחודשים מרץ ואפריל 1948, לרבות  שתים משיירות "נחשון". ב-21 באפריל ליוותה שיירה שיצאה לכיוון ירושלים כחלק ממבצע הראל, במסגרתה לחמה כחובשת. על כך סיפרה:

Cquote2.svg את השיירה אירגנו אנשי הבריגדה. הליווי היה במשוריינים, שלושה בחלוץ, שלושה באמצע ושלושה במאסף. אני הייתי במאסף. שיירה ענקית, כולה עברה פרט ל-10 המשאיות האחרונות. מול דיר איוב החלה התקפה על יתרת השיירה. הערבים ירדו למטה עם סכינים ונשק, צעקו "עליהום, עליהום". ירו במשאיות, אחד הנהגים נהרג ומשאיתו חסמה את הכניסה לבאב אל וואד. היתה אש תופת, ונוספו הרוגים ופצועים. התקבלה הוראה לחזור לחולדה, אולם הערבים פוצצו את הגשר ואז נאלצו אנשי השיירה להילחם בערבים. לוחם אחד מהמשוריינים הצליח להזיז את המשאית שחסמה את המעבר, והדרך נפתחה קצת. אולם הלוחמה המשיכה כיוון שהערבים המשיכו בהתקפתם ביתר שאת. ריכזתי את הפצועים בתעלה, וניסיתי לקרוע בגדים כדי לחבוש אותם. לא נותר ציוד רפואי, והיו פצועים מאוד קשה. בהמשך הצטרפה חובשת נוספת. במהלך כל הזמן דיברנו עם הפצועים שלא ייכנסו להלם. נשארנו שתינו (רבקה טרלו ואני) עם שנים עשר פצועים, רימון אחד וזוג מספרים. הכנו את עצמנו למקרה הכי גרוע… בתשע בערב הגיע משוריין לאסוף אותם. ואז חזרנו לירושלים. Cquote3.svg
– גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח, צביקה דרור, הראל – הקרב על ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 100-103.

 

מכיוון שגם בן זוגה היה לוחם, לעתים קרה שהיא והוא ליוו יחד אותה שיירה. אמנם אף פעם לא נסעו באותה מכונית, אולם היו נפגשים כל פעם אחר הקרבות. כשחזרה לירושלים בשיירה האחרונה הלכה לחפש אותו. לימים סיפר יעקב נריה: "השעה הייתה לפנות בוקר, היינו אז בבית הכרם. ציפי מגיעה, אני זוכר מה לבשה… כולה מגואלת בדם. והיא אומרת לי: "דבר כזה עוד לא עברתי". איך נשארו שתיהן לבד עם הפצועים והערבים מעליהם – את זה לא סיפרה. עבר המון זמן עד שיכלה לספר. מה ששמעתי אחר כך היה ששתי בנות, ציפי ורבקה, נדברו ביניהן שהן בידי הערבים לא יפלו. היה להן רימון ומספרים וציפי חשבה איך אפשר לחסל את עצמה במספרים, לחתוך ורידים או משהו אחר".[16]

לחימה בקרבות ירושלים

שירתה בגדוד החמישי של חטיבת הראל ללא השתייכות לפלוגה מסוימת. היא הוכרה כחובשת מנוסה וצוותה מדי יום לפעולות. נראה שהודות לכך, ובשל מחסור בחובשים מנוסים, התאפשר לה להשתתף בקרבות, אף על פי שמפקדי הפלמ"ח המעיטו בהשתתפות נשים בפעולות לחימה. היא השתתפה במבצע יבוסי בקרב על שועפאת,[17] כחובשת קרבית וכלוחמת יחידה. השטח היה הררי וחשוף, ושרר ערפל כבד. ההתנגדות הייתה קלושה, ובתוך 3 שעות נטשו התושבים הפלסטינים והפעולה הושלמה. בינתיים הגיעה הידיעה כי כיבוש נבי סמואל נכשל וחטיבת הראל הגיעה הפקודה לסגת מיד. "חזרנו מהקרב בתחושה של ניצחון. ראינו מה קורה בקרב על נבי סמואל. האסון הזה של כל כך הרבה חברה שנפלו שם, היה קשה. הייתה הרגשה קשה בכל היישוב. הסיפור שמצד אחד להצליח בקרב ומצד שני להפסיד את המבצע היה מאד טראומטי. הרגשנו את עצמנו נסוגים הרבה-הרבה אחורה".[18]

עם שובה לבסיס הוצבה כחובשת קרבית לקרב אוגוסטה ויקטוריה.[19] בקרב זה השתתף גם בן זוגה. שניהם צוותו לכוח התוקף, ואחד מחברי הקבוצה, רפי שטראוס, דרש ששניהם לא ייצאו יחד משום שהיו זוג. על כן הוא יצא בכוח התוקף, והיא שובצה לצוות הסחה. היא התרעמה על כך. "לא הסכמתי. ואמרתי: מה זאת אומרת? לא צריך לערבב כאן את העניינים. בשום פנים ואופן. ולא עזר לי… כעסתי נורא. יצאתי כעוסה בצורה בלתי רגילה אבל קיבלתי פקודה".[20] הקרב היה עקוב מדם. חלק מן הפצועים הצליחו להגיע הר הצופים. כוח ההסחה אכן משך אליו אש רבה, אולם לא הצליח להסיט את האש העיקרית מהכוח הפורץ. יחידת ההסחה הגיעה אחרונה להר הצופים, כאשר אש ממשיכה ללוותם כל הדרך. בחמש בבוקר התעורר יעקב, בגדיו מגואלים בדם, כאשר חש שציפורה ממששת אותו כדי לוודא שהוא חי.[21][22]

במסגרת מבצע מכבי וכיבוש משלטים לאורך הכביש, השתתפה באחד הניסיונות לכיבוש גבעת הרדאר.[23] השתתפה בקרב על משלט 6 ו-7. משלט 6 היה הקדמי ביותר מעל דיר איוב, והוחזק על ידי ליגיונרים. לא הצליחו לכובשו  ונסוגו למשלט 7, שהיה הצפוני ביותר, והקרוב ביותר ללטרון, בכניסה לשער הגיא. המשלט הופגז על ידי תותחים ללא הפסקה. במשלט היו כ-20 איש. "הרגשתי מנותקת מהחבר'ה, מנותקת מהחיים. כל הזמן נלחמנו, וביום שלא נלחמנו , אז הייתה סביב מלחמה. הייתי בתחנת איסוף פצועים (מתחת למשלט 7). ההרגשה של להיות כל הזמן בתוך זה".[24] כמו כן השתתפה בקרב לטרון לשחרור הדרך לירושלים בתחנת איסוף הפצועים.[25]

שירות בצה"ל

בשנת 1948 נשלחה לקורס מפקדות כיתה בקיבוץ דליה, ושירתה כמפקדת בית ספר לאימוני בנות בחטיבת יפתח. עם פירוקו הרשמי של הפלמ"ח הצטרפה למקימי חטיבת הנח"ל יחד עם בן זוגה וריכזה את גיוס הנשים. באוקטובר 1951 השתחררה משירות פעיל כדי להרחיב את המשפחה. בנה נולד ב-1952 ובתה נולדה ב-1956. ב-1962 שבה לשירות בצה"ל כקצינת ח"ן בבסיס תל השומר. שירתה כקצינת ח"ן בפיקוד מרכז וקצינת ח"ן בפיקוד הנח"ל, קצינת ח"ן ביחידת מורות ארצית. לאחר 18 שנות שירות השתחררה בדרגת סגן אלוף. במשך כל שנות שירותה קידמה חיילות לתפקידים שלא נחשבו תפקידי נשים ולשתף אותן בקורסים רבים יותר. בזכותה ישנן היום בנות בקורסים למדריכי טנקים. בנות בהיאחזויות נח"ל נשאו נשק בשנות הששים והשבעים והפעילו מכשירי קשר.[26]

במהלך שירותה בצה"ל כיהנה כשופטת בבית הדין הצבאי ששפט את המחבלות תרז הלסה ורימה טנוס, מחוטפי מחוטפי מטוס סבנה, לצד סא"ל במילואים אהרון אלפרן ורס"ן במילואים יהושע בן ציון. הייתה אז בדרגת רס"ן.[27]

אחרי פרישתה מצה"ל הייתה אמנית. היא ציירה, תפרה וארגה. הציגה בתערוכות קבוצתיות בבית הלוחם. במקביל המשיכה לעסוק בקידום מקומן של נשים בצה"ל, בהרצאות לצוערות בקורסי קצינות. הייתה חברה בצוות ההקמה של בית הפלמ"ח, ופעילה בעמותת הפלמ"ח. בנה הוא פרופ' יובל נריה, קיבל את עיטור הגבורה במלחמת יום כיפור, בתה נורית נריה רוטשילד שירתה כקצינת ח"ן. משנת 2001 גרו צפורה ויעקב נריה עם משפחתה של נורית נריה רוטשילד ביישוב כפר ורדים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • איה גוזס-סבוראי, ספרי לי ספרי: חברות פלמ"ח מספרות, תל אביב, 1993.
  • איה גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח: חברות פלמ"ח מספרות, עין חרוד מאוחד: מערכת, קיבוץ דליה, 1997.
  • יואב רגב, פלמ"ח : "לפקודה תמיד אנחנו!", כפר סבא: יואב רגב והוצאת ארץ-ארץ, 2011.
  • יואב הרפז, דרך אש: הגדוד החמישי של הפלמ"ח במלחמת העצמאות בירושלים, בדרך אל העיר ובנגב, מערכת: קיבוץ דליה, 2001.
  • צביקה דרור, הראל – הקרב על ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
  • אביבה אפרתי, שוברת שתיקה, למשכל-הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2003.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צפורה נריה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ אירית גרינברג, "אשת ניצול השואה גילתה שדודה היה קצין נאצי", ynet, 20.12.2011.
  2. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, 12-4/40/2, עמ' 6, 8.
  3. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, עמ' 9-10.
  4. ^ איה גוזס-סבוראי, פלמ"חאיות במלחמת תש"ח, הוצאת מערכת: דליה, 1997, עמ' 24.
  5. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, עמ' 16
  6. ^ יואב רגב, פלמ"ח: "לפקודה תמיד אנחנו!", כפר סבא: יואב רגב והוצאת ארץ-ארץ, 2011, עמ' 122-125.
  7. ^ 60 שנה לעמיעד, ארכיון קיבוץ עמיעד, עמ' 2-4.
  8. ^ איה גוזס-סבוראי, ספרי לי ספרי לי: חברות פלמ"ח מספרות, תל אביב 1993, עמ' 111.
  9. ^ יואב הרפז, דרך אש: הגדוד החמישי של הפלמ"ח במלחמת העצמאות בירושלים, בדרך אל העיר ובנגב, מערכת: קיבוץ דליה, 2001, עמ' 30.
  10. ^ רגב, פלמ"ח: לפקודה תמיד אנחנו!, עמ' 237-238.
  11. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, עמ' 35
  12. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, עמ' 38-39
  13. ^ רגב, פלמ"ח: "לפקודה תמיד אנחנו!", עמ' 238-240.
  14. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין עמ' 49
  15. ^ גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח, עמ' 14
  16. ^ גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח, עמ' 24-25
  17. ^ צביקה דרור, הראל – הקרב על ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 127-129
  18. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין.
  19. ^ יואב הרפז, דרך אש: הגדוד החמישי של הפלמ"ח במלחמת העצמאות בירושלים, בדרך אל העיר ובנגב, מערכת: קיבוץ דליה, 2001, עמ' 104-106.
  20. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, עמ' 106
  21. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, עמ 117-120
  22. ^ גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח, עמ' 25
  23. ^ דרור, הראל – הקרב על ירושלים, עמ' 216-220.
  24. ^ פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין עמ' 106-109.
  25. ^ דרור, הראל – הקרב על ירושלים, עמ' 177-178.
  26. ^ אילנה שובל, ציפי נריה: אשה בשדה הקרב, ארכיון יד טבנקין.
  27. ^ אהרון פריאל, נפתח משפטן של שתי המחבלות הנאשמות בחטיפת מטוס 'סאבנה', מעריב, 1 באוגוסט 1972.

הערך האנציקלופדי צפורה נריה נכתב במסגרת פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה". במסגרת פרויקט זה, כותבות וכותבים הסטודנטיות והסטודנטים של ד"ר שרון גבע ערכים אנציקלופדיים על נשים חשובות במטרה להנגיש את המידע עליהן ועל פועלן לטובת הכלל. לדף הפרויקט בבלוג הפמיניסטי "אל מדף ספרי ההיסטוריה"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חביבה מסיכה, זמרת ושחקנית תיאטרון יהודייה-תוניסאית משנות העשרים, הייתה דמות נערצת ואהובה הן בציבור היהודי והן בציבור התוניסאי הכללי. היא הייתה אישה יפה, ססגונית ושנויה במחלוקת, שניהלה חיי אהבה מגוונים וסוערים עם נשים וגברים, באופן פומבי ומוחצן. בגיל 27 נרצחה בידי מאהב יהודי קנאי. בספר שפורסם בשנת 2023 מסופרים קורות חייה.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.