תשובה יהודית

367 ימים. שנה שלמה. לא במקרה השבעה באוקטובר יצא השנה מיד לאחר ראש השנה. הימים שבין כסה לעשור, עשרת ימי תשובה. ימים אחדים לפני היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי. יום הדין והחתימה.

367 ימים. זמן חשבון נפש של עם ומנהיגיו. מה עבר עלינו? השבעה באוקטובר, רצח, חטיפה, הפקרה, מלחמה, חטופים בעזה, מלחמה בעזה, עסקה, אין עסקה, הצפון בוער, המלחמה בעזה ממשיכה. כל כך הרבה "נזק משני": אזרחים, ילדים ונשים חפים מפשע מתים. רעב ומחלות. מאות אלפי ילדים, נשים ואנשים עקורים מהבתים שלהם. הפגנות, אלימות משטרתית, המלחמה נמשכת, אין עסקה, חטופים נרצחים בשבי, מלחמה בצפון. סוגיית החטופים שוב נדחקת הצידה לטובת ה"ניצחון המוחלט". חזרה לשביעי באוקטובר. יום השנה.

בחודש אלול מנהג הספרדים לומר סליחות בכל בוקר החל מראש חודש ועד יום כיפור. אלה 40 הימים של עלייתו של משה רבינו לקבל את לוחות הבריות האחרונים והמתוקנים, וחזרתו ביום הכיפורים ארצה. מטרתו של מנהג אמירת הסליחות היא לעורר את האדם לחשבון נפש והתבוננות פנימה. להביט לאחור אל הימים שחלפו, לנסות להבחין איזה מן אדם הוא היה בשנה החולפת ואיך בשנה הבאה יהפוך לאדם טוב יותר מול אלוקים ואדם. מנהג האשכנזים לעומת זאת, הוא לומר סליחות רק בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. בימים אלו המלך בשדה, קרוב אצל עמו. זה הזמן לבקש והוא עונה. "דרשהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נ"ה, ו').

בין אם עשרה ימים או ארבעים, ימים אלו מוקדשים להתקרבות לחלק האלוקי שבנו. החלק הכי כנה והכי פגיע. באופן טבעי אנו נוטות להתרכז בקשר שבינינו לבין הקב"ה. קשר שמציאות היומיום משכיחה מאתנו. אבל יותר מכך, החלק האלוקי שנמצא בכל אחת מאתנו דורש התבוננות על ההתרחקות והחטא כלפי מי שנושאים כמונו את ניצוץ האלוקות. יצירי כפיו של הקב"ה. כך שחטאנו כלפיהם הם למעשה חטאנו כלפיו. אמירת הסליחות מכוונת לאיחוי הקשר שלנו עם בני האדם שסביבנו בדיוק כפי שהיא מכוונת לקשר בינינו לבין הבורא.

"ובחרת בחיים"

השנה חודש אלול התחיל בעוד משפחותיהם של ששת החטופים שנרצחו בשבי, יושבים עליהם שבעה. כל הרשת התמלאה בבקשות סליחה. בהכאה על חטא האדישות ובלקיחת אחריות. אנשים יצאו לרחובות לעמוד לצד המשפחות ולזעוק. לעומת זאת, קובעי המדיניות והפוליטיקאים היו עסוקים בהתנערות, הכחשה והתעלמות. דודי אמסלם לא הבין "מה כבר קרה" וראש הממשלה יצר ספינים על חשיבות השמירה על ציר פילדלפי. כעת, בימים האחרונים שלפני ראש השנה, נראה שהעיסוק עבר לחיסול חשבונות בזירה הצפונית, זאת על אף שהמשפחות עדיין צועקות שהחטא שאין להשיבו כבר נעשה והניצחון האמיתי במלחמה הוא עסקה להשבת החטופים.

להבנתי, התקיפות בלבנון נועדו בין היתר על מנת להסיח את דעת הציבור מחשבון הנפש שיש לעשות. מכך שקובעי המדיניות עסוקים בפעולות נקם במקום לרפא את הפצע הפעור בתוכנו פנימה. השבת האמון בין העם למנהיגיו לא תושג באמצעות חיסולים, מרשימים ככל שיהיו. נקמה היא לא התשובה. שיחתם של ראש הממשלה ואביו של אורי דנינו ז"ל, שנרצח בשבי היא תמצית הקריעה והזעקה על חשבון הנפש שעוד לא נעשה.

אלחנן דנינו: "תסגור (לנתניהו) בבקשה את הלשכה שלך לעשר דקות עם עצמך ביום, ותחשוב איפה הערך היהודי שאתה מביא. תתבודד עם בוראך ותחשוב איפה הקדוש ברוך הוא בתמונה שלך, איפה הערך היהודי שאתה מביא". 

"האסון הזה קרה בגלל הפילוג והפירוד שהיה, זה ברור כשמש שזה מה שהיה. אל תתעסקו בפוליטיקות קטנות וזולות ובספינים, אין שום מחיר לחיי אדם".

"אני פונה מפה בשביל האחרים שנשארו שם (…) השם זיכה אותי לנס שהבן שלי קבור בהר הקודש בעיר הקודש. לקבור גופה שלמה נהיה נס? לאיזה מצב הבאתם אותנו? איפה הגענו? מה קרה לכם? מה? תתעוררו!".

זעקתו של דנינו היא ניסיון להזכיר לנתניהו ולחברי הממשלה להרכין ראש, לעשות בינם לבין עצמם את הבירור בפני מי הם חייב ומה עליהם להשיב. דנינו מדגיש ערכים יהודיים שנראה שהפכו שוליים או נזנחו.  ההתעסקות ביצירת אחדות אמיתית, במקום פילוג ותעדוף ערך החיים.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה: "אין התשובה ויום הכיפורים מכפרין אלה על העבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו… אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שחייב לו וירצהו" (רמב"ם פ"ב מהל' תשובה הל' ט').

השתיקה לא תגן עלינו

התשובה והסליחה הם נדבך מרכזי ביהדות. ברצון, כוונה, תפילה ומעשה, כולם יכולים ויכולות לשוב. אבל אנו צריכות לרצות להתבונן בנקודות העיוורון. איפה שלא נעים להסתכל, להישיר מבט ולהתאמץ לתקן.

בשנה שעברה בדיוק בתקופה הזו הקשבתי לפרק בפודקאסט שאני אוהבת במיוחד, בו התארחה הרבה דני רוטנברג (רבה מהזרם הקונסרבטיבי) שסיפרה על הדרך היהודית לתשובה. בחשיבה על הטור הזה נזכרתי כמה משמעותי היה עבורי להקשיב לה. כמה התגאיתי ביהדות ובהצעות החוזרות והנשנות לתשובה. החלטתי לחזור לפרק ולתרגם את עיקרי הדברים:

"ביהדות כשאנחנו מדברים על תשובה, זו סדרה של פעולות. פירושה של המילה תשובה היא חזרה. לחזור אל האדם שהיית אמור להיות כל הזמן. זה קשור לחזרה ליושרה שלך. חזרה לגרסה הטובה ביותר שלך. חזרה לדרך שרצית ללכת בה עוד לפני שהתחלת לפשל ולהזיק, אם מתוך בורות, קטנוניות, מתוך עצלות ורישול. כל הסיבות שפגענו באנשים, אפילו הקטנות ביותר. את.ה צריכים ויכולים לחזור ויש עבודה לעשות".

בהיסמכות על דבריו של הרמב"ם בהלכות תשובה, ממשיכה רוטנברג ומציעה בפנינו סדר תשובה. שלושה שלבים של איחוי וכפרה. היא מדגישה שבאופן תאורטי סדר התשובה הזה מתאים לקונפליקטים הקטנים ביותר בין אנשים ועד למלחמות ולמשברים גדולים בין עמים:

"השלב הראשון הוא וידוי, להכיר במה שעשית. יש כאן עבודה מקדימה – מה עשיתי? למה זה בעיה? זו עבודה קשה לחצות את הדיסוננס הקוגניטיבי הזה, כי אנחנו תמיד הגיבורים בסיפור שלנו. אני תמיד הטוב. אני אף פעם לא עושה שום דבר רע. אנחנו צריכים לעבור את הגשר הזה ולהתמודד עם העובדה שהיום גרמתי כאב למישהו אחר. היום לא הייתי הטוב בסיפור של מישהו אחר. שלב הווידוי בצורתו הסופית הוא הכרה במה שעשית ולקיחת בעלות על זה. הווידוי צריך להיות בפני כל מי שראה את הנזק. אם הנזק היה פומבי, גם הווידוי שלך צריך להיעשות בפומבי".

השלב הראשון אם כן, כרוך בהכרת הסבל והכאב שגרמת למישהו אחר. קודם כל להבין שעשית רע ולהכיר בזה באותה פומביות שבה זה נעשה. מול הקורבן ומול כל מי שידע ושמע.  השלב השני הוא השינוי הפנימי שצריך להתחולל על מנת שלא נחזור לחטאים אלה בעתיד.

"… זה מביא אותנו לשלב השני, בו עלייך להתחיל להשתנות. אנחנו אוהבים לשים פוסט באינסטגרם, 'אני מאוד מצטער, עשיתי דבר נורא. כן, לא הייתי צריך להגיד את זה', אבל מעט מאוד אנשים מגבים את זה בשינוי אמיתי. עלייך לשאול ולענות: מה אני מתכוון לעשות כדי שלא אמשיך לעשות את הדבר הזה? האם יש בי מקומות של בורות שמצריכים לימוד וחינוך מעמיק? מהו הדבר שיקרה בחיים שלי עכשיו על מנת שההתנהגות הזו לא תחזור על עצמה?".

השלב השלישי והמשמעותי מכולם כורך את שלב הווידוי והתיקון הפנימי במעשה ותשובה מול הקורבן.

"בשלב השלישי קודם כל יש השבה. מה אנו חייבים לאדם שנפגע? אמנם אין לך אפשרות לבטל את מה שעשית, אבל זה כמו אומנות התיקון היפנית 'קינצוגי', שבה מחברים חזרה ומתקנים את כלי הזהב שנשברו, כך שהם כבר לא שבורים אך עדיין אפשר לראות את השבירות.

מה שאני אוהבת בשפה שהרמב"ם משתמש בה בחלק הזה של הלכות תשובה היא שכאשר הוא כותב שאתה חייב לפייס את הקורבן, זה לא שאתה צריך לעשות דבר מסוים. אלה לשאול: מה יפייס? מה יטפל בקורבן? זה הולך להיות שונה עבור אנשים שונים וזה יהיה שונה בהתאם למה שקרה. אתה צריך לשאול מהם הצרכים הרוחניים שלהם? מהם הצרכים הרגשיים שלהם?… אם אתה מחליט עבורם מהו הפיצוי הולם, אתה עדיין מתייחס אליהם כאובייקט. אתה לא רואה את האנושיות שלהם, כך שבעצם אתה משחזר את אותו הנזק".

"כל נדרי" – התפילה הראשונה של יום כיפור נפתחת במילים "על דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".

אני זוכרת את עצמי כילדה וכנערה עומדת בבית הכנסת ומקשיבה לניגון המצמרר של החזן למילים האלה. זוכרת את עצמי ממלמלת את המשפט ודמעות עולות בי. באמת? גם עם העבריינים והפושעים הכי גדולים? אז, הייתי הילדה שתעמוד שעות ותתפלל בכוונה גדולה. הסתכלתי על כל האנשים שבאו להתפלל. תהיתי אם גם ה"עבריינים" יודעים שהם מוזמנים היום והאם הבחור שעומד בצד עם הכיפה הקטנה על הקוקו ומכנסי הגינס יודע שהתפילה הזו היא גם בשבילו. חשבתי על מי אני משליכה את התואר "עבריין" ואיך הוא נראה. חשבתי שבעצם כולנו "עבריינים", לא רק במה שנראה לעיניים אלה בעיקר בינינו לבין עצמנו. אני של היום יכולה רק להתבונן אחורה, להיזכר שכנראה בתוכי ידעתי שעבריינות, פנים רבות לה. היום ואז התפילה הזאת אוחזת בי. תמיד יש אפשרות. על דעת אלוקים ועל דעת בני האדם כולנו יכולים לשוב. יש לנו הזדמנות ועוד הזדמנות ועוד הזדמנות, וגם אם נפשל, יש עוד אחת.

התפילה המיוחדת מסתיימת במילים: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". איני רואה בתפילה הזאת מתן לגיטימציה לפשיעה ולחטא, אלא יצירת מרחב לאפשרות ולהזדמנות לעשות תשובה. סדר הפעולות תמיד מונח בפנינו, לא משנה כמה חטאנו, תמיד נוכל לפנות מקום לעבודת התשובה.

אלוהים נותן מחסה בצילו גם לפושעים הכי גרועים. היהדות בנויה על זה. לוח השנה היהודי סובב סביב תנועת הקרבה והמרחק לעצמנו, לאלוקים ולסובבים אותנו. כן, עלינו לעבוד, אבל לעולם לא נאחר לתשובה. עובדה היא שאנחנו מוזמנים להיכל התפילה עם כל חטאינו. אבל אל לנו לנצל את מידת הרחמים. עלינו לזכור את דבריו של הרמב"ם שהקב"ה אמנם יסלח ויקבל אותנו עם העבירות שביצענו כלפיו אך הכפרה על עבירות שבין אדם לחברו אינה מסתכמת בתפילה, אלא בפעולות משמעותיות בעולם, מול אלו שחטאנו כלפיהם.

ההנהגה שלנו מסיימת שנה של מוות, אובדן ושכול מכל כיוון. היא נמנעת מלקיחת אחריות ומעשה חשבון הנפש. התבוננות בערכי התשובה מראה שאפשר לכאורה להיות הכי קרובים אבל גם הכי רחוקים אם לא מתבוננים ומחליטים לעבור תהליך. כנות פנימית היא עניין של החלטה. סליחה וכפרה הם עניין של החלטה. האם מישהו יוכל להתבונן בסבל שהמלחמה הזאת מייצרת? האם יוכלו לעשות חשבון על הפגיעה בנו, הפגיעה בחפים מפשע, ובחטופים ובחטופות שעדיין שם? קיבלנו את ההזדמנות להתבונן. את האפשרות לעבור תהליך ערכי ויקר מפז של תשובה. להתוודות, לשנות ולהשיב את מה שנלקח. המהות של העבודה היא שאף פעם לא מאוחר, גם כשהפגיעה קשה מנשוא אנחנו עוד יכולים ויכולות לשוב ולחסות תחת הגנתו של האלוקים, לבוא בשעריו ולהתפלל בקהלו. אבל זה לא מספיק להתפלל, צריך גם לעשות.

קרדיט תמונה ראשית: עודד אנגל