החבר שהכניס אותי להריון נעלם כלא היה

בגיל 19 נכנסתי להריון. הייתי על גלולות אבל לא לקחתי אותן באופן מסודר מספיק וזה קרה. אני מתמודדת נפש עם פוסט טראומה מורכבת ובזמנו הייתי בתקופה מאוד לא יציבה. זיהיתי את ההיריון ממש מהר ופניתי לרופא משפחה, הבדיקות הביתיות יצאו שליליות אבל הרגשתי שינויים שלא יכולתי להסביר אחרת, אז כשהמחזור לא הגיע הוא הפנה לבדיקת דם שחזרה חיובית. משם הופניתי לגינקולוגית שהפנתה לוועדה להפסקת הריון. היא הסבירה שבגלל שאני צעירה, רווקה ומתמודדת נפש, יאשרו לי את ההליך בלי בעיות. תוך כמה ימים קיבלתי טלפון מבית החולים וקבעו לי תור להגיע לוועדה בבית חולים  הציבורי באזור. הייתי בטוחה שעוד רגע זה נגמר אבל יום לפני התאריך המיועד התקשרו שוב מבית החולים והודיעו לי שהתור שלי נדחה כי יש שביתה של העובדות הסוציאליות. קבעו תור חדש לעוד שבוע, ואז שוב יום לפני טלפון להודיע שהשביתה לא נגמרה ודוחים לי את הוועדה לעוד שבוע. ואז לעוד שבוע, ושוב ושוב ושוב.

המצב הנפשי והפיזי שלי התדרדרו, היו לי בחילות קיצוניות שנמשכו כל היום ולא יכולתי לקחת את הכדורים הפסיכיאטרים שלי בלי להקיא מה שמהר מאוד הוביל אותי לדיכאון עמוק ואובדנות. הייתי בתת משקל אבל הבטן התחילה לבצבץ ואנשים סביבי לא הפסיקו להעיר מה שרק דיכא אותי יותר. בקושי יכולתי לתפקד עם הבחילות והחרדות. החבר שהכניס אותי להריון נעלם כלא היה בשנייה שסיפרתי לו והשאיר אותי להתמודד עם זה לגמרי לבד.

בפעם המי יודעת כמה שהתקשרו לדחות לי את התור איבדתי את זה, בכיתי וצרחתי על האשה שהתקשרה אליי, שאני לא מסוגלת להתמודד עם ההריון או הלידה ושאם לא יאשרו לי הפלה אתאבד. אני לא מסוגלת להמשיך ככה. זו לא אשמתה, אני יודעת, אבל הייתי אבודה ולא ידעתי מה לעשות. היא התנצלה שוב ושוב ואז הציעה שאפנה שוב לגינקולוגית שלי ואברר על הליך פרטי. לא ידעתי שיש דבר כזה, אף אחד לא ציין בפני בשום שלב שזה קיים. שיחת טלפון קצרה עם הגינקולוגית ובוקר למחרת הייתי אצלה לפני שעות פתיחת הקליניקה, היא תקתקה את הניירת והבטיחה לי שעוד יומיים יש הפלה וכך קרה. אפילו לא הייתי צריכה להיות נוכחת בוועדה.

יום שישי בבוקר, בשבוע 12+1 בעלות של אלפיים חמש מאות שקל עברתי גרידה בבי״ח פרטי בתל אביב. הגינקולוגית ניסתה עד כמה שיכלה להיות חיובית ונעימה, ועדיין זו הייתה חוויה די נוראית. הזיכרונות שלי שוכבת על שולחן הניתוחים, רגליים מפוקסות ושקית זבל שחורה תלויה מתחתיי לפני שהרדימו אותי והרגע שבו התעוררתי לבד בחדר ההתאוששות, בזמן שבמיטה לידי נערה אחרת בכתה ובכתה עדיין כואבים לי. מעיקים עליי.

זיהיתי את ההריון עוד לפני שהייתי אמורה לקבל מחזור. במקום הליך פשוט עם כדורים נאלצתי לחכות חודשים ולסיים בחדר ניתוח עם גרידה. וזה עוד כי היה לי מזל, פריווילגיה, שיכולתי לממן הליך פרטי שלא כל אחת יכולה. אני תוהה לפעמים כמה נערות הריוניות באותה השנה לא יכלו להרשות לעצמן לממן הליך פרטי, והמשיכו את ההריון בעל כורחן.

אני בשנות השלושים שלי ועשור כבר לא גרה בארץ. שמעתי שדברים השתנו ושהיום זה פחות מורכב. לא יודעת אם זה נכון. מקווה שכן.

מ' בחרה לפרסם את סיפורה בעילום שם