מאת אילה אבנת, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

רבקה בן-טולילה (1906 תטואן, מרוקו – 1978, מושב שחר) בנתה עם בניה משק מיוחד במושב שחר שבחבל לכיש, ביטוי להגשמת חלומה לעלייה והתיישבות בארץ, שנודע בתור "הקיבוץ של אמא בן-טולילה". עוד בחייה זכתה להכרה על פועלה בזכות אישיותה המיוחדת ועשייתה; ראשי היישוב, עיתונאים וכל מי שנתקל בה התרשמו מן המפגש איתה.

החיים במרוקו

רבקה בן-טולילה נולדה בתטואן, עיר בצפון מרוקו, שהיתה הבירה של מדינת החסות הספרדית ההיסטורית עד 1956. העיר שוכנת בעמק הנהר מהנש ( Mahnnech) בהרי הריף המקיפים אותה מדרום ומצפון, קרוב לשפך הנהר אל הים. היתה בתו של ראש ישיבה יעקב בן-טולילה, מנצר עתיק של יוצאי טולדו.1 ברוח המסורת היהודית השיאוה הוריה לרפאל שמשפחתו נשאה את אותו שם משפחה, בן-טולילה, משפחה יהודית שבניה נודעו כמי שעמדו בראש צבאות הערבים שכבשו את טולדו. שם המשפחה ניתן להם על שמה של עיר הולדתם טולדו, אשר תחת השלטון המוסלמי נקראה טוליטולה (Tulaytulah). בתקופה המוסלמית זכתה טולדו לתור הזהב, וחיו בה בצוותא יהודים, מוסלמים ונוצרים. שמות משפחה יהודים רבים לקוחים ממקומות המוצא שלהם, מה שמעיד גם על גאוותם מהיותם בני המקום.2

בשלהי המאה ה-14 החלו להגיע למרוקו יהודים שנרדפו באירופה, ולאחר גירוש מספרד התיישבו בערים. בפאס, בסאלה ואפילו במרקש הם ייסדו קהילות שצמחו ופרחו.3 בני משפחות בן-טולילה הגיעו למרוקו הספרדית בעקבות גירוש ספרד ב-1492 שם התבססה המשפחה ברכוש רב ובכבוד ואחד מרחובות הבירה תטואן נקרא על שם אחד מבניה, שם נישאו רבקה ורפאל.4

ב-1930 עקר הזוג מן הבירה לאיפני, מצודה ספרדית במובלעת מרוקו. רפאל היה סוחר מצליח שהמשיך את מורשת הסוחרים במשפחתו. בתחילה היו המשפחה היהודית היחידה במקום. ביולי 1936 התמרד הצבא הספרדי ששהה במרוקו ועם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד דרשו ארגוני העובדים דרשו מהממשלה שתיתן נשק לאזרחים ולמליציות של ארגוני העובדים. ראש הממשלה, סירב לכך והתפטר. יורשו, מילא את תביעות העובדים, והמליציות דיכאו את המרד הצבאי בקטלוניה ובמקומות נוספים, ותפסו את מקום הצבא המאומן. בצי פרקו החיילים את נשקם של הקצינים המורדים, הוציאו אותם להורג, ורוב הצי נותר נאמן לממשלה. גנרל גודד, שהיה אמור להשתלט על ברצלונה, הומת, וכך, במקום שהצבא יתפוס את השלטון, מלחמת אזרחים התפשטה ברחבי המדינה כולה. המורדים, שכינו עצמם "לאומנים", בראשות הגנרל פרנקו קיבלו סיוע בנשק חיילים ומטוסים מאיטליה הפשיסטית ומגרמניה הנאצית.5

בשנת 1936 כבר היו לרבקה ורפאל חמישה בנים והששי בדרך. צבאות פרנקו שכבשו את המצודה פרצו לבית המשפחה בחיפוש אחר האב. בני המקום שהתקנאו בעושרה של המשפחה הלשינו על רפאל שהוא קומוניסט ואשם בסחר עם האויב. רבקה סירבה לגלות את מקום מסתורו אך כעבור כמה ימים הוא נתפס. הוא עונה ונידון למוות בירייה. המכתב שהותיר לרבקה נתפס על ידה כצוואתו. "אני מבקש שתשמרי על ילדינו, תגדלי אותם כיהודים ותביאי אותם לארץ ישראל".6

דורות של יהודי מרוקו שמרו על קשר לארץ ישראל וחלמו את רעיון שיבת ציון. בודדים, ומעט משפחות עלו לארץ והיו מבני היישוב הישן. הציונות על זרמיה השונים הגיע למרוקו בראשית המאה ה-20, וקצב העלייה לארץ גבר. מהקמת המדינה ועד שנת 1967 יותר מרבע מיליון מיהודי מרוקו עלו ארצה.

רבקה וילדיה, יעקב, עמרם, משה, שמואל וחלפון חזרו לבית אביה בתטואן. הבן שנולד נקרא על שמו של רפאל. היא ראתה את ייעודה בגידול הבנים והבאתם לארץ ישראל, כמצוות רפאל, ולשם כך עבדה ללא לאות. היא עבדה קשה יום ולילה, בימים בכל עבודה שנזדמנה לה, ובלילות רקמה ותפרה, כדי שלא יחסר לילדיה דבר. בשנת 1948 עברו רבקה והבנים לטנגי'ר. יש לשער שהמעבר לטנג'יר בא בעקבות העובדה שהפעילות הציונית שם היתה הרבה יותר מבוססת. בשנת 1923, כשטנג'יר שהייתה אזור סחר בינלאומי היו בה כ-10,000 יהודים אבל התפתחות מהירה של הקהילה החלה עם התעוררות התנועה הציונית ואחריה מלחמת העולם השנייה כשהקהילה היהודית המקומית עשתה מאמץ אדיר ליישב את הפליטים מאירופה שחיפשו מקלט, עם הקמת מדינת ישראל וסיפוח טנג'יר למרוקו, גברה הפעילות הציונית ובהתאם גם ההגירה לארץ ישראל. ואמנם בניה של רבקה בהתיישבם בטנג'יר הצטרפו הבנים לפעילות בתנועות נוער יהודי וציוני, 'בני עקיבא' ו'ברית חלוצים דתיים', בתקוה לעלות לארץ.7

רפאל בנה סיפר ליריב בן אליעזר כי "אמי ראתה את ייעודה בחיים להביא את כל המשפחה לארץ ישראל," והוסיף: "אמי הייתה מאד ביקורתית היא לא קיבלה דברים כמובנים מאליהם הייתה מודעת לכל דבר וידעה בדיוק מה רצונה".8

עלייה לארץ 

עמרם ומשה עברו הכשרה בצרפת, במסגרת תנועת נוער דתית ועלו ארצה בשנת 1951 לקיבוץ שדה אליהו, קיבוץ דתי שהוקם על ידי עולים מגרמניה. שלושת הבנים האחרים, שמואל, חלפון ורפאל, יצאו גם הם בעקבות אחיהם להכשרה של שנה בצרפת ובסיומה עלו בשנת 1952. אף שכבר היו עצמאיים, הקשר בינם לבין אמם היה קבוע. לכל אורך הדרך ליוותה אותם, החל מתנועות הנוער הדתיות, להכשרה, דאגה שלא יופרדו, ושיגיעו לקיבוצים דתיים וישמרו על יהדותם. והיא דרשה מהם דיווח במכתבים לפחות אחת לשבוע. כשביקרה את השלושה ששהו במחנה הכשרה ליד מרסיי שבצרפת, החליטה שהמזון המוגש לחניכים אינו בריא ומזין דיו, ולכן השתלטה על המטבח, ועמלה בהכנת מטעמים מזינים ואהובים על ילדיה, להם ולחבריהם.9בנה הבכור יעקב, הקים משפחה ונשאר על העת לצדה לסייע לה. לדעת בניה המדרש "נאה דורש נאה מקיים" כאילו נכתב עליה ולכבודה.10 הם התגייסו לצה"ל, כולם שירתו בנח"ל.

עלייתה לארץ

לקראת אמצע שנות החמישים החלה לאותת במכתביה לבניה על כוונתה לעלות לארץ. באחד הימים הגיע המברק: "אני בדרך לחיפה." 11 "זה הרגע המאושר בחיי", אמרה כשהתקבלה בנמל על ידי חמשת בניה, כולם במדי צה"ל והצדיעו לה. השנה הייתה 1955. בקיבוץ לביא שבגליל התחתון, שם עבד באותה עת בנה משה במוסד חינוכי, ערכו לה קבלת פנים. היא מיהרה להודיע על ארוחת תודה שהיא תבשל לכל החברים ממצרכים שתקנה לבד (מה שלא היה מקובל בקיבוץ באותם ימים). להצעת חברי הקיבוץ שבניה יצטרפו כחברים סירבה, כי החליטה להקים "קיבוץ" משלהם. חלומה היה להקים חווה משפחתית, שבה יהיה לכל בן בית. ויחד יעבדו להפרחתה. מסופר כי אמרה: "פה קיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד. אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים".12 הם התיישבו בחבל לכיש.

חבל לכיש

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, קבע ש"אם מדינת ישראל לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את מדינת ישראל". 15

כך הוחלט ליישב קבוצות עדתיות הומוגניות, לאפשר להם להקים משקים, ולסייע להם בהתארגנות וניהול המשקים עד שיוכלו לעמוד על רגליהם. במשך תקופת מעבר, שנמשכה כשנתיים או שלוש שנים, אורגן המשק החקלאי של היישוב במתכונת של חווה ונוהל בידי המוסד המיישב ועל אחריותו. בתוך שלוש שנים קיבלו המתיישבים את המשק כולו לניהולם העצמאי. "רשות חבל לכיש", שינתה את המדיניות של יישוב עולים לנוכח הקשיים בראשית שנות החמישים, במטרה להאיץ את מיזוג הגלויות, אך תוך שמירה של כל קהילה, במושב שלה, במסורת, מנהגים ואורחות החיים. 16

ה"קיבוץ" של אמא בן-טולילה

רבקה והבנים נענו לקריאתו של בן-גוריון ליישב את דרום הארץ. הם נפגשו עם אליאב, ולמרות שלא נמצא רישום של הדברים שנאמרו בפגישה העובדה שנענה לבקשתם מעידה שהצליחו להלהיבו ולשכנעו שבכוח ניסיונם מעבודותיהם בקיבוץ ובניהולה של אמם הנפלאה והמיוחדת, יש בכוחם להקים מושב. המשפחה קיבלה שטח נרחב (שישה משקים אחד גם עבור יעקב הבכור שעלה עם משפחתו בעקבות הוראת אימו) במושב שחר, שם הקימו כהגדרת הבנים את "הקיבוץ בתוך המושב".  מרדכי גובר תיאר באוזני רפאל בשן "בקצווי מושב שחר קיבלה המשפחה כברת אדמה והפכה אותה לגן-עדן, ממש גן-עדן מניב."17
המפעל המשפחתי הפך לאטרקציה. לדבריהם, הם חיו במעין קומונה כאשר האם היא שמנווטת. היא דאגה להשכימם מדי בוקר לצאת לעבודה, סיפקה את מזונם, מבית אמא, ודאגה לביתם. מדי ערב נערכו ישיבות סביב שולחן ארוחת הערב, שם דנו בפיתוח הענפים: גידולים חקלאיים, דיר ולול. המשקים שגשגו והאחים היו הראשונים לרכוש טרקטור ולעבוד על פי חלוקת תפקידים וסידור עבודה שהוכן מראש. בריאיון שערך אתם יוסי בר כתב כי "כולם ענו במקהלה אדירה: העיקר אצלנו במשק שלנו ובחיים שלנו זו אמא."18 בכתבתו קבע העיתונאי בר, כי אין ספק כי דמותה היא כ"דמותה של אם מטריארכלית, זו המנהלת את העניינים ויודעת הכל".19
ב"רווקיה" של הבנים, נפגשו כל צעירי האזור לקידום חיי חברה. במטבח ההתארחו שועי הארץ, לאחר שפשטה השמועה על המטעמים העולים על שולחן המשפחה. עיתונאים סיירו במקום כדי לספר את הסיפור המופלא, ותיירים עצרו כדי להתרשם מההצלחה ב"קיבוץ של אמא בן-טולילה". כך, נכתב בעיתון, "אין כמעט איש בלכיש .. מדריך.. או חקלאי שלא ישמיע קריאת הערצה למשמע השם בן-טולילה".20

בן-גוריון ובן-טולילה

מתוך 'ספר המופת' הוצאת מגל 1988

האישה הגבוהה והחסונה, כפי שתיאר מרדכי גובר באזני רפאל בשן, שבקושי דיברה עברית, שבתה את לב כל רואיה. בלילות נהגה לסרוג וכך זכתה כל אורחת במעונה, בצעיף צמר מעשה ידיה למזכרת. במאמרו כתב הד"ר יריב בן אליעזר, כי סבו, דוד בן-גוריון, טען כי בנוסף למלכת אנגליה ולאשתו פולה, הוא נשק גם לה.
בביוגרפיה של בן-גוריון שכתב מיכאל בר-זהר הוא תיאר זאת כך: "בספרה של רבקה גובר שקרא, נתגלתה לבן-גוריון עוד אישה מופלאה מחבל לכיש. אישה מעולות מרוקו שהפכה גם היא לאגדה בחייה. רבקה בן טולילה שהתיישבה עם בניה באחד מכפרי החבל. היא היתה אהובה ונערצת על שבעת בניה והקימה עמם מעין 'קולקטיב' חקלאי שבמהרה החל לפרוח ולשגשג והיה לשם דבר. בן-גוריון חש השתאות עמוקה כלפי אותה אישה חרוצה, סמכותית ונחושה נפגש עמה ודימה אותה ל'אשה החכמה' מהמקרא". בשנת 1971 ביקר בן-גוריון בלכיש עם בר-זהר ושעה ארוכה סיפר לו על האישה החכמה שהוא עומד לפגוש עתה. כשסוף סוף נפגש עם רבקה בן-טולילה לא ידע כיצד להביע חיבתו. הן עצור היה באופיו, מופנם ומאופק וגם ביישן ביסודו. עמד ליד רבקה בן-טולילה שעה ארוכה, חייך במבוכה ללא יכולת לבטא הוקרתו כלפיה. לבסוף ניגש אליה, טפח על זרועה ופלט "היי ברוכה!"21

האישה נטולת הגינונים, הישירה, בעלת הלב הרחב והחם, אימצה בנוסף לבניה שני מושבניקים וגם להם דאגה לאפות מדי שישי עוגה לשבת. כלתה סילביה סיפרה: "כשפגשתי אותה לראשונה ראיתי לעיני את הטיטאניק. רבקה הקרינה עוצמה וכח וכל מה שעשתה היה בגדול… כשלמדנו רפאל ואני באוניברסיטה הייתה באה לביקור ונראתה כמו סופרמרקט מהלך, עמוסה סירים פרחים, ירקות ופירות מפרי המושב."22

אחרית ימיה

חלפון, בנה החמישי, נהרג בתאונת עבודה במושב בשנת 1963. אבל היא לא נתנה לשכול להסיטה מדרכה, והמשיכה לדאוג לבניה ולהשתרשותם בארץ ישראל. כולם הקימו משפחות. בת 73 נפטרה כשהיא מוקפת בילדיה וב-25 נכדים. מעולם לא חשבה שהיא גיבורה לא ראתה במעשיה דבר חריג, היא האמינה שזה תפקידה כאם, וזו חובתה כאשתו של רפאל.

לקריאה נוספת:

  • יריב בן אליעזר, חכמות בנתה ביתה, בספר המופת בעריכת מיכאל בר-זהר, הוצאת מגל 1988.
  •  דוד בן גוריון, "דרומה", חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עיינות, 1957.
  • אליאב, לובה. (1987). "40 שנה לתחילתה של העלייה הגדולה", סקירה חודשית. תל אביב: משרד הביטחון.
  • חיה רגב ואביגיל אורן, התיישבות העולים בראשית שנות החמישים, מט"ח.
מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. יוסף בר, "הקבוץ של אמא בן-טולילה", מעריב, 22.8.1958.
  2. עוד על מקור השם טולדו באתר בית התפוצות.
  3. יהדות מרוקו, אנציקלופדיה דעת.
  4. רפאל בשן, הדרך מובילה דרומה, מעריב, 28.10.1960.
  5. מפגשים מהסוג החזותי בעידן המודרני, מלחמת האזרחים בספרד 1936-1939, מירי כתבן, אתר עמלנט.
  6. יריב בן אליעזר, חכמות בנתה ביתה, בספר המופת בעריכת מיכאל בר-זהר, הוצאת מגל 1988, עמ' 68.
  7. בן אליעזר, ספר המופת.
  8. בן אליעזר, ספר המופת.
  9. בן אליעזר, ספר המופת.
  10. בן אליעזר, ספר המופת.
  11. יוסף בר, "הקיבוץ של אמא בן-טולילה", מעריב.
  12. בר, מעריב.
  13. דוד בן גוריון, "דרומה", חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עיינות, 1957, עמ' 297– 309.13 הוא פעל לעודד התיישבות באזורי השממה, קריאתו המפורסמת לבני המושבים לצאת ולהקים ישובים חדשים לוותה בכנסי נוער שקיים ברחבי הארץ. בשנת 1953 כשהחליט לפרוש מראשות הממשלה בחר להתיישב בקיבוץ שדה בוקר. קריאתו לא ממש נענתה. הסוכנות היהודית נרתמה להקמת אזורי התיישבות חדשים בחלקים שוממים, את הפעילות הזאת ריכז לובה אליאב ששימש כעוזרו של השר לוי אשכול בנושא התיישבות, בין היתר בחבל לכיש, וכך כתב: "המטרות שהניעו אותנו להקים את חבל לכיש היו ביטחוניות וכלל לאומיות, ואיש לא שאל איש מן העולים אם רצונו ללכת לשם". כך הוקמו קריית-גת וארבעים מושבים. "אנחנו ידענו את זה: המטרות הלאומיות היו אצלנו על המפות, ואני הראיתי את המפות האלה לבן-גוריון ולאשכול. הייתה שנת 1954, השקענו שלושת רבעי שנה של תכנון – ועוד לא היו עולים במקום. העולים שהתחלנו להביא לשם לא ידעו דבר… אנחנו ידענו, לפחות, מהן השגיאות שעלינו לתקן – למשל, לא להביא לאינטגרציה כפויה. כך הקמנו מושבים ממוצא אחד, שלאחד מהם נשלחו עולים מקוצ'ין, לאחר – עולים ממרוקו וכו'; ורק בבתי הספר, שהיו משותפים לכמה מושבים והוקמו במרכזים הכפריים, נפגשו הילדים מן המושבים השונים. הקמת חבל לכיש הייתה כרוכה, כזכור, בקריאה של בן-גוריון לבני המושבים ולבני הקיבוצים לצאת לשנתיים ולהיות עם העולים. כך זכינו לקבל צוות מדריכים טוב – נוסף לתכנון."14 אליאב לובה, "40 שנה לתחילתה של העלייה הגדולה", סקירה חודשית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור 1987.
  14. מאגר מידע מט"ח: התיישבות העולים בראשית שנות החמישים, מחברים: חיה רגב; אביגיל אורן.
  15. בשן, מעריב.
  16. בר, מעריב.
  17. בר, "הקיבוץ", מעריב
  18. שם.
  19. בן גוריון בסיור בחבל לכיש להכנת הסרט "בן גוריון זוכר", מיכאל בר-זהר, בן-גוריון, הוצאת עם עובד 1977, כרך ג', עמ' 1408.
  20. בן אליעזר, מעריב.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.