מאת: טלי קורד
אחד הסיפורים הפוליטיים הגדולים של 2015 היה החלטתה של סין להפסיק את מדיניות הילד היחיד אחרי 35 שנים במהלכן יושמה. הרעיון של משטר שמתערב בתכנון משפחתי היה נתון למחלוקות רבות לאורך השנים. מעבר לתוצאות המעזעות, כגון רצח של בנות על מנת לוודא שיש צאצא זכר לעזור בעבודה, עצם הקונספט בעייתי מאוד: הממשלה אמורה להגן על אזרחיה. מי היא שתגיד להם כמה ילדים להביא לעולם?
סין היא מקרה בולט של התערבות שיטתית בוטה, אבל היא בהחלט לא לבד. בפרו בשנות ה-90 הקים נשיא המדינה דאז, אלברטו פוג'ימורי, פרויקט תכנון משפחתי כולל. השם המכובס והמעונב הסתיר אמת מחרידה: כחלק מאותו פרויקט עברו תוך שנים בודדות מעל 250 אלף נשים ומעל 20 אלף גברים עיקור. הנשיא טען שהעיקור הוא כלי שמוצע לקהל הרחב ונתון לבחירה אישית ואחראית, אך מאז קמו אלפים וטענו שהעיקור שעברו לא נעשה כלל בהסכמתם. שלא במפתיע, כמעט כל הנשים והגברים הללו היו ילידים מאזורים כפריים, נטולי השכלה, רבים מהם כלל לא יודעים קרוא וכתוב.
פוג'ימורי התפטר מתפקידו בשנת 2000 בעקבות שערוריית שחיתות והאשמות בפשעים נגד האנושות בהקשר של תוכנית העיקור וגם של שיטות רצחניות בהן נקטה ממשלתו בעימות המתמשך עם ארגון הגרילה הקומוניסטי בפרו. בשנת 2009 עמד למשפט ונמצא אשם ברצח, חטיפה ופשעים נגד האנושות, וגזר דינו היה 25 שנים בכלא. מספר שנים מאוחר יותר הפך משרד המשפטים הפרואני את החלטתו בנושא העיקור והודיע שלא יטיל אשמה על פוג'ימורי ובכירי משרד הבריאות שכן לא ברור עד כמה ידעו על המתרחש. בקיץ 2015 נפתח התיק שוב בנסיון למצוא עדויות חדשות שיקשרו את הנשיא לשעבר ויוכיחו את מעורבותו.
בינתיים הוקם בפרו פרויקט הנצחה שהולך ותופס תאוצה בזמן האחרון. קיפו (Quipu) הוא פרויקט אינטראקטיבי עוצמתי, שמביא עדויות של של נשים רבות שעברו עיקור בכפייה במסגרת התוכנית של פוג'ימורי. מטרתו להנגיש מידע על שקרה לטובת העלאת מודעות ויצירת ארכיב לזכרון הקולקטיבי של הנושא. הפרויקט קרוי על שם שיטת תקשורת קדומה ומורכבת של האינקה, בה נהגו להשתמש בחוטים וקשירות כדי לשמר את תרבותם, שהייתה בעיקרה תרבות שבעל פה.
השם שנבחר מיטיב לתאר לא רק את המטרה אלא גם את היופי שבשימוש בטכנולוגיה על מנת להשמיע את הקולות שלא זוכים לרוב להגיע לקדמת הבמה. הפרויקט משתמש בטלפונים סלולריים על מנת להקליט את העדויות במאגר מידע, לעבד אותן ולהציג אותן בצורה אינטראקטיבית ויפה באתר של פרויקט קיפו.
העדויות לא קלות לשמיעה. הן מספרות על כאבים עזים ודימומים, על ניתוחים בתנאי סניטריה נמוכים ובחטף, בהזדמנויות בהן הגיעו הנשים לבתי חולים כדי ללדת או ללוות את ילדיהן החולים. הרבה נשים מספרות גם על אפס נכונות לתת טיפול או מעקב לאחר הניתוח, ולעיתים אפילו חוסר נכונות לספק אמבולנס שיקח אותן הביתה – מה שמתרגם לצעדה ארוכה ומסוכנת.
קיפו הוא פרויקט קשה אבל חשוב. הוא מעלה שאלות רבות לגבי זכותן של נשים על גופן, לגבי אלימות פיזית בשם הממסד, וכמובן גם לגבי הקשר ההדוק והחוזר על עצמו לאורך ההסטוריה בין זכויות נשים לזכויות מיעוטים וקבוצות חלשות בחברה. ההתנגשות בין תושבי דרום וצפון אמריקה הילידים לבין האירופאים הכובשים וצאצאיהם הייתה תמיד כואבת וקטלנית; אך הרבה אנשים מייחסים אותה לדורות קודמים ולהלך רוח שכבר חלף מן העולם. אנשים כמו הנשיא לשעבר פוג'ימורי מוכיחים שזה בהחלט לא המצב.
