אני אדם מאמין.
אני לא אישה דתייה ואני לא מאמינה באלוקים כפי שהוא מופיע בתורה ועדיין אני מאמינה בדברים מסויימים.
למשל, אני מאמינה בבני אדם. אני מאמינה שרובנו טובות וטובים מיסודנו ולא רוצות לפגוע אחת בשנייה או אחד בשני.
אני מאמינה שכשאנשים עוסקים יחד בדיון אמיתי וקשוב אז אנחנו יכולים להגיע לתובנות מדהימות ולקדם את החברה שלנו.
האמונה הזו חשובה לי מאוד.
אבל היא עומדת למבחן שוב ושוב. כל פעם שאני עושה את הטעות של להיכנס לויכוח על פמיניזם (באינטרנט או בחיים הלא וירטואלים) עם אנשים, לרוב גברים, לא פמיניסטים.
אבל אחרי שעות של תקתוקי מקלדת עקשיים וניסוח טיעונים בצורה המדוייקת ביותר, אני חושבת שלצד הייאוש הגובר למדתי גם לא מעט מויכוחי בנושא. אני חושבת שהנסיון לייצר דיון אמיתי עם אנשים לא פמיניסטיים הוא חשוב מאוד לתנועה הפמיניסטית. אם אנחנו רוצות להצליח איפה שהפטריארכיה נכשלה, אנחנו צריכות להיות מסוגלות לדבר גם עם מי שלא מסכימים איתנו. הבעיה היא שלפעמים הם מעצבנים ברמות בלתי נסבלות.
ועדיין, אם החלטת לקחת על עצמך (ואין שום חובה שתעשי זאת!) את המשימה של להתווכח עם אותו ליברל שלא מבין את כל ה"פמינאציות" האלה, אני כאן בשביל שנוכל להתלונן יחד וכדי להציע כמה עצות ותובנות שאולי יעזרו.
אז את המדור הראשון אפתח בעיסוק לא בויכוחים עצמם אלא במסגרת שבה אנחנו מתווכחות.
בעיה מהותית עבור פמיניסטיות שמנסות להתווכח עם לא-פמיניסטים היא במציאת מסגרת משותפת שבה הדיון יכול להתקיים.
הבעיה היא שישנן צורות התדיינות שהצד השני לא מקבל מראש ושכללי השיחה ה"רציונלית" והדרך בה "צריך" להתדיין נקבעו לפני שנים רבות. אני אתן לכן ניחוש אחד על ידי מי.
הבעיה הזו במחסור במסגרת משותפת יכולה להופיע במספר דרכים, אני אתמקד בשתי דרכים עיקריות:
1. פסילת טיעונים שאינם "לוגיים" – טקטיקה שמתאפיינת בזריקת ביטויים בלטינית לאוויר – אד הומינם, אד אבסורדום, אד אוניל! – פעמים רבות בלי להבין לעומק את משמעותם.
2. ציפייה מהצד שעליו הנושא משפיע לא "להתעצבן" – טקטיקה שמתאפיינת בביקורת עלייך בכל פעם שאת מתעצבנת, לדוג' כשמישהו אומר ש"לא זה לא תמיד לא", כאילו שלא מדובר במשפט שייתכן והשפיע עלייך בצורה הרסנית לא פעם.
אז מה עושות?
קודם כל, לוקחות נשימה ארוכה. אם החלטת להיכנס לויכוח במרחב לא פמיניסטי עם אנשים שאין לך מושג כמה הם כן או לא פמיניסטיים את עומדת בפני חוויה לא קלה. את לא חייבת לעשות את זה לעצמך! יש סדיזם מסויים בויכוחים הבלתי נגמרים האלה בעיקר אם הם נערכים הרחק מ"שיח פמיניסטי" במחוזות הרבה פחות בטוחים של האינטרנט.
אם בכל זאת החלטת לעשות את זה לעצמך הכיני לך בצד מספר דברים משמחים ומרגיעים – חתול ללטף תמיד עוזר, שוקולד וקולה זירו בכדי לטעון מצברים באנרגיה לא טבעית זו טקטיקה אהובה עליי במיוחד.
בנוסף, זכרי, את יכולה תמיד לפרוש מהדיון, את לא זינה! החובה לגרום לכל שוביניסט מצוי לראות את האור לא נחה על כתפייך בלבד.
הנקודה הזו גם מובילה לנקודה נוספת – הכיני לך חיל פרשים. יש לך חברות פמיניסטיות נוספות? את יכולה לתייג אותן בדיון או לדבר איתן בפרטי ולבקש שיבואו לעזור לך עם נטל הויכוח (בעיקר במקרים שבהם את עומדת מול מקהלת גברים שצועקים "אבל זאת בחירה חופשית שלה!").
אוקיי, אז הכנת לעצמך חתול ושוקולד וחברות ואורך רוח, נכנסת לדיון ועם זריקתה של בדיחת האונס הראשונה התעצבנת ויצאת (בצדק! הכי בצדק!) על הדושים שמולך. האם יש דרך להציל את הויכוח עכשיו?
אני חושבת שכן.
לרוב, אם התעצבנת, הצד הלא-פמיניסטי של השיחה יראה בכך הוכחה לזה שפמיניסטיות הן "לא רציונליות" או לזה ש"אין לך חוש הומור" או כך ש"אי אפשר לנהל ככה דיון".
אני מוצאת שהטקטיקה הכי טובה היא לקחת כמה דקות, להירגע ואז לחזור לטעון בצורה הכי "נחמדה" שלך (נחמדה ממש כמו שרג'ינה ג'ורג' בmean girls נחמדה) שהדיון הזה משפיע עלייך יותר מאשר על הצד השני. אם אנחנו דנים בייצוג של אונס בטלוויזיה, בהטרדה מינית, בתרבות האונס, כל אלו הם נושאים שאנחנו נתקלות בהם ביומיום ולכן הגיוני שיעצבנו אותנו. את יכולה לומר לצד השני – אני מצטערת שאיבדתי את קור הרוח שלי אבל זה לא מוריד מהאמת של טיעוני ובנוסף, אנו דנים בנושא שיותר קרוב לליבי מאשר לליבך. אם אני מוכנה להמשיך בדיון למרות שהוא מאוד לא נעים לי אז נראה לי שגם אתה יכול להמשיך בדיון אפילו כשאני לא נעימה לך"
הנקודה החשובה היא לא לתת לצד השני לקבוע את כללי המסגרת!
ה"התנצלות" בתחילת ההודעה היא בכדי לפנות לצד השני כך שהוא לא ידחה אותנו אוטומטית – הו, היא מתנצלת! יחשוב לעצמו הדוש. את אבל יודעת שההתנצלות הזו היא סוס טרויאני שנועד להגניב פנימה את הטיעון שלך שמערער את גבולות השיחה שהוא קבע מבפנים.
אז, הצלחנו להרחיב קצת את גבולות הדיון ולשכנע את הצד השני שלפעמים קשה לנהל דיון "קר ומנוכר" בנושאים שמשפיעים על חיינו מדי יום. אבל עדיין, אנחנו נתקלות בכל הביטויים המעצבנים האלה בלטינית, מה לעשות?
אולי הביטוי האהוב ביותר על ליברלים לא-פמיניסטים הוא אד הומינם.
פמיניסטית: "אבל יש דברים שאתה אולי לא רואה בנוגע להטרדה מינית כי לא חווית אותה."
לא-פמיניסט: "איך את יודעת מה חוויתי ומה לא?"
פמיניסטית: " יש חוויות שנשים חוות מדי יום וגברים לא, לכן צריך להתחשב במה שנשים יש לומר עליהן."
לא-פמיניסטי: "אד הומינם! אד הומינם! אד הומינם!"
פמיניסטית: "אין לי בעיה עם טיעוני אד הומינם מסויימים".
לא-פמיניסט: "אהההה באמת, אז את טיפשה כי את אישה!"
פמיניסטית: "עם טיעון אד הומינם כזה יש לי בעיה."
לא-פמיניסט: "אה-הא! סתירה פנימית! את כזו חסרת הגיון!!!" (חושב לעצמו – כמו כל הנשים)
פמיניסטית: "אני לא חושבת שהביטוי הזה אומר בדיוק מה שאתה חושב שהוא אומר." (מלטפת חתול ומגרגרת לעצמה).
לאנשים שלא חווים דיכוי קשה מאוד לקבל שיכול להיות ויש משהו שהם לא מבינים, מכירים או יכולים להעיד אליו. ברגע שאת מנסה להפנות לכך את תשומת הלב, הם לרוב יאשימו אותך בטיעון "אד הומינם" כלומר לגופו של אדם.
אז דבר ראשון, הביטוי הזה, אד הומינם, מגיע מרטוריקה של רומא העתיקה ויוון העתיקה. רוב האנשים מפרשים אותו כאיסור לתקוף טענות של אדם על בסיס גופו של אדם – למשל, לומר שאת לא מבינה משהו כי את אישה.
האמת היא, שטיעון אד הומינם הוא פשוט סוג מסויים של טיעון. לפעמים הוא רלוונטי ולפעמים לא וכך גם מתייחסים אליו בלוגיקה. (אם לא מאמינים לך את מוזמנת להפנות את מתנגדייך לעמוד הויקיפדיה של אד הומינם שם כתוב בבירור שלא כל טיעוני אד הומינם הם פסולים לוגית).
זה לא יפה לתקוף אדם לגופו, אבל אנחנו לא תוקפות אף אחד. אנחנו מציינות ברוגע (ברור שאני רגועה, ברור, רק שהשוקולד שלי מתחיל להגמר…) שהטיעונים של כולם לגיטימיים ותקפים אבל השאלה היא על מה הם מתבססים. אם הטיעון שלך טוען משהו על חוויה שמשפיעה בעיקר על חייהן של נשים אבל אתה מבסס אותו על חוויותייך כגבר אז אתה מתבסס על ראיות לא רלוונטיות. לכן מאוד רלוונטי להצביע על כך שהמידע שיש לך כתוצאה מהחוויות שלך בעולם כגבר לא רלוונטי או פחות רלוונטי לדיון הנוגעים לחייהן של נשים.
כשאת מתווכחת עם גברים לא פמיניסטיים, את מתווכחת פעמים רבות מעמדת נחיתות כי חוקי המשחק נקבעו על ידי גברים והם פעמים רבות משרתים את יחסי הכוח החברתיים. לכן, בכדי לא ליפול למלכודת הזו אנחנו חייבות תמיד לפקפק במסגרת שהכתיבו לנו. כשמי שמולנו טוען – זה לא הגיוני, זה טיעון לא תקף, זאת לא דרך להתווכח, זה סימן עבורנו שפגענו בנקודה חשובה – בבסיס כללי המסגרת של הויכוח. מהותי שלא נתקפל מול טענות כאלו אלא נבהיר שכללי המסגרת הללו לא מקובלים עלינו מסיבות רציונליות ולוגיות לחלוטין.
הנקודה הבסיסית ביותר היא שאם אנחנו מאמינות באידיאולוגיה שלנו, ואני מאמינה בה באמת ובתמים, אז אנחנו חייבות להאמין שהיא גם יכולה לשכנע את כל מי שעומד מולנו, לא משנה כמה לא מודע או לא הגיוני הוא נראה לנו במבט ראשון. כל עוד לא ניכנע לחוקי מסגרת שמפלים אותנו ונצעד בזהירות, אני חייבת להאמין שבסופו של דבר נצליח לשכנע את מי שעומד מולנו ואפילו ללמוד גם מהשקפתו. ואם לא, לפחות נוכל להתיש אותו מספיק כדי שהוא יישב קצת בשקט בפינה.
עד לויכוח הבא,
מאיה
* – לא כל הגברים.
